“שאלה: מה המשותף בין הרצל בעת כתיבת ספרו "אלטנוילנד", לבין שחקן כדורסל? תשובה: כמו ששחקן כדורסל לפעמים קולע ולפעמים לא, גם הרצל לפעמים קלע ולפעמים לא, בדמיונו ובחזונו איך תיראה ארץ ישראל כשתהפוך למדינה. הספר הנו ספר עלילתי, אך קראתי אותו יותר בתור מסמך מעניין שצולל את תוך נבכי מוחו של דמות היסטורית ציונית מעניינת ביותר, בנימין זאב הרצל. בקצרה על העלילה: הספר מספר על בחור צעיר יהודי אוסטרי משכיל ממעמד הביניים בשם פרידריך, אשר בעקבות אהבה שלא התממשה מאבד את האמון באנושות ואת הטעם לחיים. הוא מצטרף עם בחור נוצרי אוסטרי בשם קינגסקורט בספינה במסע לאוקיינוס השקט, אשר על הרעיון הזה שמע ממודעה בעיתון. במהלך ההפלגה, הם עוצרים בפלשתינה ורואים פלשתינה מוזנחת, מלוכלכת, ענייה. כעבור 20 שנה של התבודדות באי בודד באוקיינוס השקט, ללא חשיפה לתקשורת וללא קשר עם בני אדם אחרים, הם חוזרים לפלשתינה ומגלים כמה השתנתה בחלוף 20 השנים. רחובות נקיים ואנשים תרבותיים, תחבורה וכבישים משוכללים, חדשניים ויעילים, חברה הדוגלת בשיתופיות, שלום וכבוד הדדי בין אנשים מקבוצות שונות ועוד. כמו שאמרתי, בחלק מהדברים הרצל קלע ובחלק לא. המדינה שלנו אכן מפותחת בנושאים מסויימים, אך בחלקם היא טעונת שיפור. הכבוד ההדדי בין בני האדם ממגזרים שונים, למשל, פחות אוטופי ממה שמוצג בספר, בלשון המעטה. גם התחבורה המפוקקת ולוחות הזמנים הלא כל כך יעילים של האוטובוסים ביחס לאירופה, טעוני שיפור. מצד שני, אנחנו סטארט אפ ניישן, והיהודים החלוצים בהחלט הקימו משהו גדול ומכובד מאפס. הרצל היה אופטימיסט, ודמיין תמיד את הטוב ביותר. לסיכום, הספר היה נעים וחביב לקריאה (אם כי לעיתים סבל מאריכות יתר ומריחה, בעיקר לקראת הסוף, אשר בו כבר הבנתי את הפואנטה של הספר ושל החזון והתחלתי לחוש תחושה של חזרתיות, ואילו העלילה שלא ממש קיימת מכיוון שהיא לא העיקר, לא הייתה כאן כדי לחפות על כל זה ולכן הורדתי לו כוכב). כמו שאמרתי, הוא עלילתי, אבל העלילה כאן היא לא העיקר אלא התיאורים והחזון, העלילה - שני אנשים שמסיירים בארץ ישראל ופוגשים בה אנשים המספרים להם אודותיה - היא רק רקע שבאמצעותו הרצל מנצל להציג בספר את משנתו. הרצל בקיא במקומות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל ומתאר אותם באהבה רבה. אם השוויתי קודם לכן את הרצל לשחקן כדורסל, עכשיו אשווה אותו גם למאמן כדורסל: הוא ראה את הפוטנציאל של השטח המוזנח הזה שנקרא פלשתינה, כמו שמאמן כדורסל רואה את הפוטנציאל של הקבוצה שאותה הוא מאמן ואת השחקנים המרכיבים אותה, וייעד את השטח הזה ואת עתידו לגדולות - בואו נגיד ככה, שבחלק מהפרמטרים מדינת ישראל של היום ראויה לעלות לשלב הפלייאוף, אבל בחלק מהפרמטרים היא עוד לא שם והדרך עוד ארוכה ואולי גם זה יגיע מתישהו כי תמיד יש לאן לשאוף... אין ספק, אם הייתי צריך לבחור בן אדם אחד מהעבר שהייתי רוצה שיגיע באמצעות מכונת זמן אלינו להווה, זה הרצל. שיראה את המדינה שלנו כפי שהיא כיום. מעניין איך היה מגיב? זו שאלה שלצערי לא נדע את התשובה עליה לעולם. אם תרצו אין זו אגדה? ובכן, מה שמתואר בספר נכתב בתור אגדה, אבל עכשיו אפשר לומר שבצורה כזו או אחרת האגדה קמה לה לתחייה. *** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר. תודה! אני חוזה שגם את מתישהו תתחילי אותו, השאלה היא רק מתי - ולא משנה מה תהיה התשובה שאתן, אני כנראה לא אקלע אלא רק אחטיא...”

