“אשר ברש הוא אחד מאותם סופרים ומשוררים יהודים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים והניחו את היסודות לספרות העברית בארץ ישראל. ברש היה פעיל באגודת הסופרים (שהיה ממקימיה) ועורך ספרי הפרוזה, בין השאר, בהוצאת מצפה במסגרתה הוציא לאור את ספרו של דוד פוגל "חיי נישואין".
בשנת 1939 זכה ברש בפרס ביאליק מטעם עיריית תל אביב על ספרו "אהבה זרה", ובשנת תש"ט את פרס ירושלים ע"ש דוד ילין בעד ספר השירים "צל צהריים". (מומלץ לקרוא את הערך המלא של אשר ברש ב"ויקיפדיה")

מדוע רשמתי את כל ההקדמה הזו? מכיוון שאשר ברש שייך לקבוצת ספרים חשובה שברבות השנים פשוט נעלמה מהתודעה, כאילו לא הייתה. השם הראשון שעולה לי לראש בהקשר זה הוא חיים הזז...
שני הסופרים הללו זכורים לי מלימודי הספרות בחטיבת הביניים באמצע שנות השבעים. את הזז אני זוכר כסופר בלתי נסבל, אך זוכר היטב שהחוויה הספרותית נצרבה בי כנער שהוכרח ללמוד את הספרות הזו ולא מרצון חפשי ולכן מסקרן אותי לקרוא אותם בחלוף עשרות שנים ולהיווכח האם אתרשם אחרת.
אז בזכות "פרויקט בן-יהודה" המבורך איתרתי את העותק הדיגיטלי של "איש וביתו נמחו", נובלה שנכתבה בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1934, ומתארת את קורותיו של בוריס קלדם, מעת עלייתו לבד ארצה מבריה"מ ועד למותו.
קלדם שהיה בחור מוכשר שדובר מס' שפות כולל ערבית וטורקית, ידע להתחבב על הבריות ויצר קשרים חברתיים ועסקיים במיוחד עם גורמים רבי דרג בשלטון העותומאני. קלדם היה ממקימי "אחוזת בית", שמה הראשון של תל אביב, הקים בה את ביתו ושיכן בו את נשותיו. קלדם היה איש עסקים ויזם ממולח אך בתוך תוכו היה תמים ביחס לטבע האדם ואת כל עסקיו, גם הטובים שבהם, ניהל תמיד במסגרת שותפות עם אחרים שבסופה תמיד נדפק ע"י שותפיו. כשקלדם היה בשיאו תמיד עזר לכל מי שזקוק לעזרה, אם בכסף, אם בחתימה על ערבות ואם בהנפקת רישיונות מטעם השלטון העותומני שבאמצעותם יהודי בארץ ישראל היה זוכים להקלות שונות.
קלדם היה נשוי שלוש פעמים והסיפור מתמקד, בין השאר, במערכת יחסיו הטראגית של קלדם עם נשותיו.
אני ממש התאהבתי בכתיבתו של אשר ברש שמתאר באופן נפלא את המתחולל בנבכי נפשו של קלדם ואת התמורות שחלות בו ובמעמדו ככל שנוקף הזמן והשלטון העותומני ניגף בפני האנגלים שמקבלים את המנדט על ארץ ישראל, ובלשונם: "פלסטיין".
קלדם שהיה מורגל לעשות עסקים עם בני המזרח לא הצליח כבעבר ליצור קרבה לפקידי השלטון החדש והיהיר ולדבר היה השלכות קשות על עסקיו ויחסיו עם שותפיו באותה תקופה.

אחד הדברים שהפתיעו אותי במהלך הקריאה הוא שברש אמנם כתב בעברית צחה אך כזו שהכי קרובה לשפה העברית המודרנית וגם בני הדור הצעיר לא יתקשו, למעט מילה פה ושם, לקרוא בספר זה.
זהו אחד מספרי המקור המרשימים ביותר שקראתי, בטח מהתקופה שקדמה להקמת המדינה, והציון בהתאם: 5 מנצנצים באור יקרות.
לכל מי שיסיים את הקריאה בספר אני ממליץ לקרוא את מאמרו של אהוד בן עזר שפורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978, לפני 39 שנים תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”.
גם המאמר הועלה ל"פרויקט בן יהודה" וניתן לאתרו, כמו גם את הספר, בקלות באמצעות מנוע החיפוש באתר.”