כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית ספר ממלכתי, והיה צריך להעדיף תחליף.
אבי נפטר כשהייתי בן 11 ובכל חג הייתי הולך, כמי שכפאו שד, לבית הכנסת. אבי היה דתי ואותי זה לא עניין. אבל לזכרו הייתי נוכח שם והברכה "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", פשוט לא החזיקה מים. ננסה מחדש: "ברוך אתה כסף כספנו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".
בינגו!
הרי לייזה מינלי, בקברט, שרה את זה לפני:Money makes the world go round . במשך הזמן התמעטו ביקורי בבית הכנסת והיום לא תראו אותי שם בעד שום הון שבעולם. אין לי אלוהים בלב כבר למעלה מארבעה עשורים וכל העניין הזה מגוחך בעיני.
נניח לדוקינס לומר את דברו.
הספר אינו קצר ואינו מקצר. 541 עמודים כדי לענות על שאלה פשוטה אם יש אלוהים, זה אינו דבר של מה בכך. מה בסך הכל רצינו לדעת? יש או אין. זה היה יכול להיות חיבור קצר של כמה עמודים, אבל זה לא מקובל בספרות ולא מקובל במדע, ובהתאם לשאלה, לא בתורת המוסר ובפילוסופיה. וכך, עד למעלה ממחצית הספר הדיסוננס סינוור אותי, גרם לי לגירודים עזים בגוף, להחליף תנוחה בכסא מדי כמה דקות ותשובה אַין. אז חזרתי לשער הספר, לראות אם זה הספר הנכון אותו אני קורא, ואז למרבה המבוכה ראיתי את כותרת המשנה: האשליה הגדולה של הדת. מחוכם וחכם. הרי אם יש אשליה בדת והדת מבטיחה לנו אלוהים/אללה/או מיי גאד, אין אלוהים.
אבל אז חלה מטמורפוזה בספר, דוקינס פשט את אצטלת הביולוג, הסיר את הכפפות ופנה לחבוט חבטות עזות ומטווחות היטב, משל מדובר בשטיח רמוס בבית מרובה רגליים, לא חס על הנצרות ופלגיה הנלחמים זה בזה, ובטח שלא על האסלאם, עליה הכריז כדת המלחמה, דת רצחנית וקטלנית. הידד, אני אוהב אמירות כאלה. התמה המרכזית שלו היא פגיעה ברכים ובחסרי הישע – בילדים. הרי הם לא יודעים להגן על עצמם והנה מבטיחים להם גדולות ונצורות, עכשיו ואחר כך. בעיקר אומרים להם שזה ראה וקדש, אין להתווכח, לקבל ודי. למבוגרים מספרים שדת צריך לכבד, כל דת וכל דתי, ודוקינס עולה על אקסיומה זו עם דחפור-די-ניין, לא מותיר אבן על אבן ומתבל בכמה מקלות דינמיט וחומצה. באותות ובמופתים, למעשה במספרים, מראה דוקינס כיצד הדת וגרורותיה הממאירות, גורמת לחגורת התנ"ך האמריקאית ולאזורים דתיים נרחבים בעולם להיות הספקים הגדולים ביותר של הפשיעה ומבצעיה הפושעים, וכי בתי הכלא המלאים ביותר נמצאים באזורים אלה. למעשה, הגורם מס' אחד במלחמות הוא הדת, למעשה הדתיים.
למעלה ממחצית הספר לא מפסיק דוקינס ללהג, להציג שוב ושוב את דרווין במטרה להראות כיצד האבולוציה גרמה לדת להתפתח ולא למדתי מכך דבר. ופתאום, באבחה אחת, הספר החל לדהור קדימה, מותיר אבק המקשה על הנשימה, אבל לא על הראיה. פתאום, בכתיבה מזהירה, אירונית, צינית, משועשעת ומשעשעת דוקינס מלהטט במילים ומוכיח באותות ובמופתים מהם נזקי הדת, כאילו אנו החילוניים לא ידענו על כך, אבל ספק אם יכולנו לנסח זאת כך. זהו, אם כך, ספר מצטבר. צריך לקרוא, ולא לוותר, כדי לקבל את מלוא ההנאה האורגזמית.