“(משולבים "ספויילרים", אלא מה) ברשותכם אתחיל מאנקדוטה אחת, קטנה ושולית. במהלך החופש הגדול נסענו לבקר את הוריי היקרים שיחיו בצפון, ועל הדרך יצאנו גם עם הילדים אל אחת האטרקציות המפורסמות (והזולות) בצפון כיום - הרכבלית, וכמובן שהילדים נהנו מאוד. פחות מחודש לאחר מכן, אני קונה את הספר "אלטנוילנד", של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. ומה מאוד נפלאתי כאשר קראתי על חזונו, שבשנת 1923 יפעל בחיפה רכבל חשמלי לתחבורה ציבורית. כ-100 שנים לאחר מכן, חזונו התממש בשלמות. * * * אלטנוילנד היא אוטופיה, וככזו, ברור שהיא לא ממומשת. בעולם שלנו אין אוטופיות. קצת קשה לדעת האם הרצל באמת חשב שהאוטופיה הזו באמת יכולה לקרות. מצד אחד אני רוצה להאמין שהרצל היה אדם רציונלי שהבין שהחיים יותר מסובכים ממה שנדמה. מצד שני, עצם הרעיון שהיהודים יקימו מדינה בארץ ישראל הוא רעיון הזוי, אז אולי באמת הרצל לא היה אדם כל כך רציונלי. חוץ מזה, אסור לשכוח שהספר נכתב במאה ה-19, כשהמודרנה הייתה בשׂיאהּ ואנשים רבים החזיקו בתפיסת העולם הנאיבית שכל בעיות העולם עוד רגע קט יבואו אל קיצן. האם הרצל היה שמח לראות את מדינת ישראל הנוכחית? זוהי שאלה מעניינת. לדעתי, בשורה התחתונה התשובה לכך חיובית. אנחנו לא חיים באוטופיה קוסמופוליטית עשירה ומשגשגת בניחוח מערב-אירופאי עם פוליטיקאים צחים כשלג, אבל בהרבה מובנים חזונו של הרצל אכן התגשם. מעל הכל - עצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עצם הרעיון שליהודים יכולה להיות מדינה משלהם זהו רעיון שהיה נראה בלתי אפשרי בזמנו, והנה קם והיה. אבל מלבד זאת, גם המאפיינים של מדינת ישראל כיום לא שונים בהרבה מה"חברה החדשה" שהרצל מתאר: מדינת ישראל אינה קומוניסטית לחלוטין ואינה קפיטליסטית לחלוטין, אלא נמצאת באיזושהי דרך ביניים, לא שונה מאוד ממה שהרצל חזה; הרצל מתאר חברה שמממנת את החינוך מגיל גן ועד האקדמיה, ואף מדינת ישראל כיום מעניקה לימודים בחינם עד כיתה י"ב; המטבע הלאומי קרוי שקל; "החברה החדשה" של הרצל היא חברה חילונית המעניקה חופש דת לאזרחיה, ובמקביל היא שואבת השראה מהמסורת היהודיות - כמו שנת היובל. מדינת ישראל כיום אולי אינה נוהגת את שנת היובל, אבל גם היא שואבת השראה מהמסורת היהודית ומעניקה לאזרחיה את השבת - יום המנוחה השבועי; המדינה של הרצל מאפשרת לאנשים לאומניים להתמודד לכנסת, אבל הם מפסידים לרוב המוחץ שמתנגד לדעות אלו, בדיוק כמו מדינת ישראל כיום; הרצל מתאר חברה בה כל אזרח מחוייב להתנדב במהלך שנה או שנתיים לטובת כלל החברה, וגם במדינת ישראל כיום יש חובה להתגייס לצבא. אולם, כאן החזון של הרצל לא ממומש במלואו - באוטופיה של הרצל אין צבא. חלק מהדברים המתוארים בספר נשמעים לנו כל כך טריוויאלים, עד שאנחנו שוכחים עד כמה התקדמנו מאז; הרצל חולם על מדינה מודרנית בה לנשים תהיה את הזכות לבחור ולהיבחר, אך זה לא יהיה בכפייה ונשים יוכלו להישאר בבית ולמלא את תפקיד האשה המסורתי. ה"חברה החדשה" של הרצל תשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים העכשוויים, ולכן לא יקנו בה שוורים לחרישה אלא ישתמשו במחרשות חשמליות, ואת סיפור הקמת המדינה הם שומעים מתוך פטיפון. לכן, הספר מעניין לא רק מצד ההיבטים הפוליטיים (שמעניינים