אם הרב נבון היה שואל לעצתי, לא הייתי נותן לספר את הכותרת המשנית "מעמד האישה בהלכה - בין עבר ועתיד". במקום זאת, הכותרת שאני הייתי נותן לספר הייתה "איך לומדים תורה בְכּנוּת". כי בעיניי, זוהי הנקודה המרכזית שחוזרת על עצמה רוב הספר; כיצד מקשיבים לדבר ה' בלי רעשי רקע חיצוניים. איך לומדים תורה בכנות. ואם לומר את האמת, אולי ביותר מדי כנות.

הרב נבון מודע מאוד לבעייתיות של חילוץ ערכים מהתורה. הרבה מאמירות חז"ל והראשונים תלויות זמן והקשר, וכל נסיון ללמוד מהם לחיים שלנו נידון לכישלון מראש. מצד אחד עומדים ריאקציונרים שמנסים ללמוד מהתורה ערכים בלתי-ליברליים בעליל, ומצד שני עומדים רבנים מתנחמדים שמנסים לחלץ מהתורה בכוח ערכים ליברליים. אלו גם אלו, אומר הרב נבון, טועים. במקום זאת, הרב נבון מנסה לסלול דרך שלישית. הוא מנסה לזקק את האמירה הערכית של התורה על ידי התמקדות דווקא בעולם ההלכתי (שהרי בניגוד לאמירות המפוזרות בחלק האגדתי בחז"ל, העשויות להיות תלויות בזמן ובהקשר, מבחינה דתית העולם ההלכתי רלוונטי תמיד). אך גם שם, הרב נבון חושש ללמוד אמירה ערכית ממצוות דרבנן (שגם הם יכולות להיות תלויות זמן). במקום זאת הרב נבון מנסה להתייחס בספר שלו רק אל מצוות דאורייתא.
אבל זה לא נגמר שם. גם כאשר מדובר במצוות דאורייתא, הרב נבון מבין שקשה לחלץ מהמצוות האלו אמירה ערכית - וכי זה שנשים פסולות להעיד (ברוב המקרים) - אומר משהו על פחיתותם? וכי בגלל שהתורה מבדילה בין חיוב גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן - ביכולתנו להצביע על מהות ההבדלים האלו?
למעשה, לאחר הזיקוק הזה הרב נבון מגיע למסר כזה בערך: לא מכל הלכה צריך ללמוד אמירה ערכית, לפעמים מדובר בהלכה יוצאת דופן השונה מהמסר המרכזי של התורה, והוא שגבר ואשה שווים בבסיסם (זכר ונקבה בראם), אולם יש בניהם הבדלים מסוימים.
לעניות דעתי, זוהי אמירה קצת "רזה" מדי.

במובן מסוים הנסיון הזה של הרב נבון להיות מדויק הציב לי מראה; בעוונותי ומתוך חוסר ידיעה, פעם חשבתי שהרב נבון נוהה אחרי תרבות המערב. אבל כשהוא ביקר את הניסיון שלי להעמיס מסרים פסיכולוגיים-מודרניים של "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בתוך דברי חז"ל - הוא הראה לי שגם חרדל"י שמרן שכמוני יכול לכופף את התורה לתרבות המערב.

זוהי מעלתו של הספר, אך זהו גם חסרונו. כאשר נזהרים יתר על המידה מהסקת מסקנות מן התורה אל החיים - אז זה מרגיש כאילו לתורה אין שום אמירה ערכית משמעותית לחיים שלי. כאשר מנפים את התורה נפה אחר נפה, ייתכן ולבסוף נִשָאֶר עם אמירה מאוד "רזה" (גברים ונשים הם שונים, ובאופן כללי הם שווי זכויות), שכמעט ולא שופכת אור על החיים הפרטיים שלנו.

ולמרות זאת, מדובר בספר מצוין. ראשית, הרעיון הבסיסי של הרב נבון, שעל מנת לחלץ מהתורה אמירה ערכית יש ללמוד את התורה בכנות ובלי פניות, נכון לחלוטין. דווקא בגלל הרושם הכנה והרציני של הרב נבון, הייתי רוצה שהוא יעשה מאמץ נוסף לחלץ מן התורה אמירה ערכית משמעותית יותר. ושנית, הכתיבה של הרב חיים נבון יפה ורהוטה, כמו תמיד. הספר מלא בלא מעט אנקדוטות יפות ומשעשעות, והוא משלב הגות שמרנית עם יראת שמיים טהורה. בקיצור, נהנתי מאוד לקרוא אותו.



(הערה אחרונה - לא מבין למה הריווח בין השורות גדול כל-כך. אבל לא נורא).

