“הספר "סיכומו של דבר" של יצחק שמיר הוא מין אוטוביוגרפיה בתקופות הפעילות החשובות בחייו. המילה "סיכומו.." מראה שלמעשה מסכם את פעילותו והפיכתו לצופה. זה ספר שאפשר לקרוא ולתת - בסופם של התהליכים שיצחק שמיר לא יכל לדעת כיצד יסתיימו, בזמן שנכתבו הדברים (1994) - סיכום ותוצאות (ברמה כלשהי) בדיעבד.

יצחק שמיר מספר על תקופת הנעורים שלו במזרח אירופה, בעיירה קטנה שהגבולות שלה השתנו בין מדינה למדינה. הוא מספר על אביו - כמי שהשפיע עליו, על חיי הקהילה, ועל החלחלה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר משפחתו לא זכתה לעלות לארץ, והתוצאה: השמדתם. הוא ממשיך לתקופת המחתרת באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולאחר מכן בלח"י (לוחמי חירות ישראל), על אברהם שטרן ודוד רזיאל וכן על תורתו של ז'בוטינסקי ופועליו. על תקופת ההנהגה בלח"י, על התקופה בגלות והבריחה ממנה, על הקמת המדינה - ועל כך שלא הצליח להסתדר כל-כך לאחר תקופת הסיכונים בלח"י, והקמתה של מדינת ישראל - על פועלו במוסד ולבסוף לכניסתו לפוליטיקה.

יצחק שמיר הוא בחור "לא רגיל", בכל מה שקשור לפוליטיקה ובמקיאווליות שלה. במהלך הספר "הכרתי" בחור כן, פשוט, שאהבתו את הארץ לא קשורה אלא במובן הרוחני והקשר הפשוט של היהודים בארץ ישראל. מאוד אהבתי לקרוא על תכונותיו, ועל דרכו, ואני לא חושב שזה מובן מאליו שהיה לנו ראש ממשלה שלא בדיוק "קפץ" על האפשרות שיהיה ראש ממשלה. אהבתי את עבודתו השקטה, את הצניעות, את יכולתו שלא לבגוד בערכיו והעמדות שלו. יצחק שמיר הוא אחד מבין כמה מעטים מראשי הממשלה (בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל) שיצא מהתפקיד כשהוא שלם בגופו ובנפשו, שאין עליו אות קיין של מעשים נפשעים (ואני לא בהכרח משווה בין בנימין נתניהו אליו, מאחר ועוד המשפט מתקיים נגדו ואין לדעת מה יהיה תוצאותיו).

אני מוכרח לכתוב שאני מבין יותר את עמדת הליכוד כיום בעקבות קריאת הספר. זאת אומרת, לאחר ההפסד בבחירות ב-1992, בעקבות פגיעת המחנה (הגוש כפי שאומרים) הימין בעצמו, תוך הצבעתם של העולים החדשים מברית המועצות, שלא הצביעו עבור הממשלה שאותם העלתה לארץ - וזאת בעקבות המרירות ממצבם הלא פשוט של רבים מהם, ואולי גם מתוך תחושה מסורתית כנגד השלטון - וכן מריבות שטותיות בין חברי הליכוד לעצמם הוביל הדבר לממשלה שרצה לקיים "שלום" שפגע כל-כך קשה אסטרטגי -רבתי במדינה. לכן אני יכול להבין את הליכוד כיום, שמסרב להרפות להקמת ממשלה של שמאל, מתוך הבנה כמה קשה דיפלומטית ומדינית יכול הדבר לגרום. מתוך לקחי ההיסטוריה הלא רחוקה.

אגיד בכנות, שהדברים הלא פשוטים דיפלומטית שקראתי בספר, על ניסיון של העולם לגרום לישראל לקבל על עצמה את אובדנה - מדאיגים ביותר. אני מבין הרבה יותר, שלא מוסר או ניסיון להגיע לשלום גרם לעולם להגיד את הדברים, אלא אינטרסים. ארצות הברית רצתה קשרים עם העולם הערבי, הדבר נמנע בעקבות הקשרים בין ישראל לארצות הברית. מדינות בכל העולם ראו שמדינות ערב לא מוכנות לראות שום דבר בכל מה שקשור למדינת ישראל, ובאופן טבעי בחרו את ה-"צד הנכון" בעל הנפט והכוח בעל האוכלוסיה הגדולה יותר. בנוסף להגותו של וודרו וילסון, ושכנועם של קבוצה גדולה ישראל במוסר שברעיון - הדבר כמעט שיצא לפועל, ולכל הפחות גרם לנו לנזקים אדירים. אני לא חושב שנכון להיום יש אפשרות דמוקרטית טהורה לגרום לתוכנית "שתי מדינות לשני עמים" להתקיים. בנוסף לעובדה המביכה שהערבים כלל לא רוצים בה באמת, ובנוסף לעובדה המגוחכת שלא ישראל ולא הערבים הביאו את הפתרון הזה - אלא מדינות מצד אחר זאת אומרת, חבר'ה אחרים יחליטו לנו מה נכון. בנוסף לעובדה שהמצב האסטרטגי השתנה כל-כך שלא יאמן שאנחנו באותה התוכנית כאילו לא השתנה דבר. הדבר הפך כמו לאמונה דתית משהו בלא הגיון.

