“גרהם נורטון מכה בשלישית ובהחלט יש מצב שזהו ספרו הטוב ביותר עד כה.
בניגוד לשני ספריו הקודמים ספר זה אינו ספר מתח, למרות שיש בו אלמנטים מסוימים של תעלומה, אלא ספר מרגש ביותר שנפרש על פני למעלה מארבעה עשורים.

הספר מתחיל בתאונת דרכים טראגית שקיפחה את חייהם של מספר נערים ונערות מעיירה נידחת באירלנד, וממשיך באיך טרגדיה זו שינתה את חיי בני משפחותיהם, עשרות שנים קדימה.

הסיפור מתמקד בקונור, נער מתבגר הומו, שהיה אחד מניצולי אותה תאונה והודה שהוא זה שנהג ברכב.
קונור, שלא יכול היה לשאת במבטים המאשימים של תושבי העיירה ואף של בני משפחתו, עזב את אירלנד והיגר לליברפול, משם ללונדון ולבסוף לניו יורק.

גיבורת הסיפור השנייה היא אלן, אחותו הצעירה של קונור, שחיכתה בקוצר רוח לעזיבתו של אחיה רק כדי להיפטר מרגשות האשמה על פשעו וממבטי האשם של התושבים עליה ועל הוריה.

הספר נע מחייו של קונור בניכר לחייה של אלן, שנשארה לחיות בעיירת הולדתה ונישאה בינתיים למרטין קולטר בנו של רופא הכפר שהחליף את אביו בתפקיד ברבות השנים. הנתק בין קונור לבני משפחתו הוא נתק מוחלט של אי ידיעה של זה על קורותיהם של אלו ולהיפך.

האם לסיפור כזה יכול להיות סוף טוב? את זה תצטרכו לגלות כשתקראו את הספר.
קבלו רמז: גרהם נורטון יודע לספר סיפור, יודע לרגש ולתפור את הקצוות לסיום הגיוני מבלי לרדת למחוזות הקיטש.

גרהם נורטון שכמו גיבור הספר קונור, הוא גם הומו, כותב בסוף הספר רשימת תודות ורומז לדעתי כי הכניס לספרו אלמנטים ביוגרפיים מחייו המוקדמים כמי שנולד וגדל באירלנד, ודרך הסיפור הוא מראה איזו דרך עברה אירלנד מולדתו מארץ שמרנית להחריד לארץ שהצליחה לקדם, בין השאר, ערכים ליברליים ולהכיל גם את השונה ובכללם את קהילת הלהט"ב.

אני נותן לספר הזה חמישה מנצנצים ומצדיע לנורטון, שעד לפרסום ספרו הראשון, היה ידוע יותר כמנחה תכנית אירוח טלוויזיונית מצליחה וקלילה באנגליה.”