(משולבים "ספויילרים", אלא מה)

ברשותכם אתחיל מאנקדוטה אחת, קטנה ושולית. במהלך החופש הגדול נסענו לבקר את הוריי היקרים שיחיו בצפון, ועל הדרך יצאנו גם עם הילדים אל אחת האטרקציות המפורסמות (והזולות) בצפון כיום - הרכבלית, וכמובן שהילדים נהנו מאוד.
פחות מחודש לאחר מכן, אני קונה את הספר "אלטנוילנד", של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. ומה מאוד נפלאתי כאשר קראתי על חזונו, שבשנת 1923 יפעל בחיפה רכבל חשמלי לתחבורה ציבורית. כ-100 שנים לאחר מכן, חזונו התממש בשלמות.

*

אלטנוילנד היא אוטופיה, וככזו, ברור שהיא לא ממומשת. בעולם שלנו אין אוטופיות.
קצת קשה לדעת האם הרצל באמת חשב שהאוטופיה הזו באמת יכולה לקרות. מצד אחד אני רוצה להאמין שהרצל היה אדם רציונלי שהבין שהחיים יותר מסובכים ממה שנדמה. מצד שני, עצם הרעיון שהיהודים יקימו מדינה בארץ ישראל הוא רעיון הזוי, אז אולי באמת הרצל לא היה אדם כל כך רציונלי. חוץ מזה, אסור לשכוח שהספר נכתב במאה ה-19, כשהמודרנה הייתה בשׂיאהּ ואנשים רבים החזיקו בתפיסת העולם הנאיבית שכל בעיות העולם עוד רגע קט יבואו אל קיצן.

האם הרצל היה שמח לראות את מדינת ישראל הנוכחית? זוהי שאלה מעניינת. לדעתי, בשורה התחתונה התשובה לכך חיובית. אנחנו לא חיים באוטופיה קוסמופוליטית עשירה ומשגשגת בניחוח מערב-אירופאי עם פוליטיקאים צחים כשלג, אבל בהרבה מובנים חזונו של הרצל אכן התגשם. מעל הכל - עצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עצם הרעיון שליהודים יכולה להיות מדינה משלהם זהו רעיון שהיה נראה בלתי אפשרי בזמנו, והנה קם והיה. אבל מלבד זאת, גם המאפיינים של מדינת ישראל כיום לא שונים בהרבה מה"חברה החדשה" שהרצל מתאר:
מדינת ישראל אינה קומוניסטית לחלוטין ואינה קפיטליסטית לחלוטין, אלא נמצאת באיזושהי דרך ביניים, לא שונה מאוד ממה שהרצל חזה; הרצל מתאר חברה שמממנת את החינוך מגיל גן ועד האקדמיה, ואף מדינת ישראל כיום מעניקה לימודים בחינם עד כיתה י"ב; המטבע הלאומי קרוי שקל; "החברה החדשה" של הרצל היא חברה חילונית המעניקה חופש דת לאזרחיה, ובמקביל היא שואבת השראה מהמסורת היהודיות - כמו שנת היובל. מדינת ישראל כיום אולי אינה נוהגת את שנת היובל, אבל גם היא שואבת השראה מהמסורת היהודית ומעניקה לאזרחיה את השבת - יום המנוחה השבועי; המדינה של הרצל מאפשרת לאנשים לאומניים להתמודד לכנסת, אבל הם מפסידים לרוב המוחץ שמתנגד לדעות אלו, בדיוק כמו מדינת ישראל כיום; הרצל מתאר חברה בה כל אזרח מחוייב להתנדב במהלך שנה או שנתיים לטובת כלל החברה, וגם במדינת ישראל כיום יש חובה להתגייס לצבא. אולם, כאן החזון של הרצל לא ממומש במלואו - באוטופיה של הרצל אין צבא.

חלק מהדברים המתוארים בספר נשמעים לנו כל כך טריוויאלים, עד שאנחנו שוכחים עד כמה התקדמנו מאז; הרצל חולם על מדינה מודרנית בה לנשים תהיה את הזכות לבחור ולהיבחר, אך זה לא יהיה בכפייה ונשים יוכלו להישאר בבית ולמלא את תפקיד האשה המסורתי. ה"חברה החדשה" של הרצל תשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים העכשוויים, ולכן לא יקנו בה שוורים לחרישה אלא ישתמשו במחרשות חשמליות, ואת סיפור הקמת המדינה הם שומעים מתוך פטיפון. לכן, הספר מעניין לא רק מצד ההיבטים הפוליטיים (שמעניינים אנשים כמוני) אלא גם סתם אנשים שרוצים לראות עד כמה האנושות התקדמה מבחינה טכנולוגית במאה השנים האחרונות.