שנים אני יודע שהתנ"ך אינו ספר מזהיר, עמוס בסיפורי מעשיות מצוצים מן האצבע. ראו ספר איוב. או, למשל, סיפור לוט ואנשי סדום בשופטים יט 23-24. לא מכירים? לא אלאה אתכם. סיפור מזעזע ונטול היגיון. דוקינס מוסיף גם את הברית החדשה, ספר האמור לתקן את נזקי הברית הישנה ולרכך את רוב החלקים הנוראיים שם. לעיסה מוסיף דוקינס את הקוראן, המתחיל כספר שלום ומסיים כספר של מוות, רצח, דם, יזע ודמעות למכביר. לנו החילוניים מגלה דוקינס בעטו המושחז, שרוב הדתיים הקיצוניים ביותר, מעולם לא קראו את כתבי הקודש שלהם, עוד דבר שידעתי, אבל אהבתי לקרוא דבר המנוסח טוב כל כך.
תגידו בוודאי שאפשר לפנות ישר לעמוד 300 ומשהו ולהגיע היישר לקטילות המרהיבות. לטעמי, תהיה בזה החמצה מסויימת. יתכן ודוקינס ניסה לומר לנו עד כמה ההסתכלות הדרוויניסטית ניסתה להראות את התפתחות הדת כאילו היתה זו עצם בירכו של ברונטוזאורוס. אבל כאן באה נפש האדם, הרי מעטים הם הספקנים מלידה, האינטליגנטים, שגרמה לנו אסון כבד כל כך בהמצאת הדת. לזה נזקק דוקינס לאחים קרמזוב, לחלק בו דוסטויבסקי שם בפי אחד הגיבורים את הדעה, לה גם אני מסכים, שהמצאת הדת באה להמציא את המוסר האנושי. מתקבל על דעתי, למרות ששום דבר אחר של דוסטויבסקי לא מתקבל על דעתי (וכך אני משיג שתי ציפורים במכה אחת: קטילת הדת ודוסטויבסקי). כך או כך, הבעיה הגדולה היא הדת, אך מכפילה אותה עשרות מונים בעיית הדתיים. תחשבו על זה.
אחד החלקים המרהיבים בספר הוא הקטע בו שואל דוקינס אם האנושות זקוקה לדת כדי להיות מוסרית יותר. כמו שציינתי, הוא הוכיח את ההיפך, אבל באותה נשימה הראה מה מעוות במוסר של הדתיים ולמה לנו, החילוניים, אין לסתמך ולהתקרב למין מוסר שכזה.
דוקינס, כאמור, מקדיש חלקים נרחבים בספרו הנוגעים לילדים. לדעתו, יותר משהיתה פגיעה מינית של כמרים שנהגו למשש ילדים רכים ולהיכנס להם לתחתונים, הפגיעה האינטלקטואלית היתה נרחבת יותר ופגעה בכל הילדים. לא נעשה ניסיון קל שבקלים להכניס למוחות הרכים את עניין הספק, השאלה, החקירה. לילדים נאמר שכך הדברים פועלים, זה מה יש, זה טוב ובזה צריך להאמין. נקודה משעשעת מביא לנו דוקינס, כשהוא מספר על היצ'קוק הנוסע במכוניתו וחולף על פני גן עם ספסלים. על אחד הספסלים יושב ילד, לידו כומר וידו של הכומר מונחת על כתפו של הילד. היצ'קוק ממהר לעצור, להוריד את החלון ולזעוק לילד שיברח על חייו. היצ'קוק הרי הבין באימה דבר או שניים וכשהוא נתקל בזיון (תרתי משמע) שכל, הוא ממהר להזהיר.
בעניין אחר מתמלא דוקינס פליאה. הרי כל עניין האמונה נופל וקם על שכר ועונש. אחרת צל של היגיון לא היה בזה. המאמינים הנוצרים והיהודים מצפים לגן עדן והמוסלמים ל-72 בתולות מרוטות ומשומשות. אם משומשות, איך בתולות? כנראה עניין "גמיש" לגמרי. מדוע, מתפלא דוקינס, המתקהלים סביב שכיב מרע, מתפללים לעיכוב מותו ולמעשה מעכבים את הליכתו לגן עדן? האם באחורי מוחם המותש משטויות, הם איכשהו מבינים שמוות זה עניין סופי, שום פרס לא מחכה בסוף השביל הלבן המואר, ולכן כדאי לעכב את המוות? חומר למחשבה למי שחושב באופן חופשי ונטול פרסים. ועוד תוהה דוקינס, האם סבורים המאמינים באמת שהעדר אמונה ואלוהים בצדה מזמינה אנרכיה? האם אין ההיפך מאמונה פירושו נאורות, קידמה, הומניזם, שוויון בין המינים, רמת מוסר אישי גבוהה יותר ושאר מידות תרומיות?
הספר שופע תובנות. מאחר ואני לא נוהג לסמן בספרים, עניין קדוש שהעונש עליו שליחת יד אלוהים מבעד לעננים ותלישת אוזן, אני מניח לכם לקרוא ולהתפעל לבד. יש לי את הפחדים שלי, כן? בכל מקרה, חיבור מרהיב ותרגום משובח לעילא.
ותמיד שווה להזכיר: משנכנסת האמונה, עפה לה התבונה.

