ביקורת ספרותית על אלטנוילנד מאת בנימין זאב תיאודור הרצל
ספר בסדר

---

(משולבים "ספויילרים", אלא מה)

ברשותכם אתחיל מאנקדוטה אחת, קטנה ושולית. במהלך החופש הגדול נסענו לבקר את הוריי היקרים שיחיו בצפון, ועל הדרך יצאנו גם עם הילדים אל אחת האטרקציות המפורסמות (והזולות) בצפון כיום - הרכבלית, וכמובן שהילדים נהנו מאוד.
פחות מחודש לאחר מכן, אני קונה את הספר "אלטנוילנד", של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. ומה מאוד נפלאתי כאשר קראתי על חזונו, שבשנת 1923 יפעל בחיפה רכבל חשמלי לתחבורה ציבורית. כ-100 שנים לאחר מכן, חזונו התממש בשלמות.

* * *

אלטנוילנד היא אוטופיה, וככזו, ברור שהיא לא ממומשת. בעולם שלנו אין אוטופיות.
קצת קשה לדעת האם הרצל באמת חשב שהאוטופיה הזו באמת יכולה לקרות. מצד אחד אני רוצה להאמין שהרצל היה אדם רציונלי שהבין שהחיים יותר מסובכים ממה שנדמה. מצד שני, עצם הרעיון שהיהודים יקימו מדינה בארץ ישראל הוא רעיון הזוי, אז אולי באמת הרצל לא היה אדם כל כך רציונלי. חוץ מזה, אסור לשכוח שהספר נכתב במאה ה-19, כשהמודרנה הייתה בשׂיאהּ ואנשים רבים החזיקו בתפיסת העולם הנאיבית שכל בעיות העולם עוד רגע קט יבואו אל קיצן.

האם הרצל היה שמח לראות את מדינת ישראל הנוכחית? זוהי שאלה מעניינת. לדעתי, בשורה התחתונה התשובה לכך חיובית. אנחנו לא חיים באוטופיה קוסמופוליטית עשירה ומשגשגת בניחוח מערב-אירופאי עם פוליטיקאים צחים כשלג, אבל בהרבה מובנים חזונו של הרצל אכן התגשם. מעל הכל - עצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עצם הרעיון שליהודים יכולה להיות מדינה משלהם זהו רעיון שהיה נראה בלתי אפשרי בזמנו, והנה קם והיה. אבל מלבד זאת, גם המאפיינים של מדינת ישראל כיום לא שונים בהרבה מה"חברה החדשה" שהרצל מתאר:
מדינת ישראל אינה קומוניסטית לחלוטין ואינה קפיטליסטית לחלוטין, אלא נמצאת באיזושהי דרך ביניים, לא שונה מאוד ממה שהרצל חזה; הרצל מתאר חברה שמממנת את החינוך מגיל גן ועד האקדמיה, ואף מדינת ישראל כיום מעניקה לימודים בחינם עד כיתה י"ב; המטבע הלאומי קרוי שקל; "החברה החדשה" של הרצל היא חברה חילונית המעניקה חופש דת לאזרחיה, ובמקביל היא שואבת השראה מהמסורת היהודיות - כמו שנת היובל. מדינת ישראל כיום אולי אינה נוהגת את שנת היובל, אבל גם היא שואבת השראה מהמסורת היהודית ומעניקה לאזרחיה את השבת - יום המנוחה השבועי; המדינה של הרצל מאפשרת לאנשים לאומניים להתמודד לכנסת, אבל הם מפסידים לרוב המוחץ שמתנגד לדעות אלו, בדיוק כמו מדינת ישראל כיום; הרצל מתאר חברה בה כל אזרח מחוייב להתנדב במהלך שנה או שנתיים לטובת כלל החברה, וגם במדינת ישראל כיום יש חובה להתגייס לצבא. אולם, כאן החזון של הרצל לא ממומש במלואו - באוטופיה של הרצל אין צבא.