מה הרצל לא חזה? מאוד מצחיק לומר את זה, אבל תל אביב - ובעצם כל גוש דן - לא קיימים בספרו (מצחיק לחשוב שתל אביב למעשה קרויה על שם הספר…) במקום זאת אנחנו מבקרים בחיפה, בטבריה, בים המלח ובירושלים. אגב ירושלים, הרצל חזה את בית המקדש עומד במקביל למסגד עומר. איך זה ייתכן - רק הרצל יודע.

אני אדם מאוד לאומי (אולי הרצל יגדיר אותי כלאומני), ולכן הקוסמופוליטיות בספר צרמה לי. אם כל אדם יכול להצטרף לחברה החדשה, מה יגדיר אותה כמדינת היהודים? אם ישנה תנועת רכבות חופשית ובינלאומית מאירופה ומאפריקה לתוך ישראל, מי ערב לכך שלא יגיע היום בו הציבור הלא יהודי יגבר דמוגרפית על הציבור היהודי וישנה את ערכי המדינה? לכן שמחתי לקרוא שגם "אחד העם" העביר ביקורת על העדר הזהות היהודית שבספר, ואף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים.

נקודה נוספת שרציתי לגעת בה בכלל לא נמצאת במרכז ליבו של הסיפור, והיא סיפורו האישי של פרידריך לבנברג, גיבור הסיפור של הרצל. פרידריך הוא גבר צעיר ומשכיל, שהתייאש מחייו בעקבות אהבה נכזבת. הוא גומר אומר לעזוב את החיים ולחיות באי בודד. לפני שהוא עושה זאת, הוא מקבל סכום כסף גדול, אותו הוא מעניק כצדקה למשפחה ענייה. עשרים שנה לאחר מכן, הוא מגיע במקרה לפלשתינה ורואה את מדינת ישראל, "החברה החדשה" שנבנית. במהלך ביקורו, הוא פוגש את המשפחה שלהּ נתן צדקה בזמנו, מבוססת ופורחת. אנשי המשפחה הזו הם ממייסדי החברה החדשה, והם נמצאים בעמדת השפעה פוליטית גדולה. פרידריך נדהם מתיאורי החברה החדשה, מתאכזב מאנוכיותו ומכך שהוא בזבז עשרים שנה מחייו על האי, ומחליט שהוא מצטרף לחברה החדשה.
אני חושב שבלי כוונה, הרצל מתאר כאן את התפתחות התפיסה הפוליטית אצל האדם; הבגרות מביאה איתה שינויים רבים, ואחת מהם היא תפיסת האחריות. ההתעניינות הפוליטית מחליפה את ייסורי הנפש הקיומיים, התפיסות הכלכליות מחליפות את התחושות האינדיבידואליות.
ולמרות זאת, יש כאן מסר נוסף; מצוות הצדקה של פרידריך לא הייתה לשווא, ובמידה לא מועטה היא זו שעומדת בבסיס הסיפור. צדקה איננה עניין אישי בין האדם לבוראו, אלא היא זו שנמצאת ומקשרת בין תחושת ההתעלות האינדיבידואלית לבין אחריות קהילתית ופוליטית.


הערה אחרונה לסיום -
יש בספר גם הסברים כלכליים איך בדיוק "החברה החדשה" תתקיים. אלו לא הערות קשות במיוחד ולא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין אותם, אבל למי שאין סבלנות תמיד יכול קצת לדלג עליהם.

ביקורת הספר הבאה - "מדינה יהודית; הרצל ואתגר הלאומיות". בלי נדר.

התקשורת שמאלנית. את זה (כמעט) כולנו יודעים. אבל למה זה כל כך נורא? אנחנו חיים בעולם חופשי ומותר לכל אחד להתבטא, ואם למישהו השמאלנות של התקשורת זה לא מתאים הוא תמיד יכול להקים חברת תקשורת מתחרה. לא?
אז זהו, שזו לא הבעיה היחידה.

בניגוד לרושם הראשוני שאולי יכול להתקבל, הספר של חנן עמיאור לא עוסק רק בהטיה הפוליטית של כתבי התקשורת - אם כי גם זה מופיע בספר. במקום זאת הוא מדבר על הדרכים של התקשורת הישראלית להנדס את התודעה. וזה כבר מטריד הרבה יותר.

