ביקורת ספרותית על במערב אין כל חדש (הוצאה מחודשת) מאת אֵריך מריה רֵמַרְק
ספר מעולה

---

במערב אין כל חדש.
אין חדש תחת השמש.
הכול הבל הבלים. המוות ימשיך לתת אותותיו בכולנו.
מלחמות הן דבר שבשגרה גם בחלוף השנים.
תקוות המתנפצות לאכזבות עמוקות באבחה אחת ונקברות באדמה יחד עם הנופלים שלעולם לא ישובו.
במערב אין כל חדש ומלחמות ימשיכו להתקיים כפי שהמשיכו תמיד. זה ככל הנראה טבע האדם והוא טבוע בו כמו הד.נ.א

ספר זה קראתי לאט לאט, יונקת כל מילה בניחותא, לא בחיפזון, בשיקול דעת וריכוז רב הנדרש לספר שכזה, הצובר בתוכו כה הרבה, קשה רגשית וקשה מחשבתית כאחד, מטלטל ולא נותן מנוח, בעודי מרשה למילים המרטיטות לאחוז בי ולהתנקז אל תוכי כמי גשם קרירים אך לא מן הסוג המיטיב, המרענן, אלא המזוהם והמחוספס שדובק בעורך יממות רבות וגורם לגרד בלתי נסבל.
בניגוד לספר "ספינות טרופות" שקראתי במהרה, שטף המילים קצף ושצף בתוכי, מבעבע כמי סודה הניתזים אל על. לא מרפה ממנו במשך שעות ומחשבה אחת בתוך ראשי: להגיע לסוף. הסקרנות הרגה אותי מהו הסוף המדובר שהפתיע רבים.
אולם, כאן הסוף ידוע מראש. כאן התוכן הוא צפוי מתחילתו ועד סופו. מלחמה. הרוגים רבים, פצועים. אווירת מלחמה לתפארת, עם ניסיון מלאכותי של החיילים לחוש תחושת אופטימיות בכאוס הגדול השורר בזירה, אופטימיות שהרגישה לי מאוסה ומלאכותית ואיך לא? כשהתופת מבצבצת מכל פינה. לא מניחה לך לנוח ולהירגע על זרי הדפנה, קשה מאוד להאמין לתקווה שהם ישרדו ועוד בחתיכה אחת שלמה.

התקופה המדוברת היא מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של צעיר בשם פאול בוימר, בן התשע עשרה שנלחם יחד עם חבריו, במדיהם המרופשים מבוץ, בחזית נגד אויבים רבים: הצרפתים, האנגלים והאמריקאים.
אף על פי שמדובר בספר מלחמה שהמלחמה מן הסתם תופסת חלק נכבד מעלילת הספר ולמרות המיומנות שפאול ורעיו מסגלים לעצמם ככל שהחודשים בזירה חולפים, ניכר שאין זה מקומם של החיילים שם. שהם אינם מוכנים באמת לבאות למרות שלל ההכנות הנדרשות וההתעללויות מצד הממונה עליהם שהחמיר עימם אף יותר וחישל במובן מסוים את רוחם הבתולית, התחושה היא שהם נתלשו מחיקה המחמם של האם והושלכו אל עולם בלתי ידוע, מעורר פלצות ומסויט שאינם מוצאים בו יד ורגל. משחקים משחק של גברים בוגרים בדמות ילדים, הגדול ממידתם בכמה רמות.
הם אוחזים בנשק בעל כורחם.
הם יורים רימוני יד בעל כורחם.
בוהים סביבם וצופים מן הצד בנפילת חבריהם בעל כורחם,
ויודעים עמוק-עמוק שתורם אומנם טרם הגיע אך זה סך הכול עניין של תזמון, וגם הוא יגיע במהירות הבזק, איש איש ושעתו, בין אם זה מוות בזירה עצמה ובין אם בבית החולים מתוך אוזלת יד של הרופאים שכל רצונם בפינוי העומס הניתך עליהם, וכל מה שנותר להם לעשות הוא להמתין כי גורלם אחד הוא. רעים למלחמה, להאיחזות בחיים וגם למוות.

