עד כה כל ספר שקראתי מפרי עטו של בשביס-זינגר הוא לטעמי פנינה ספרותית.
הספר הזה כולל את הנובלה "השטן מגוריי" ועוד סיפורים קצרים כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא "הסטרא אחרא", "אשמדאי", שהם השמות הנרדפים לשטן, וכן שדונים שונים שמשמשים עבורו כשליחים. כל הסיפורים נטועים חזק בעולם הקבלי ובמסורת של יהדות פולין במאות הקודמות.
הסיפור המרכזי, שהוא השטן מגוריי, נסוב על קורות העיירה גוריי עת שנכנסים לתוכה גורמים שמפיצים את תורתו של משיח השקר שבתאי צבי, אם בגלוי ואם במסווה וגורמים לכאוס חסר תקדים בין הרבנים השמרנים וחסידיהם ולבין חסידי שבתאי צבי (שחלקם היו עד אז חסידים "בארון").
בשביס-זינגר הוא מספר מחונן וסיפוריו בקובץ זה נעים בין מציאות להזייה. מורגש שלבשביס-זינגר אין כלל עכבות בכתיבתו והוא לא מגביל עצמו לנושאים שאינם קונצנזוס או מוגדרים כ"לא צנועים".. אני רותקתי לסיפור המרכזי ולא פחות ממנו גם לשאר הסיפורים.
לבשביס-זינגר יש גם חוש הומור יוצא דופן אותו הוא שותל פה ושם בין הכאוס והדרמה, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בסיפור באחרון "מעשה טישוויץ".
מומלץ ביותר לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת (הנפלאה) ד"ר בלהה רובינשטיין.
ועכשיו לנושא שאינו קשור לסקירה אבל חוזר על עצמו לא פעם כאשר כותבים על ספר של בשביס-זינגר, והוא ההשוואה בינו לבין ש"י עגנון:
יש נטייה לערוך השוואות בינו לבין ש"י עגנון, ונטייה זו נובעת לדעתי מהעובדה ששניהם היו סופרים גדולים מאותו דור שינקו מעולם התרבות והמקרא היהודי, ובעיקר מהעובדה ששניהם זכו בפרס נובל.
לדעתי אין כלל מקום להשוואה ביניהם משום שהם שונים תכלית השינוי באופן כתיבתם.
ולכן אם כבר מזכירים תדיר את שניהם אני מעדיף לדבר על טעם אישי, ולטעמי אני מעדיף עשרות מונים את בשביס-זינגר, ולו בשל העובדה שבשביס-זינגר הוא יותר נועז מעגנון, אינו נרתע לכתוב על שולי החברה הנמוכים ביותר (בדומה לאמיל זולא הצרפתי), כתיבתו יותר חושנית ומחוברת לעולם הייצרי של האדם בכלל והיהודי בפרט, על הטוב והרע שבו, ומביא באופן שנראה לי יותר אותנטי את העולם היהודי שהיה ואיננו עוד.
לעומתו סגנונו הספרותי של ש"י עגנון פחות מדבר אליי למרות שאני יודע מעריך אותו ואת שפתו ה"עגנונית" הייחודית. הוא, לעומת בשביס-זינגר מעולם לא הסב לי הנאה צרופה מספריו וזה אומר הכל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