למשל, מתברר שכתבים מסוימים מרבים להשתמש ב"מקורות אנונימיים" "גורמים בכירים" ועוד כהנה וכהנה תארים מפוצצים, כאשר לא בטוח שה"מקורות" המצויניים בכלל קיימים; כתבות מפוצצות על "מחאות ספונטניות" רבות משתתפים נגד הממשלה, למרות שלפעמים מדובר בהצגות ממומנות ומבוימות היטב של התקשורת והשמאל; כתבים שעומדים בניגוד עניינים בולט בין קשריהם המשפחתיים ובין מושא הכתבה; "מיסגור" והוצאה מהקשר של אירועים שבהרבה פעמים חוטא לאמת ; וכמובן, הדבר שכמעט הכי חשוב – מלחמת סתימת הפיות וההשתקה שהשמאל מנהל כלפי גופי תקשורת מן הימין וכלפי "סקופים" של אנשי תקשורת ימניים.
כאשר ההטיה הפוליטית בתקשורת מסתתרת תחת מעטה של אובייקטיביות ושל ניטרליות, כאשר גופים מנסים להשתיק ולהתיש גופי תקשורת ימניים באשר הם ימניים – כאן אנחנו נכנסים לתחום הרבה יותר בעייתי מאשר הטיה פוליטית גרידא.

הספר מסתיים בפרק עם מבחר ציטוטים קיצוניים מתוך מדור הדעות של עיתון הארץ. זוהי קצת סטייה מהנושא המרכזי של הספר, אבל זה גם חשוב למי שרוצה להבין עד כמה התקשורת בישראל מעוותת.

אבל אי אפשר בלא מעט ביקורת; לפעמים עמיאור נטפל לקטנות ולדקדקנות מיותרת שמורידה מערכו של הספר. למשל, באחד הפרקים עמיאור מספר כיצד הוא פנה מיוזמתו לעיתונאי "ידיעות אחרונות" רענן שקד, לאחר שהאחרון פרסם טור על התופעת היורדים מהארץ בה הוא נתקל, ושאל אותו כיצד זה מסתדר עם הנתונים שמראים ההיפך. כאן, לעניות דעתי, במקרה הזה תגובתו של שקד הייתה במקום – זהו טור אישי שמציין חוויות אישיות, וככזה הוא אינו מתאים ואינו חייב להתאים לנתונים. לא צריך לחפש "הנדסת תודעה" איפה שהיא לא קיימת, וסיפורים כגון דא דווקא מחלישים את הטענה.

ונקודה נוספת - למרות שבסוף הספר הובאה רשימת המאמרים המצוטטים מעיתון "הארץ", היו חסרות לי הערות שוליים עם הפניות לאורך שאר הספר. אני יכול קצת להבין את ההיגיון של העורך; היות וזה מסורבל לכתוב הערות בכל שורה בפרק האחרון, הוא החליט להסתפק ברשימת מאמרים בסוף הספר ולוותר על ההפניות בשאר הפרקים. חוץ מזה, חלק מהדברים בלאו-הכי נאמרו בעל-פה.
אבל למרות לימוד הזכות, לדעתי מדובר בטעות; ספר שעוסק במהימנות התקשורת לא יכול לוותר לעצמו על ההפניות. דווקא בגלל האישומים החמורים המובאים בספר, חבל שההוצאה לא עשתה מאמץ קל לשפר את האמינות.

לסיכום, ספר קליל ומקיף, שראוי לכל אדם שרוממות הדמוקרטיה והעיתונות החופשית בגרונו לקרוא. מומלץ.

את הספר הזה קראתי אחרי "המרד", ספרו המונומנטלי של מנחם בגין. "המרד" השאיר עלי רושם עז, ומה יותר טבעי מלהמשיך ולקרוא את האוטוביוגרפיה של מפקד המחתרת האחות, הלח"י?
אולם כגודל ציפיותיי, כך גדלה גם אכזבתי. הספר הזה שונה כל כך מ"המרד", שאני בספק אם ניתן בכלל לשייך אותם לאותו ז'אנר; בגין עסק אך ורק בתקופה הסוערת של המרד בבריטים, ואילו שמיר מתאר חיים שלמים, שלמרות היותם מלאי עשייה - לא תמיד מעניינים באותה מידה. בגין כותב בלהט ובפאתוס, ואילו שמיר - בצניעות אופיינית ובקור רוח, כמעט ללא שום רגש.
אין ספק שיצחק שמיר היה מנהיג משכמו ומעלה, אולי ראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן מקום המדינה, אך הספר עצמו - יכול להיות מעט משעמם. הדברים ששמיר עשה חשובים וראויים בהחלט - העלאת יהודי ברית המועצות, למשל - אבל התיאור שלהם אינו מסעיר.
יכול להיות שזה מספיק לחלק מהקוראים, שרוצים לדעת על פעילותו הפוליטית של שמיר. ולהם הספר בהחלט מומלץ. אבל כדאי לא לקרוא את הספר בציפייה לתיאור מפורט של פעילותו במחתרת או של פעולותיו החשאיות במוסד - מכל אילו אין כמעט זכר.