ולספר: הספר כתוב בצורה טובה, הדברים ברורים ומתוארים היטב. אני ממליץ בנוסף לספר הזה גם את הספרים: "המרד" של מנחם בגין ו-"אלנקם" של עזרא יכין. זה נחמד מאוד להכיר את ההיסטוריה של הקמת המדינה, יש בזה משהו מאוד מפקח, ובמיוחד כשמדובר באנשים שממש היו במקום.

בסוף הספר מספר יצחק שמיר על החלטתו לבקר בעיירה רוז'ינוי, המקום בו נולד. הוא בחן את המקום, הסתכל סביב סביב, ולבסוף הגיע למסקנה יפה ודי מעוררת רגש: "שמחתי שנסעתי לשם וראיתי בו עיני, כי אכן לא נותר כלום, ושמחתי פי כמה וכמה על כך שאני חוזר לארצי שלי, שאני שייך אליה והיא שייכת לי".


סלחו לי שנכנסתי לעניינים פוליטיים, אם כי אני מוכרח לכתוב שיש קשר חשוב בין הספר לבין הוויכוח האידיאולוגי בין הימין והשמאל.
תודה רבה לסנטו על המלצת הספר.”

“את הספר הזה קראתי אחרי "המרד", ספרו המונומנטלי של מנחם בגין. "המרד" השאיר עלי רושם עז, ומה יותר טבעי מלהמשיך ולקרוא את האוטוביוגרפיה של מפקד המחתרת האחות, הלח"י?
אולם כגודל ציפיותיי, כך גדלה גם אכזבתי. הספר הזה שונה כל כך מ"המרד", שאני בספק אם ניתן בכלל לשייך אותם לאותו ז'אנר; בגין עסק אך ורק בתקופה הסוערת של המרד בבריטים, ואילו שמיר מתאר חיים שלמים, שלמרות היותם מלאי עשייה - לא תמיד מעניינים באותה מידה. בגין כותב בלהט ובפאתוס, ואילו שמיר - בצניעות אופיינית ובקור רוח, כמעט ללא שום רגש.
אין ספק שיצחק שמיר היה מנהיג משכמו ומעלה, אולי ראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן מקום המדינה, אך הספר עצמו - יכול להיות מעט משעמם. הדברים ששמיר עשה חשובים וראויים בהחלט - העלאת יהודי ברית המועצות, למשל - אבל התיאור שלהם אינו מסעיר.
יכול להיות שזה מספיק לחלק מהקוראים, שרוצים לדעת על פעילותו הפוליטית של שמיר. ולהם הספר בהחלט מומלץ. אבל כדאי לא לקרוא את הספר בציפייה לתיאור מפורט של פעילותו במחתרת או של פעולותיו החשאיות במוסד - מכל אילו אין כמעט זכר.”

“אוטוביוגרפיה של יצחק שמיר, כתובה בעברית קולחת ומרתקת לקריאה. שמיר סוקר את חייו החל מילדותו בעיירה רוז'נוי שב"תחום המושב" ועד הפסדו בבחירות 1992 ליצחק רבין ומפלגת העבודה. הפרקים בנושא שנות כהונותיו כראש ממשלה מעניינים ומעשירים במיוחד. תוך כדי קריאת הספר, מתגלית לקורא דמות מיוחדת במינה של אדם אמיץ, ישר, צנוע, והלב אינו יכול שלא להתמלא גאווה שזכינו למנהיג בשיעור קומה כזה. יש בספר גם סייפא קצר, בו מביע שמיר דעתו על הסכמי אוסלו, פרק שלדעתי הופך לאקטואלי יותר ויותר ככל שהוא מתיישן.”