אף על פי שקראתי את הספר באיטיות מחרידה, הוא ריתק והימם אותי. הוא הלך עימי ימים רבים. התעכבתי על משפטים רבים פעם, פעמיים ואף שלוש, מסמנת ללא הרף ומשננת אותם בקפידה. ולמרות שלא שירתתי בצבא הרגשתי שהספר מאפשר לי צוהר אל העולם הצבאי, הקשוח, הלא הוגן. הכל כך גברי ויצרי הזה. שלא רק המלחמה עצמה אשמה במותם של חיילים רבים אלא בתי החולים הצבאיים עצמם. שמפקירים חולים רבים ומעניקים להם טיפול רעוע שבסופו של דבר גורר את גסיסתם. גסיסה שאולי היה ניתן למנוע.
כל הספר הזה בעבע כמרקחה, כל כך הרבה מוות וכאב ורעות. ילדים צעירים שלא התחילו את חייהם ונאלצים להתמודד עם הנורא מכול. כיצד יצליחו להמשיך הלאה בחייהם? לבנות קריירה מופארת ולהקים משפחה?
פעם אחר פעם חוזר על כך הגיבור הראשי, שהוא למעשה בורג קטן המצטרף לברגים קטנים אחרים במערכת כה גדולה, ואומר במפורש שישנו הבדל גדול בין החיילים הצעירים למבוגרים. למבוגרים יש חיים משלהם, משפחה ועבודה ולצעירים? אומנם קיים התא המשפחתי העוטף והמאחד אך הוא אינו חזק דיו בכדי לא לגרום להם להתפזר לכל עבר כנוצות ברוח.
והזכרונות משדה הקרב, משדה הקרב שברגע האמת כלל לא מטרידים אותם כתוצאה מעודף האנדרלין, ורק בלילה בושכבם או רגעים מספר לאחר מכן, מחלחלים בהם המאורעות, המראות הקשים של קטועי גפיים, מרוטשים, חלקי איברים מיותמים השוכבים על האדמה וזעקות. זעקות שבר, גניחות, חרחורים ושיגעון.
חודשים רבים על גבי חודשים עושים את שלהם והסופר מתאר כל פרט קטן שבקטנים, לא מחסיר בפנינו שום דבר מן הזוועה. והתיאור המפורט והמחליא הוא זה שעושה, בין היתר, את הספר לאיום כל כך אך בה בעת לנפלא.
הוא לא מייפה את מה שאין לייפות. הוא מעביר את הדברים כהוויתם. גם אם תיאורם של הדברים גורם לאגרוף בבטן והחסרת פעימת לב מספר פעמים.

ספר קודר וטיפת אופטימיות דלה אין בו אך נפלא וחשוב באותה המידה בדיוק. מסמך שלא נס ליחו והוא אקטואלי גם לימינו. מסמך שהלוואי שאנשים רבים ככל האפשר היו קוראים בו, בתקווה שאולי זה היה מזיז בהם דבר מה, גורם להם להבין שמלחמות אינן הפתרון. הספר הוא פצפיסטי במובהק אך הפצפיזם כאן הוא הגיוני ונחוץ. הרג חיילים רכים, בתחילת חייהם, הוא כה מיותר. גם אם הצד הגרמני הוא האשם, היה ניתן להגיע למגעים בדרך אחרת. מדוע הרג? זו גם שאלה שאותה מערב הסופר בספרו, באחת משיחות החולין שעורכים החיילים מתוך שעשוע.
מעבר לכך, ניתן להציב במקום החייל הגרמני הצעיר, הצנום, בעל החזות הילדותית ופלומת השפם הדקיקה, שרבים מהם החלו להתגלח אי-שם בין הפגזים והפצועים, המנסה לשוות לעצמו מראה חסון וגברי, חייל ישראלי, שינק את מיץ הפטריוטיות מחיתוליו, מבית הספר, ועד מהרה כי הדברים אינם כפי שהם נראים, כפי שסופר להם.
בקלות יכולתי להניח במקומו את אבי, או את אחד מדודיי ואפילו בני דודיי, כולם שירתו בצבא כחוק ועברו מלחמות ומבצעים שונים, ולבחון אותו מהפן האישי כי על אף העובדה שספר זה עוסק בתקופה ומדינות אחרות אך מלחמה היא מלחמה ומוות הוא אותו מוות וגם אם התחמושת והכלים משתנים, משתכללים, מטרתם אחת- הריגה.
והשאלה הגדולה ששאלתי עצמי בתום הקריאה, בשורותיו האחרונות של הספר: האם במצב הנתון, בו התמודד פאול והתמודדו חבריו, האם המוות אינו הפתרון הנכון? האם הרצון לחיים הוא אכן מעשה אידאלי ובר דעת? האם חיים כאלה אינם מוות יותר מן המוות עצמו? כאשר אתה מרוסק, פגום הן גופנית והן נפשית ואימת המלחמה מאיימת עליך גם כאשר היא מסתיימת וחולפת לה כלעומת שבאה? הרי הצלקות לא מתגמדות, הן מתרבות וממשיכות לעקוץ ולטרוד את מנוחת הלוחמים שלהגיע לשלוות הנחלה לא יתאפשר להם לעולם?

מי ייתן שמתישהו הספר הזה לא יהיה אקטואלי עוד ואז כבר נבין כולנו שהגענו לימים של שקט ושלווה והבנה הדדית ללא צורך בהריגה וכוחניות. אופטימיות זהירה אך היא קיימת [גם אם מזערית]

* את הספר קראתי בשתי המהדורות. שתיהן טובות אבל את המהדורה הישנה אהבתי יותר. השפה הייתה יותר לרוחי.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על במערב אין כל חדש (הוצאה מחודשת)