* (אזהרה: ספוילרים משולבים בביקורת וכו')

את אחד מימי השבוע האחרון העברתי בקריאת ספרו הראשון של יואב בלום. אל הספר הזה הגעתי אחרי "המדריך לימים הקרובים" ו"מה שאחרים חושבים בי" אז ציפיתי לסוג של מותחן. שיש טובים ויש רעים. גם אזכור ה"רוצח הכי שקט בחצי הצפוני של כדור הארץ" תרם לתחושה. הרי הוא יכול להיות אחד ממצרפי המקרים. אבל לא. הספר הזה שונה באופן מהותי מהספרים הנ"ל.

הספר פותח בסצנה שהיא לא פחות מגאונית. לפי הסצנה המתוארת (וגם במהלך כל הספר) אנחנו מקבלים את הרושם שצירופי מקרים אינם דבר ניסי או אקראי. יש אנשים, בשר ודם, שמתכננים אותם באופן מדויק ומחושב לחלוטין. היכולת של מצרפי מקרים אינה רוחנית שמיימית, אלא קשורה להרבה ידע פסיכולוגי, פיזיקלי, סטטיסטי וכו'.

אבל כמו ב"מה שאחרים חושבים בי", עם הקריאה הספר הלך ואיבד לאט לאט מחִינוֹ. דווקא בגלל שהפתיחה הייתה כל כך יפה, ביאס אותי אחר כך לקרוא שמצרפי מקרים אינם אנשים רגילים. אם החיים שלהם לא ממש רגילים ואפילו מעט מלאכיים – למה הם צריכים בכלל ללמוד פיזיקה והסתברות? ובכלל, כל העניין הזה של הח"דים הרגיש לי הזוי לחלוטין. למה לדחוף חברים דמיוניים ללא קיום ממשי לספר?

הדבר השני שהפריע לי זה הקיטשיות. הספר עוסק בסיפור אהבה של שני אנשים שיועדו זה לזו, ושסיפור אהבתם מתמשך לאורך חייהם הקודמים והעכשוויים. זה ממש לא הסגנון שלי, אם כי זה מסביר קצת מדוע בנות קוראות את הספר הזה יותר מאשר בנים (באופן כללי, כמובן). אבל אם כבר אהבה אפלטונית, הרגשתי שהספר סותר את עצמו; מצד אחד יש בספר ביקורת על גיא, שמעדיף לחיות בעולם דמיוני עם אשה מושלמת שלא באמת קיימת (שזה מסר שאני בהחלט מתחבר אליו), אבל מצד שני - בעצם כל צירופי המקרים העוסקים בשידוך יוצאים מתוך נקודת הנחה ששני האנשים האלה חייבים להיות זוג, ושיש להפוך הרים וגבעות בשבילם. זה מתבטא באופן הכי צורם אצל גיא ואמילי. למרות שבגלגול האחרון היא כבר לא זוכרת אותו והוא כבר לא זוכר אותה – מצד האמת הם מיועדים זה לזו, באופן הכי רוחני ואפלטוני שקיים. איך זה מסתדר עם המסר הקודם?

מה עוד לא אהבתי? שהוא הכניס את "אפקט הפרפר". המונח הזה לא כל כך מסתדר לי אם התיזה של צירוף מקרים; בקורס מצרפי המקרים לומדים שבשביל לחולל שינוי צריך לשלב עשרות אם לא מאות פרטים שונים. אפקט הפרפר מורה במידה מסוימת על ההיפך – לפרטים הקטנים יש אפקט כל כך גדול עד שאי אפשר לשלוט או לחזות מה תהיה התוצאה שלהם.

למרות הפגמים המתוארים לעיל, ולמרות שהספר עושה טרנספורמציה ממותחן ריאליסטי לספר קיטשי ובדיוני, יש לו יתרונות מסוימים (שנמצאים גם בשאר הספרים של יואב בלום): כריכה יפה וייחודית, תִחכום, פניני משפטים יפים משובצים לאורך הספר, התנסחות יפה ועלילה זורמת וקלילה. הרעיון מרכזי יפה, וגם הרעיון לצטט קטעים מתוך קורס מצרפי המקרים בתוך הספר לא רע בכלל, למרות שלא תמיד היה לי כח לקרוא אותם.

לסיכום, כמו בספרים האחרים, יואב בלום מביא אִתו רעיון גאוני. אבל הפיתוח שלו אפעס.. איך נאמר את זה בעדינות... לא משהו. פוטנציאל ענק שלא ממומש. וחבל.