איזה ספר!! בלעתי אותו בשלושה ימים של הנאה צרופה. באמת שלא ציפיתי להינות ככה מספר עיון. אני יודעת שהספר הזה לא יצא אתמול ואת הרעש שלו, לטוב ולרע הוא כבר עשה. ברור לי גם שמן הסתם הוא משכנע בעיקר את המשוכנעים, ואף "אלי ישי" או מישהו דומה לא יסיים לקרוא את הספר הזה כשהוא דופק על מצחו בכוח וצועק "איזה אידיוט אני".

גם אני, כששמעתי עליו עם יציאתו לאור לפני כמה שנים חשבתי עליו כעל קוריוז או להטוט מסחרי ותו לא. לא אצתי-רצתי לחנויות לגלות אם באמת יש הוכחה למה שאינסטינקטיבית האמנתי בו כל חיי (שאין אלוהים... מה לעשות). האמת שדווקא בנושא הזה דוקינס לא מחדש יותר מדי. את מה שהוא אומר, אמרה לי גם אמא שלי כשהייתי בת 7 ושוחחנו על מי ברא את העולם. "אם אלוהים ברא את העולם, אז מי ברא את אלוהים? " היא שאלה.
וזו בעצם התזה המרכזית של דוקינס: אם האמונה בקיומו של אל כלשהו באה לפתור את חידת קיומם של החיים בעולם, הרי שלא ניתן לפתור בעיה אחת ביצירת בעיה גדולה יותר. אם אנחנו לא מבינים איך למשל התפתח איבר מושלם ומדהים כמו העין או כנף הציפור, ולפיכך סבורים שאין מנוס מלהאמין בכוח עליון שברא אותן, איך נוכל להבין איך התפתח דבר מושלם עוד יותר כמו אלוהים עצמו, שמסוגל היה לתכנן דבר מושלם שכזה?
דוקינס טוען שיש לנו דווקא דרך מדעית מעולה להבין איך התפתחה העין, הכנף ועוד אינספור של פלאים, והדרך הזאת היא תורת האבולוציה והברירה הטבעית של דרווין, ופשוט צריך ללמוד אותה לעומק. גם לגבי עניינים כימיים ופיסיקליים שקשורים ברגע היווצרות החיים דוקינס מאיר את עינינו בשפה פשוטה ובהירה שמאפשרת גם להדיוטות גמורים להיחשף לתגליות מדעיות מרגשות ולהבין אותן.
דוקינס אף משער השערה מעניינת מאוד, מבוססת על תורת הברירה הטבעית, לגבי השאלה מדוע בכלל התפתחה דת בקרב בני אדם. לטענתו סביר שהדת הינה "תוצר לוואי" של צורך הישרדותי אחר כלשהו. הוא מעלה את הצורך שלנו לציית לסמכות גבוהה כדי לשרוד כילדים או במלחמה, ואת הצורך שלנו להתאהב כדי להתרבות, כצרכים הישרדותיים שיכול להיות שהדת היא פשוט "יריית סרק" שלהם. הוא מסביר את זה בצורה מופלאה.

אבל על כל הנושאים האלה דוקינס מסיים לדבר בפרק 5.
בספר יש עוד 5 פרקים מאלפים בנושא דת, מוסר ומדע. לא זוכרת שקראתי אי פעם ספר שמרכז בתוכו כל כך הרבה ידע, וכתוב בצורה כל כך בהירה, חדה ומשעשעת. דוקינס פשוט מנסח ברהיטות, ללא התנצלויות, ללא גמגומים, וללא התפתלויות אמיתות פשוטות וישירות בנוגע לקשר (או חוסר הקשר) בין מוסר לבין דת, בין מדע לדת ובין מוסר לבין ספרי הקודש ומגבה אותם בציטוטים משעשעים ובמחקרים מרתקים.

האמת שבכל הנוגע לבחינה לעומק של אמונות ומנהגים דתיים, הוא בעיקר "יורד" על הנצרות שאותה הוא מכיר היטב ומעט על האיסלאם. הוא מציג ראיות מפתיעות לפונדמנטליזם הנוצרי שמתפתח באמריקה, וטוען שאין דבר כזה "איסלאם מתון". היהדות לעומת זאת, נמצאת "נפגעת" יותר בהיבט של הבאת התנ"ך ("הברית הישנה"), כמסמך מזעזע המכיל אינספור דוגמאות למוסר מעוות מצד אלוהים או נציגיו עלי-אדמות. הסיפורים ידועים ואף הביקורת עליהם ידועה, ובכל זאת שווה לקרוא את ההתייחסות של דוקינס אליהם בהקשר שבו הוא מציב אותם. חובשי כיפה או קוראים שמתמצאים היטב ביהדות, מן הסתם גם יוכלו למצוא טיעוני נגד ולהתווכח עימו.

לאורך כל הספר הוא מעז לערער על מוסכמות, להפריך מיתוסים ולצאת באומץ נגד טאבו-ים חברתיים כגון החשש מ"פגיעה ברגשות דתיים" שמונעת את האפשרות להעלות כל ספק או תהייה לגבי אמונתו הדתית של מישהו, תהיה מוזרה או תמוהה ככל שתהיה. בינינו, הרי כל המחקרים המדעיים שבעולם וכל החשיבה הלוגית והרציונאלית שקיימת, לא ישכנעו מישהו שפשוט מרגיש בכל ליבו שיש אלוהים. אז ממה יש לחשוש?
בקיצור, ספר מעולה. מומלץ בחום לכל מי שיש בליבו סובלנות, פתיחות ורצון לחשוב קצת לעומק על דברים.

כשאני שומע אנשים מתווכחים על הנושא העיקרי בספר של דוקינס, בריאתנים ודרוויניסטים, אני סבור ששניהם יוצאים מאותה נקודת הנחה שהיא שגויה מעיקרה. נקודת ההנחה היא שמדע מצד אחד וערכים מצד שני שזורים זה בזה ומשפיעים בצורה ישירה אחד על השני. נקודת הנחה זו היא שגויה ובעייתית. היא מבלבלת את כל הנושא ועושה ממנו סלט שלם של מדע וערכים, כששני האחרונים צריך לדון בהם בנפרד. את המדע אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים. לכן אפשר להקביל ידיעה מדעית לכל ידיעה אחרת, ומכאן גם לקבוע שאין שום קשר בין ידיעה לבין ערכים כמו שאין קשר בין מדע לערכים. הנה שני משלים לדוגמא שמסבירים את העיקרון:

הנה לפנינו שני אנשים שיודעים שיותר בריא לצחצח שיניים לפני שהם הולכים לישון. האחד יכריע משום כך לצחצח שיניים, השני יכריע שלא, או משום שהוא עצלן, או משום שהוא לא רואה חשיבות רבה בצחצוח שיניים, אפילו שהוא יודע שזה בריא יותר.

משל אחר, שני אנשים שיודעים שאם יקחו אקדח וירו בעצמם, הדבר ככל הנראה יביא למותם. האחד יכריע לא לירות בעצמו משום שהוא רוצה לחיות, השני יבחר לירות בעצמו כי הוא (בצער רב) לא רואה בחיים שום ערך.