חלק מהדברים המתוארים בספר נשמעים לנו כל כך טריוויאלים, עד שאנחנו שוכחים עד כמה התקדמנו מאז; הרצל חולם על מדינה מודרנית בה לנשים תהיה את הזכות לבחור ולהיבחר, אך זה לא יהיה בכפייה ונשים יוכלו להישאר בבית ולמלא את תפקיד האשה המסורתי. ה"חברה החדשה" של הרצל תשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים העכשוויים, ולכן לא יקנו בה שוורים לחרישה אלא ישתמשו במחרשות חשמליות, ואת סיפור הקמת המדינה הם שומעים מתוך פטיפון. לכן, הספר מעניין לא רק מצד ההיבטים הפוליטיים (שמעניינים אנשים כמוני) אלא גם סתם אנשים שרוצים לראות עד כמה האנושות התקדמה מבחינה טכנולוגית במאה השנים האחרונות.

מה הרצל לא חזה? מאוד מצחיק לומר את זה, אבל תל אביב - ובעצם כל גוש דן - לא קיימים בספרו (מצחיק לחשוב שתל אביב למעשה קרויה על שם הספר…) במקום זאת אנחנו מבקרים בחיפה, בטבריה, בים המלח ובירושלים. אגב ירושלים, הרצל חזה את בית המקדש עומד במקביל למסגד עומר. איך זה ייתכן - רק הרצל יודע.

אני אדם מאוד לאומי (אולי הרצל יגדיר אותי כלאומני), ולכן הקוסמופוליטיות בספר צרמה לי. אם כל אדם יכול להצטרף לחברה החדשה, מה יגדיר אותה כמדינת היהודים? אם ישנה תנועת רכבות חופשית ובינלאומית מאירופה ומאפריקה לתוך ישראל, מי ערב לכך שלא יגיע היום בו הציבור הלא יהודי יגבר דמוגרפית על הציבור היהודי וישנה את ערכי המדינה? לכן שמחתי לקרוא שגם "אחד העם" העביר ביקורת על העדר הזהות היהודית שבספר, ואף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים.

נקודה נוספת שרציתי לגעת בה בכלל לא נמצאת במרכז ליבו של הסיפור, והיא סיפורו האישי של פרידריך לבנברג, גיבור הסיפור של הרצל. פרידריך הוא גבר צעיר ומשכיל, שהתייאש מחייו בעקבות אהבה נכזבת. הוא גומר אומר לעזוב את החיים ולחיות באי בודד. לפני שהוא עושה זאת, הוא מקבל סכום כסף גדול, אותו הוא מעניק כצדקה למשפחה ענייה. עשרים שנה לאחר מכן, הוא מגיע במקרה לפלשתינה ורואה את מדינת ישראל, "החברה החדשה" שנבנית. במהלך ביקורו, הוא פוגש את המשפחה שלהּ נתן צדקה בזמנו, מבוססת ופורחת. אנשי המשפחה הזו הם ממייסדי החברה החדשה, והם נמצאים בעמדת השפעה פוליטית גדולה. פרידריך נדהם מתיאורי החברה החדשה, מתאכזב מאנוכיותו ומכך שהוא בזבז עשרים שנה מחייו על האי, ומחליט שהוא מצטרף לחברה החדשה.
אני חושב שבלי כוונה, הרצל מתאר כאן את התפתחות התפיסה הפוליטית אצל האדם; הבגרות מביאה איתה שינויים רבים, ואחת מהם היא תפיסת האחריות. ההתעניינות הפוליטית מחליפה את ייסורי הנפש הקיומיים, התפיסות הכלכליות מחליפות את התחושות האינדיבידואליות.
ולמרות זאת, יש כאן מסר נוסף; מצוות הצדקה של פרידריך לא הייתה לשווא, ובמידה לא מועטה היא זו שעומדת בבסיס הסיפור. צדקה איננה עניין אישי בין האדם לבוראו, אלא היא זו שנמצאת ומקשרת בין תחושת ההתעלות האינדיבידואלית לבין אחריות קהילתית ופוליטית.


הערה אחרונה לסיום -
יש בספר גם הסברים כלכליים איך בדיוק "החברה החדשה" תתקיים. אלו לא הערות קשות במיוחד ולא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין אותם, אבל למי שאין סבלנות תמיד יכול קצת לדלג עליהם.

ביקורת הספר הבאה - "מדינה יהודית; הרצל ואתגר הלאומיות". בלי נדר.

» ביקורות נוספות של צריך לחשוב על כינוי טוב
» ביקורות נוספות על אלטנוילנד