קשה לי מעט לדרג ספרי ביוגרפיה; ראשית, בניגוד לספרי פרוזה רגילים, על מנת לסקור ביוגרפיות יש צורך בידע היסטורי שקצת חסר לי. ושנית – בסיפורים אמיתיים שכאלה אני לא יודע אם ההתעניינות שלי נובעת מנושא הספר או בגלל שהכותב יודע לספר את הסיפור.
עם זאת, לא אמנע מלומר שהספר הזה השלים לי כמה חורים בהשׂכלה, ושהוא עשה את זה בדרך מהנה למדי.

כבר בתחילת הספר ניתן לראות שג'ונסון לא מתכוון לתת לנו סקירה היסטורית מדעית ואובייקטיבית על צ'רצ'יל. הספר נפתח במילים "כשהייתי ילד לא היה כל ספק. צ'רצ'יל הוא המדינאי הגדול היותר שבריטניה העמידה אי פעם". במהלך הספר הוא מהלל את צ'רצ'יל (באופן שאולי יכול לצרום לחלק מהאנשים) וטוען שהוא היה אדם דגול גם בלי קשר למאבקו בזמן מלחמת העולם השנייה; הוא זוקף לזכותו את הקמת מערכת הרווחה המודרנית, את המצאת הטנק, את נפילת הקומוניזם, את המצב במזרח התיכון ואת הקמת האיחוד האירופי. באחד הפרקים הוא מנסה לעבור על כישלונותיו ולתרץ אותם אחד לאחד. ולבסוף, לאחר סקירת חייו של צ'רצ'יל מכל מיני היבטים, הספר מסיים במסקנה הנחרצת והרשמית למדי, ש"לא היה איש שידמה לו ולו במקצת, לא לפניו ולא אחריו". עם זאת, למרות שג'ונסון מתייצב כסנגור לימינו של נושא הספר, גם הוא מודה שההתנהלות של צ'רצ'יל לא תמיד תואמת את ערכי המוסר והקוד האתי של הקורא המודרני.

אבל עם העדר האובייקטיביות עוד יכולתי לחיות בשלום (מכיוון שאיני בקי בהיסטוריה, וכנ"ל), לולא בפרק על תרומתו של צ'רצ'יל למזרח התיכון אנשי הלח"י והאצ"ל היו מוזכרים כ"טרוריסטים", ולולא הייתה מוזכרת "ציוניותו" של האדם שבהיותו מכהן כשׂר המושבות של בריטניה פרסם את אחד "הספרים הלבנים".
הטעויות האלה העמידו אצלי את כל מהימנות הספר בספק.

אבל למרות כל זאת, נהניתי בקריאת הספר. אני מעדיף ספרים לא אובייקטיבים שמודעים לכך מאשר ביוגרפיות "כאילו-אובייקטיביות". חוץ מזה, לא משנה מה תאמרו, אישיותו של צ'רצ'יל אכן צבעונית, מצחיקה ומעניינת.

לפני שנים רבות קראתי את "המדריך לימים הקרובים", אבל איני זוכר את העלילה (חוץ מחוויה חיובית סך הכל), כך שלא אוכל לעשות השוואה.
בשבת האחרונה וביום ראשון גמעתי את הספר "מה שאחרים חושבים בי". די נהניתי, כי לא משנה אלו נקודות שליליות אציין בהמשך – מדובר במותחן, והספר אכן די מתח אותי.
רגע לפני שאתייחס לנקודות ספציפיות בספר, אזהיר את מי שטרם קרא את הספר או מי שבאמצע לקרוא אותו – לא לדפדף לסוף! בסוף יש איזה גימיק נחמד של עימוד מיוחד בצורת האותיות, שלכד את עיניי בדפדוף הראשון, וגרם לי קצת לקרוא ולגלות מה קורא בסוף הספר. כל המשך הקריאה ניסיתי לשכנע את עצמי שלא באמת הבנתי מה קורא שם, כדי שאולי אצליח באמת להנות מהספר.