הידיעה איננה משפיעה על הבחירה והערכים שלנו, היא רק מעניקה את הברירה והבחירה בין הערכים. מבחינה זו בין ידיעה וערכים אין שום דבר, מבחינה זו שאין להם שום השפעה אחד על השני. מי שחושב שלקיומו של אלוהים יש איזשהי השפעה על הדת, טועה טעות חמורה. גם אם קיומו של אלוהים הייתה עובדה מוכחת, אין לזה קשר להכרעת האדם לעבוד את אלוהים. קיומו של אלוהים כלל לא רלוונטי מבחינה ערכית ודתית, והויכוח על קיומו של בורא עולם מתקיים לא במישור הערכי אלא במישור המדעי בלבד. כפי שאי אפשר להוכיח ערכים באמצעות קיומה של השמש, אי אפשר להוכיח ערכים באמצעות קיומו של אלוהים.

מהבסיס הזה, שאפשר להרחיב עליו כהנה וכהנה, אפשר להמשיך ולדון בספר של דוקינס בצורה מסודרת יותר. כל מי שמטיל ספק במה שכתבתי עד כה, זה יהיה בזבוז זמן להתווכח איתו על הספר. אעדיף לשוחח איתו על מדע וערכים לפני כן ולהוכיח את טענתי, שכמובן לא אני הגיתי אותה. לפי מיטב ידעתי פרופסור ישעיהו ליבוביץ' הוא הראשון שהגה את הטענה בצורה ברורה וחד-משמעית, גם אם היו לו תקדימים. הגותו של ליבוביץ' על כל פניה, קרובה לליבי.

על כל זה, השאלה הראשונה שצריך לשאול בנוגע לספר היא זו- האם ריצ'רד דוקינס עצמו מכיר בחוסר ההשפעה של ידע על הערכים? התשובה היא לא, וכאן החיסרון הגדול של הספר. דוקינס סובר שהמדע הוא חזות הכל, שהוא תשובה לכל שאלה, גם אם עדיין איננו יודעים את התשובה. הנה החסרונות שאני רואה בספר:
- הוא לא מפריד בין מדע וערכים, הוא סובר שמכיוון שדת לא מבוססת על מדע היא שקרית, כי לדת אין שום ראיות (הוא לא מתייחס לעובדה שגם לערכים אין שום ראיות).
- בנוסף לסעיף הראשון, הוא מנסה להצדיק ערכים הומניסטיים באמצעות המדע, כשבעצם אין שום כלים לעשות את זה.
- הוא עוטף את שלושת הדתות הגדולות, היהדות האסלאם והנצרות תחת אותה מעטפת של דת (ואת כל הדתות בכלל). לדעתו ההבדלים ביניהם שוליים ולא קריטיים, ועיקר של עניין הוא שכולם דתות, וההבדל ביניהן לא משנה הרבה.
- בהמשך לסעיף האחרון, הוא תוקף את היהדות ככל דת אחרת, כשהוא לא מכיר אותה לעומק וזה ניכר בכתיבתו. אני לא בטוח שהוא מכיר מקרוב את התלמוד ואת ארון הספרים היהודי הנרחב, למעט התנ"ך שכנראה שהוא מכיר אותו מקרוב בשל הולדתו למשפחה נוצרית.
- הוא לא מכיר את האוצרות הרבים שביהדות- וגם אם היה מכיר, אולי היה מבטל אותם רק בגלל שהם חלק מהדת.

למרות כל החסרונות האלה, מדובר בחיבור מרשים וחשוב, מעין מניפסט אתאיסטי. לדעתי זו הזדמנות טובה להביט מקרוב בדבריו של אתאיסט מוצהר וגאה באמונתו. במישור המדעי בלבד, הויכוח על קיומו של בורא עולם, מדובר חיבור רציונלי שמוכיח לדעתי שהאפשרות לקיומו של אלוהים כל-כך קלושה וכל-כך חסרת בסיס. לכן במישור המדעי מדובר בספר מוצלח. לדוגמא המשל של קנקן התה של ברטרנד ראסל, שדוקינס מביא אותו להפרכת קיומו של אלוהים:

נניח שבחלל יש קנקן תה שבלתי אפשרי לראות אותו גם בטלסקופים הגדולים והמתוחכמים ביותר, אי אפשר להריח אותו או לחוש אותו באף אחד מהחושים. אם מישהו יטען שיש קנקן תה כזה, כנראה נחשוב שהוא משוגע. למעשה יש אינסוף דברים שאפשר לטעון בהינף יד שהם קיימים איפשהו שם בחלל, אבל כמובן, אנחנו יודעים שאין קנקן תה, או לחלופין מפלצת ספגטי מעופפת או כל דבר שנמציא. הרשימה של הדברים פרי הדמיון האלה שלא קיימים היא אינסופית כאמור, והשאלה המתבקשת היא- מה מוציא את אלוהים מהרשימה הזאת? מה ההבדל בין אלוהים לקנקן התה?
זה טיעון חזק ביותר. אפשר להגיד שאלוהים בניגוד לקנקן התה מיוחס לו איזשהו ערך מסויים, אבל כאמור, אין שום עניין ערכי בקיום שלו. קיומו או אי קיומו הוא עניין מדעי גרידא.