ועכשיו לגוף הביקורת { * אזהרת קדימונים – "ספוילרים" } :
אני אוהב כל ניסיון לקרב את עולם גיבורי-העל והפנטזיה לעולם שלנו. לכן התיאור של קורא מחשבות ששומע את המחשבות בקולו הוא - דווקא מצא חן בעיני. אבל עם העלילה ההתלהבות שלי הלכה ופחתה. לא מדובר באדם אחד, יש בקריאת מחשבות סוגים שונים של אנשים, והמקלט לק"מים הזכיר לי יותר מדי את האקס-מן. הסוף בכלל אכזב אותי – מקריאת מחשבות בנאלית זה נהיה סוג של כח-על בלתי אמין נוסח צ'רלס אקסבייר. כמו כן, האישיות של דניאלה נשארה לא-ברורה.
זה חבל כי בספר מרפרפות שאלות פילוסופיות יפות, והיה ניתן לתת עליהם יותר את הדעת. האם הרעיונות שייכים לנו או שאנחנו שייכים לרעיונות? האם האדם הוא ההעדפות שלו או שהוא משהו אחר? לצערי, חוץ מנגיעות קטנות ולא משמעותיות, לא ניתן לסוגיות האלה מקום מספיק, לטעמי.
יש בספר תִחכום שאני אוהב. למשל, במהלך רוב הספר אתה תוהה מדוע הוא שואל את כולם על גדי ועל מסך לבן, אבל לא הייתי צריך להגיע ממש לסוף בשביל להגיע למסקנה.
עלילת הספר מתפרשת סה"כ על פני שלושה ימים בערך. זמן קצר למדי. (אם כי היום הראשון מופיע בהפרש שלושה חדשים מהשאר. ובמהלך הסיפור יש נגיעות לעבר של המספר).
ומשהו אחרון, הספר משדר הוליווד ומגרשי גולף של אמריקה, אבל מדבר ישראלית. משהו בזה צורם לי.


ולסיכום, לא הייתי ממליץ עליו באופן אקטיבי לחבר, אבל אם מישהו ישאל אותי אגיד לו שזה ספר לא-רע

(אזהרת ספויילרים)

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר לראשונה, בתרגומו של יהלי סובול (איני יודע איך הספר בתרגומים אחרים, אך קראתי ביקורת שטענה שיש תרגומים טובים יותר).

בקצרה, הספר מתאר חיים מפותלים של כלב-זאב, הנולד בערבה ובסוף עובר ביות.
גם ב"כלב היהודי" (אשר קרביץ) יש נסיון לתאר את החיים מנקודת מבטו של הכלב, אבל לעניות דעתי פנג הלבן מוצלח יותר מכמה סיבות; אחת, ב"כלב היהודי" הסיפור מסופר מגוף ראשון (הכלב מספר) וזה יומרני מדי ולא ממש אמין. לונדון עשה בשכל כשהוא נמנע מלדבר בשם הכלב.
שנית, ה"כלב היהודי" כלל לא עוסק בכלב, הוא עוסק בשואה. נקודת מבטו של הכלב שם היא יותר גימיק נחמד, אבל זה לא עיקר ליבו של הסיפור.
ושלישית, ההתעסקות של "פנג הלבן" בחיי כלב-זאב ולא בסתם כלב, מאתגרת את הסופר ומוסיפה עוד רובדים ועומקים לסיפור.

לגופו של עניין, הקצב של הסיפור איטי במקצת. לא מדובר בספר עלילתי רגיל, אבל גם לא בסיפורים מהורהרים מהסוג של הספרים אפלפלד. זה לאו דווקא חיסרון; האריכות אמנם בתחילה הלאתה אותי, אבל עם הזמן דווקא הקצב האיטי הזה אִפשר לי לְהִקשר לפנג הלבן, וְלרצות בטובתו. העלילה והסיפור מתחממים אט-אט וכשפנג נפצע הקורא לא נשאר אדיש לכך (בסוף הסיפור הוא נפצע אנושות מסיבה מסוימת. לא אפרט כיצד הפציעה הסתיימה, אבל רק אומר שזה מאוד נגע לליבי).

לסיכום, ספר מיוחד ומאוד מומלץ, (אם כי אולי צריך להיות מעט סבלן איתו).

כאדם דתי, כשקראתי את הספר לפני כ-10 שנים (כשלמדתי בישיבה) הוא עורר אצלי כמובן הרבה אמוציות, וכתבתי לעצמי מאמר תגובה. כעת, כשאני מוצא את הספר כאן ב"סימניה", אני רואה לי לחובה לפרסם כאן את מאמרי, בשינויי עריכה קלים. מכיון שהספר אינו מול עיניי כעת אני לא יכול לעבור על הביקורת, ואני מקווה שלא יצאה שגגה מתחת ידי.
לאחר כתיבת המאמר, נתקלתי בשתי תגובות נהדרות לספר. האחת באתר "רציו" (https://rationalbelief.org.il/%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%a8%d7%93-%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%a1-%d7%99%d7%a9-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-2006-2-2/), והשניה היא ספרו עב הכרס של הרב ד"ר מיכאל אברהם, "אלוהים משחק בקוביות".
וכעת לדברי הביקורת:

בספרו "על גבול שני עולמות", מיטיב הרב ציטלין לתאר את הבעיה העומדת לפתחו של חוקר הדת. בתוך דבריו כותב הוא גם כך: "יותר משאוהב הדת אינו אובייקטיבי לדבר על הדת, שונא הדת אינו יכול לדבר עליה. יותר משאהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה". ודוקינס, שלא מכחיש זאת, פשוט שונא את הדת. ספרו מלא טינה, כעס ומירמור כלפי הדת וכלפי האפליה שהממשל עושה בשם הדת לאתיאיזם (כך לטענתו). מכיוון שכך, הוא פשוט אינו ראוי בכלל להיכנס לדיון.