אמנם דוקינס חושב שהמדע יכול לתת תשובות ערכיות, ובזה הוא טועה. אבל הוא לא טועה כשהוא אומר שנקודת המוצא האלוהית, חוסמת אותנו מפני קדמה מחשבתית מדעית. תמיד אפשר להגיד שאלוהים גורם לכל מיני דברים לקרות. הוא מוריד גשמים, נושף ברוח, מסובב את כדור הארץ, וכו'. אבל האמירה הזו לא מקדמת אותנו לשום מקום.
כל מיני דברים שפעם לא היינו יודעים איך הם עובדים, היינו מפנים את ההסבר לגורם אלוהי. אבל היום אנחנו יודעים איך יורד גשם, איך נושבת הרוח, איך כדור הארץ מסתובב. זאת אומרת שהמדע דוחק הצידה את הסבר האלוהים המדעי. קל להגיד "נו מה הבעיה? אלוהים עושה את זה". זה לא באמת מקדם אותנו להסבר מדעי מובן יותר. ומה עם דברים שאין להם הסבר מדעי היום ושבעתיד יהיה להם, ושהיום טוענים שאלוהים גורם להם? לא תרגישו קצת נבוכים כשלפתע יימצאו את ההסבר המדעי לדבר שכל חייכם אמרתם שאלוהים גורם לו, רק מפני שעדיין לא ידענו איך הוא קורה?

לחוסר הידע אסור לחסום אותנו, הוא צריך לאתגר אותנו, לגרום לנו לחשוב, לא להישאר במבוי סתום.

לכן במישור המדעי, מדובר בספר חשוב כנה ונכון. ואפילו במישור הערכי, דווקא בגלל שהוא מניח הנחות שגויות, חשוב לקרוא אותו כדי להבין ולהפנים את העובדה, שאין השפעה של המדע על הערכים. אני הבנתי את זה אחרי שקראתי את הספר הזה, שדווקא בטעותו, עזר לי לחדד את היחס בין השניים. מומלץ לקרוא את הספר שיחות על מדע וערכים של ישעיהו ליבוביץ' בהוצאת האוניברסיטה המשודרת אחרי שקוראים את הספר הזה.

כנראה שלא, אבל למי באמת אכפת.
אם אפשר לסכם את הספר במילה אחת - דרווין. בשתי מילים - ברירה טבעית. כל טיעון של דוקינס מגיע בסופו של דבר בדרך זו או אחרת לדרווין ולברירה הטבעית. לא שזה רע, זה פשוט קצת מייגע לפעמים.
דוקינס יוצא בספר למסע צלב משלו נגד הדתות באשר הן, במטרה להוכיח בצורה מדעית כי עצם קיומו של יצור בעל תבונה עליונה הוא בלתי אפשרי. דוקינס תוקף את הדת מכל זווית אפשרית, ומוכיח בקיאות בכל הטיעונים בעד האמונה במהלך ההיסטוריה, ומפריך אותם אחד לאחד.
למרות היומרה שלו לתקוף את כל הדתות, דוקינס מתמקד באופן טבעי בעיקר בנצרות, והתחושה שלי הייתה שהוא לא ממש מכיר את הדתות האחרות, אם כי אני נוטה להסכים אתו שמרבית הרעיונות המרכזיים בדתות הם דומים למדי.
מצא חן בעיני האופן שבו הוא מפריד בין האמונה באלוהים של איינשטיין, אלוהים = הטבע, לעומת האלוהים של אנשים דתיים שצריך להתפלל אליו, לרצות אותו ומי שלא עושה כך צפוי לרשת גיהינום. בקיצור, פונדמנטליזם דתי.
נשאלת השאלה, מהו הערך המוסף של הספר הזה עבור אדם חילוני? ובכן כפי שאדם דתי זקוק מדי פעם להתחזק באמונתו, כך גם לאתאיסט לא יזיק שיעמדו לרשותו שלל טיעונים טובים לחיזוק אי אמונתו. דומה שהספר מכוון בעיקר לאותם חילוניים שמאמצים גישה שצריך לכבד את הרגשות הדתיים, ומוכנים לסבול את חוסר הכבוד המוחלט של אנשים דתיים כלפי רגשותיהם.
נהניתי מאד לקרוא, למרות כמה חלקים מייגעים. מומלץ.

ונפתח בקלישאה: ספר שצריך ללמד בבתי הספר.

זה התחיל לפני הרבה שנים. היה מבצע. בסטימצקי נדמה לי. הגעתי לקופה והתברר שאני יכול לבחור ספר ב-20 שקל ממאגר מסוים של ספרים. "יכול" הפך עד מהרה ל"חייב", שהרי מבצע זה מבצע. לא העמקתי, ובחרתי לפי כותרת פופוליסטית שצדה את עיני - אותה אחת שגרמה לי מאוחר יותר לתחושת מיאוס קלה, ולספר - להישאר על המדף. כך חלפו להן שנים, עד שהחלטתי שהגיע הזמן, וכשפתחתי את הספר התברר אכן ששמו המקורי הוא The God Delusion, קצת פחות שיווקי, ואף חושף את תוכנו במקום להשאיר את השאלה פתוחה כפי שעושה התרגום.

ריצ'רד דוקינס, שהתפרסם בעיקר לאחר פרסום "הגן האנוכי", הוא ביולוג אבולוציוני וחוקר התנהגות בעלי חיים, ובאחד מכובעיו הוא עוסק בהנגשת המדע לציבור. בטיפול שלו בסוגיית הדת והאלוהים הוא משייט בין דיסציפלינות ותחומי ידע, החל מקוסמולוגיה, עבור בפיזיקה ובביולוגיה דרוויניסטית (הבסיס העיקרי לטיעונים שלו, מטבע הדברים) וכלה בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה. הספר גולש לפרקים לאזורים מדעיים שנמצאים מחוץ להישג ידם של מי שאינם עוסקים בתחום, במיוחד בכל האמור בביולוגיה ובגנטיקה, אבל רובו ככולו נהיר, חד ומובן.

ההסברים שהוא מביא מרתקים: מדוע רובם הגדול של האנשים דתיים במידה כזו או אחרת? מדוע אנו חשים בנוח לפטור בגיחוך את אמונותיהם של שבטים פרימיטיביים, אולם מתמלאים יראת כבוד כשמדובר בדת שלנו - אף ש"הראיות" שעליהן היא מתבססת מופרכות לא פחות? או במילים אחרות: מה ההבדל בין מי שמאמין שמכשפות מרחפות מעל הכפר ויורות חצי כישוף על תושביו ובין מי שמאמין שבתולה הרתה לרוח הקודש והולידה משיח שחולל ניסים כמו הקמה לתחייה של גופה שנרקבה ימים רבים בקבר?

דוקינס מפריך טענות נפוצות כמו "לא תיתכן מוסריות בלי דת", וגם את הטענה לכוחה של הדת ככוח מנחם או כזה שמקנה תכלית לחיים.

בסוף הספר מציג דוקינס מכתבים טיפוסיים שהוא מקבל מקוראים, שרבים מהם נפתחים במילים "אני אתאיסט, אבל....". הוא אינו מותיר אבן על אבן בבואו לפרק את ה"אבל" הזה, ולחשוף בחדות את שמסתתר מאחוריו. נקודה חשובה בעניין זה היא מה שהוא מכנה "האמונה באמונה". רבים מאותם כותבי מכתבים שמגדירים עצמם אתיאיסטים, אך מסתייגים מדבריו ה"אכזריים", שבויים בעצמם ברעיון הרומנטי של האמונה, ונחרדים מהניפוץ של האשליה הזו.
שורה תחתונה: ספר חובה (אם כבר קלישאות) לכל אחד ובפרט למי שמבקש "להתחלש" בדת.

קשה להתאפק ולא לכתוב על הספר המדהים והמרתק (אם כי ארוך לעייפה) הזה. הספר בהחלט מומלץ לקריאה איטית ונינוחה, לא כדאי למהר לסיים אותו.

עוד לפני הסוגיה של השאלה הכל כך מהותית, הספר הוא תקציר מעולה להיכרות עם האופנים השונים בהם הבריות מאמינות בבוראן.

הספר הוא גם מקור נפלא לאמרות חכמים בנושאי האמונה, המוות הנצח וכדומה. אהבתי במיוחד את דעתו של מארק טווין על המוות, אותה אני מוצא מנחמת ומשעשעת ביותר.

לפי דעתי, הספר הוא קריאת חובה רק בשל שני המרכיבים שציינתי למעלה, ואפשר להניח בצד את התשובה הגדולה (שכמובן בלתי ניתנת למענה, היות והיא בתחום הבחירה).

ומה לגבי התשובה הגדולה ? הספר מזכיר לי מעשיה ששמעתי פעם על ניטשה , (שהקדים את דוקינס בכמה דורות) :

מסופר שהפילוסוף המתוסבך ניטשה כתב פעם על קיר - "אלוהים מת, על החתום - ניטשה". בסופו של דבר מת בייסורים .

ולאחר מכן, הכתובת על הקיר נמחקה - ובמקומה הופיעה הכתובת- "ניטשה מת - על החתום אלוהים".

ואידך - זיל גמור

עצם הרעיון להקדיש את עצמך לרעיון אבסולוטי ונשגב זהו עניין מסובך שטומן בנבכיו גורל, ומהווה הימור הפורט את אצבעותיו על נבל התכלית. אם הפילוסופיה היא אכן המסע אחרי האמת והידע, עליה ולהתאים לכל האפשרויות כפי שאנחנו שואפים לעשות במדע ובאמניות, ולשמור על ראש הפתוח. כל אחד מאיתנו מסתכל על העולם ומנסה לקבוע מה הוא חושב עליו.

בתור ספקן, קשה לי להאמין שהעולם נברא בידי ישות שכולה טוב מבלי לשקוע לנבכי הרעיון הדואליסטי של מאבק בין אלוהים טוב ואלוהים רע, בעוד שבידי האלוהים הטוב מצוי כל הכוח בכדי למנוע את הרוע השרוי ביקום מלכתחילה. שמשהו רקוב מסתתר מאחורי כל מסך החיים ושהכל מתוכנן מאחורי מסך הקלעים, שמישהו לא נוקף אצבע כדי למנוע זאת כי הרוע הוא בסך הכל חלק מן התוכנית.
באים להם ההרהורים ברעיון התיאודיציה - רעיון המבטא את צידוק הדין וקבלת מעשי האל ללא תרעומת וביקורת. שהאדם לא מסוגל להבין את התוכנית הגדולה שמצויה מאחורי הכל ועליו להיות כבש והעבד הנאמן מכולם - שעליו להאמין שבסוף אלוהים יענה על כל השאלות. ייתכן שמספיק להיזכר במקרה של איוב כדי להסיר את תקוות הידע הילדותית הזאת. כל השאר זה פשוט אקסטזה וגלים מתנפצים של סקפטיות.