ובכל זאת, אעיר על כמה טעויות וכשלים בניתוחו של דוקינס:

דוקינס יצא נגד הטענה של הדת שאוסרת לקרוא ספרים כמו שלו. אבל חוץ מכך שהטענה עצמה לוקה בהכללה גסה, את אותה טענה אפשר לומר על דוקינס. אני די בטוח שאם הוא יראה את בנו מעלעל בתנ"ך הוא יזדעק וירחיק אותו מ'ספרים שכאלו', למרות כל ה"פתיחות" ו"החשיבה החופשית" שלו. אני לא מאשים אותו בזה. הנטיה הטבעית שלנו היא להרחיק את יקירנו ממה שאנו מסווגים כרע.

הבעיה העיקרית בספרו של דוקינס היא שהוא מדבר מתוך הבטן, בשם העוולות שנעשו בשם הדת. הוא מאשים את הדת בכל כינויי הגנאי שמעלים על דעתו, ולא מתייחס לגוף הטענה - האם אלוקים קיים או לא. הספר הוא נגד הדת, לא נגד א-לוהים. ודוקינס מתקשה לעשות את ההבחנה הברורה הזו.

אחת הסתירות הפנימיות בספר היא המניע של דוקינס. דוקינס חוזר שוב ושוב על הטענה עד כמה אלוהים רע. הוא מסיק מזה שאלוהים אינו קיים. איך בדיוק? לא ברור. אבל מילא. הבעיה היא שזה בדיוק אחד מהטיעונים של המאמינים באלוהים – הוא נדמה להם כטוב, ולכן הם מאמינים בקיומו. למה דוקינס מלגלג על אותה טענה בדיוק כאשר היא באה מאנשים דתיים?

הוא עף על איינשטיין בפרק שלם, מנסה להוכיח שהוא ודומיו היו אתאיסטים, ושכך גם אנשי החוקה האמריקאית. יסלח לי דוקינס, אבל אלו סיבות ממש גרועות לא להאמין באלוהים. והוא עוד קורא לעצמו רציונאלי, בעל חשיבה עצמאית וחופשית. אין בזה אפילו קמצוץ של רציונאליות לחשוב בצורה מסוימת אם אדם אחר - חכם ונחשב ככל שיהיה - חושב כך. זהו לא טיעון. אני מתבייש בשבילו לכתוב את זה אפילו על הספר.
באותו אופן יש להתייחס לטענה שלו על כך שהוא לא נפגש בדתיים חכמים. מצחיק איך במשפט אחד יש שתי כשלים. דבר ראשון, אי אפשר להסיק ממה שהוא נפגש על כלל אנשי הדת. דבר שני, לו יצוייר שדתיים הם אכן ברובם טיפשים, זה אינו טיעון לגבי קיומו או אי קיומו של אלוהים. זה כשל לוגי ידוע ומפורסם בשם אד הומינם. חבל שאדם המציג את עצמו כמדען נופל לזוטות שכאלה.

גם ניסוי התפילה לא מוכיח כלום על אלוהים. איזו נאיביות צריכה להיות לדוקינס אם הוא חושב שאנו חושבים שכל תפילה מתקבלת. הוא חושב שאדם דתי שמתפלל כל יום רואה ניסים ונפלאות כל הזמן? פתטי. הא-לוהים לא עונה לכל תפילה. הוא מקשיב, והוא יעשה עם התפילות האלה מה שהוא רוצה.
דוקינס טען שאם לניסוי היו תוצאות הפוכות אנשי הדת היו מאמצים את הניסוי. אני לא מתכוון להביא עכשיו רשימה של רבנים שיפריכו את טענתו (עיי' למשל, ספר "נר באישון לילה" של הרב אבינר), אבל אני כן מתכוון לטעון ששאלת קיבול התפילה לא קשורה בכלל לקיומו. דוקינס טוען שהוא לא מאמין באלוהים עם זקן על ענן לבן, אבל למי שמביא ניסוי כזה בספרו יש דימוי לא רחוק מכך על אלוהים.

לאמיתו של דבר, בניגוד לסופרים אתאיסטים אחרים (כמו יובל נח הררי, למשל, שהותיר עלי רושם) - הספר הזה פשוט לא בנוי טוב, רדוד, שחצני, פופוליסטי, ולא רציני בכלל. אז אני מזמין את דוקינס היקר להתנתק מהדעות הקדומות שלו על הדת, ולנסות להיכנס אליה קצת, להבין מהי ההתרחשות.