ריצ'רד דוקינס הוא לא בדיוק אתאיסט ''טהור'', נגיד שהוא נמצא בדרגה של 6.7 אתאיזם מתוך 7 בסולם הכפירה - אתאיסט דה-פקטו, לא אתאיסט מוחלט ''אתאיסט חזק'', כזה שטוען בכל תוקף שאין שום דבר מיסטי בעולם וביקום. הוא אמר משהו דומה לזה בספר ובאירועים מסויימים ועורר גיחוח מסויים, וגם הכבוד המסויים שהוא עדיין רוחש לכנסייה האנגליקנית מחזק את הטענה. עדיין הוא איש מדע מבריק ומבקר חריף של הדתות. בנוסף למדע שבספר שקצרה היריעה מלתאר אותו ולהבין, נשאלות שאלות חשובות כגון האם אנחנו מבססים את מוסריותינו על ספרים מקודשים? האם הפלות הן עניין מוסרי? האם הדת מחנכת את האדם לטובה? האם אלוהים עצמו קיים ומה הסבירות לכך שהוא לא קיים? האם אגנוסטיקנים יכולים לחיות חיים מלאים בהיותם אגנוסטיקנים - דהייהו בעודם מצויים בין שתי הבריכות של האמונה והאתאיזם? האם המוסר מותנה בדת?

כמו כן באות תוכחות על צביעותם ואטימותם של רבים מהטלוונגליסטים כלפי עניינים רגישים כגון זכויות להט''ב, ההתנגשות שבין הדת והמדע וחתירתה הברורה של הדת תחת המדע. למשל, הדוגמא של פט רוברטסון שטען שסופת הוריקן קטרינה אשר הכתה את העיר ניו-אורלינס בשנת 2005 והביאה שיטפון, קרתה בגלל שבמקרה התגוררה שם קומיקאית לסבית. וכמובן כל עניין החטא ושאלוהים מכה אזורים מוכי חטא, ניוון, הומוסקסואליות ושאר החטאים. רבים מהמבוגרים האפילפטיים הללו טוענים שמן הראוי שתחת כל עץ רענן ובכל יישוב דרושים סוללות של אנשים פונדמנטליסטים שיתפללו ליושב במרומים ועל הדרך ישטפו לצעירים את השכל עם סבון תיאולוגי, שרק כך הם ימנעו עוד אסונות בנוסח ''סדום ועמורה'' לשוב ולקרות.
יהדות, נצרות, איסלאם, תנ''ך, ברית חדשה, קוראן מה זה בכלל משנה? כולן ינקו מאותו מקור ומבוססות על טקסט ברברי מתקופת הברונזה, לכולן יש פחות או יותר את אותם נביאים ואבות, כולן מהוות דתות שמיות. התמצית של הקיצוניות הדתית מסתכמת באמרה הבאה:

''היעד שלנו חייב להיות פשוט. אנחנו חייבים שתהיה לנו אומה נוצרית שתהיה בנויה על חוק האלוהים, על עשרת הדיברות. בלי התנצלויות.'' (עמ' 414).

אין יותר מידי קטעים מצוטטים מ''כתבי הקודש'' לחיזוק טענת קלקלותה של הדת, אך המעט שכן צוטט משרה ליצירה הזאת ריח חריף ומתקתק, ניחוח של מדע עליז. שמעתי אנשים שאומרים שגם אם יש אלוהים הם לא יאמינו בו, ואם אין אז הם רק מרוויחים. הכל אפשרי, ייתכן והשמיים הם לא הגבול והאופק נראה בהיר יותר. הערפל מתפוגג ככל שהשנים עוברות. האם המדע והמוסר יצילו אותנו בני האדם מעצמנו? האם והאם? קטע משעשע וחשוב מהספר:

- ''אתר אחר, הטוען שהסיפור על קטרינה אינו נכון, מצטט עם זאת את רוברטסון כמי שאמר על מצעד גאווה שהתקיים קודם לכן באורלנדו, פלורידה ''עליי להזהיר את אנשי אורלנדו, אתם נמצאים בדרכם של כמה הוריקנים קשים, ואני לא חושב שהייתי מנפנף בדגלים האלה מול פרצופו של אלוהים אילו הייתי במקומכם.'' (עמ' 340).

ולסיכום, אני צחקתי הרבה ולמדתי דבר אחד או שניים מהספר, אוי למה לא להפוך אותו לתנ''ך של האתיאסטים?! ספר מצויין שחושף את הרעל המונותאיסטי שכבש את העולם עם אותו אל מנוון וטיפש בעל שמות שונים, שמתבייש בשם של עצמו ולא נותן למאמיניו לבטא אותו. אל שמנסה לחוקק חוקים ועדיין רוב האנשים מתעלמים מהפסיכוטיות שלו. מי יתן ואני אמשוך לו בזקן שלו והוציא לו קצת את האגו מעבר לנחיריים של האף שלו. יריקה בפרצוף לא תזיק, וכמובן שאני העניק לו בעיטה קלה ואפיל אותו מהכיסא שלו על התחת בום!- חה חה!

האמת כשחיפשתי את עמוד הביקורות של הספר, הייתי בטוח שאמצא מעט מאוד ביקורות. אבל עכשיו אני מבין עד כמה קוראים רבים קראו את הספר הזה וזה מאוד מפליא. אחרי הכל במדינה שבה 90% צמים בכיפור (על פי הסטטיסטיקה בעיתון) למצוא כמות קוראים נכבדת כזאת, זה לא עובדה ברורה מאיליו. ונוסף לזה אחרי הכל זהו ספר עיון לכל דבר ולא איזה רומן זול ועממי.
בנוסף יש פה הרבה פילוסופיה די מורכבת וניתוח של עובדות בצורה מתמטית לעיתים.
אני חובב אסטרונומיה כך שעיקר העובדות שהוא כתב בהקשר לחלל ולשלילת אלוהים על ידי ההסתברות המועטה לחיים כשמנתחים את העובדות ליצירת סביבה מתאימה לחיים אורגניים, די היה קרוב לליבי מבחינת תחום התעניינות.
גם אני חושב שההתנשאות שלו די הורסת את הכתיבה למרות שהוא מדגיש כמה פעמים שהוא לא יכול לשלול לגמרי את קיומו של האל.
עובדה אחת שהוא העלה בספרו שרציתי לציין אותה פה כי באמת אין לזה שום הסבר רציונלי אצל המאמינים, היא כל הנושא של גן עדן.
מצד אחד טוענים שאדם טוב וצדיק שנפטר – מקומו מובטח בגן עדן. אם אכן זה כך, אז מדוע כל קרוביהם של הנפטרים הללו מתעצבים ומתאבלים בשבעה עליהם.
הרי הם צריכים לשמוח.
זה כמו מישהו שמסיים תפקידו ומועלה בדרגה. במקרים כאלו בד"כ עושים מסיבה ושותים לחיים.
את התשובה לשאלה זאת שייתן כל אחד שבאמת מאמין בגן עדן.
אני ממליץ דווקא למי שהוא דתי/מסורתי ויש לו ספקות לקרוא את הספר ולא למי שכבר משוכנע.
אף על פי שאני בספק אדיר אם מישהו כזה בכלל יטרח לסיים את הפרק ה1 אם יפתח ספר כזה בכלל.

בעקבות קריאת הספר מעורר המחשבה, השאלות והתהיות של ריצ'רד דוקינס, העונה לשם 'יש אלוהים?', שהעסיק אותי רבות בשבוע-שבועיים האחרונים, ניסיתי פעמים רבות מספור לכתוב עליו סקירה (וללא הצלחה, התקשיתי למצוא את המילים המתאימות) - ולכן, במקום לכתוב סקירה כמו בכל פעם, החלטתי הפעם לחרוג ממנהגי ולערוך סקר. כן כן, סקר במקום סקירה.
מטרת הסקר שאני עומד לערוך, היא בעצם לבדוק כמה כל אחד ואחת מכם מאמינים (או לא מאמינים).

אז אתם מוכנים?
אם כן, אז יופי. הנה הסקר:

התבוננו טוב טוב ב-7 ההגדרות שמופיעות לפניכם, ולאחר מכן תבחרו בבקשה קטגוריה אחת בלבד, שאתם יכולים להגיד עליה שהיא הכי מתאימה לכם:

1. תיאיסטים חזקים - הסתברות של 100 אחוזים לקיומו של אלוהים. כדבריו של קרל ג.יונג: "אני לא מאמין, אני יודע"
2. תיאיסט דה פקטו - הסתברות גבוהה מאוד אך כזאת שאינה מגיעה ל-100 אחוז. "אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל אני מאמין מאוד באלוהים וחי את חיי בהנחה שהוא קיים".
3. אגנוסטיקן למעשה, אבל נוטה לתיאיזם - הסתברות גבוהה מ-50 אחוז אבל לא בהרבה. "אני לא בטוח בכלל, אבל אני נוטה להאמין באלוהים".
4. אגנוסטיקן חסר עמדה באופן מוחלט - הסתברות של 50 אחוזים בדיוק. "ההסתברות שאלוהים קיים וההסתברות שאינו קיים שוות בדיוק זו לזו".
5. אגנוסטיקן למעשה, אבל נוטה לאתיאיזם - הסתברות של פחות מ-50 אחוזים אבל לא נמוכה מאוד. "אני לא יודע אם אלוהים קיים, אבל אני נוטה להטיל בכך ספק".
6. אתיאיסט דה פקטו - הסתברות נמוכה מאוד, אבל לא אפסית. "אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל אני חושב שמאוד לא סביר שיש אלוהים, ואני חי את חיי בהנחה שהוא לא קיים".
7. אתיאיסט מושבע - הסתברות של 100 אחוזים לאי-קיומו של אלוהים. "אני יודע שאין אלוהים, באותה מידה של שיכנוע שיונג 'יודע' שהוא קיים".


אז מהי הקטגוריה שאתם הכי מזדהים איתה? מהי הקטגוריה שכאשר אתם קוראים אותה, אתם יכולים להגיד לעצמכם: "הו, זה בול אני!" ? אם מצאתם את הקטגוריה הזאת, אז הצביעו עכשיו, ושלחו את תשובתכם בטוקבקים למטה. ההשתתפות בסקר היא כמובן בחינם, וכל מי שרוצה מוזמן.

בהצלחה, ומקווה להשתתפות רחבה.



***



לגבי הספר- הוא, כמובן, מומלץ מאוד. מרתק מאוד. כתוב בצורה משכנעת מאוד, כמו עבודת מחקר שיטתית ומקיפה שמלווה בהרבה ציטוטים מכל מני מקורות וגם בדיעה אישית של הכותב שאולי עצבנה (וגם תעצבן) הרבה אנשים אבל הספר בהחלט מומלץ.
לקראת הסוף הוא מתחיל קצת לחזור על עצמו, וזה טיפה נמרח, אבל לא נורא, זה נסלח.