אנשים כמוני) אלא גם סתם אנשים שרוצים לראות עד כמה האנושות התקדמה מבחינה טכנולוגית במאה השנים האחרונות. מה הרצל לא חזה? מאוד מצחיק לומר את זה, אבל תל אביב - ובעצם כל גוש דן - לא קיימים בספרו (מצחיק לחשוב שתל אביב למעשה קרויה על שם הספר…) במקום זאת אנחנו מבקרים בחיפה, בטבריה, בים המלח ובירושלים. אגב ירושלים, הרצל חזה את בית המקדש עומד במקביל למסגד עומר. איך זה ייתכן - רק הרצל יודע. אני אדם מאוד לאומי (אולי הרצל יגדיר אותי כלאומני), ולכן הקוסמופוליטיות בספר צרמה לי. אם כל אדם יכול להצטרף לחברה החדשה, מה יגדיר אותה כמדינת היהודים? אם ישנה תנועת רכבות חופשית ובינלאומית מאירופה ומאפריקה לתוך ישראל, מי ערב לכך שלא יגיע היום בו הציבור הלא יהודי יגבר דמוגרפית על הציבור היהודי וישנה את ערכי המדינה? לכן שמחתי לקרוא שגם "אחד העם" העביר ביקורת על העדר הזהות היהודית שבספר, ואף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים. נקודה נוספת שרציתי לגעת בה בכלל לא נמצאת במרכז ליבו של הסיפור, והיא סיפורו האישי של פרידריך לבנברג, גיבור הסיפור של הרצל. פרידריך הוא גבר צעיר ומשכיל, שהתייאש מחייו בעקבות אהבה נכזבת. הוא גומר אומר לעזוב את החיים ולחיות באי בודד. לפני שהוא עושה זאת, הוא מקבל סכום כסף גדול, אותו הוא מעניק כצדקה למשפחה ענייה. עשרים שנה לאחר מכן, הוא מגיע במקרה לפלשתינה ורואה את מדינת ישראל, "החברה החדשה" שנבנית. במהלך ביקורו, הוא פוגש את המשפחה שלהּ נתן צדקה בזמנו, מבוססת ופורחת. אנשי המשפחה הזו הם ממייסדי החברה החדשה, והם נמצאים בעמדת השפעה פוליטית גדולה. פרידריך נדהם מתיאורי החברה החדשה, מתאכזב מאנוכיותו ומכך שהוא בזבז עשרים שנה מחייו על האי, ומחליט שהוא מצטרף לחברה החדשה. אני חושב שבלי כוונה, הרצל מתאר כאן את התפתחות התפיסה הפוליטית אצל האדם; הבגרות מביאה איתה שינויים רבים, ואחת מהם היא תפיסת האחריות. ההתעניינות הפוליטית מחליפה את ייסורי הנפש הקיומיים, התפיסות הכלכליות מחליפות את התחושות האינדיבידואליות. ולמרות זאת, יש כאן מסר נוסף; מצוות הצדקה של פרידריך לא הייתה לשווא, ובמידה לא מועטה היא זו שעומדת בבסיס הסיפור. צדקה איננה עניין אישי בין האדם לבוראו, אלא היא זו שנמצאת ומקשרת בין תחושת ההתעלות האינדיבידואלית לבין אחריות קהילתית ופוליטית. הערה אחרונה לסיום - יש בספר גם הסברים כלכליים איך בדיוק "החברה החדשה" תתקיים. אלו לא הערות קשות במיוחד ולא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין אותם, אבל למי שאין סבלנות תמיד יכול קצת לדלג עליהם. ביקורת הספר הבאה - "מדינה יהודית; הרצל ואתגר הלאומיות". בלי נדר.”

“מדהים. שני חבריו של דוקטור פרידריך לבנברג מאסו בחיים. אחד התאבד והשני היגר לברזיל ומת שם מקדחת. ישנה סיבה אחת שהוא עצמו לא התאבד, והיא בחורה בלונדינית יפה שהתאהב בה. אך, העלמה התחתנה עם בחור אחר ולבו נשבר. לאחר מכן החליט לאזור אומץ ולהיענות למודעה שפגש בעיתון בה נכתב כי אדם אחד מציע ניסוי אחרון לאדם שמיואש עד עומק נפשו, על החתום היה נ.ו בודי(אף אחד באנגלית). מפרסם המודעה(הנוצרי והעשיר) והדוקטור, מחליטים להפליג לאי רחוק, להתבודד ולא לפגוש בבני אדם כלל וכלל. על הדרך הם עברו בארץ ישראל (פלשתינה) השוממה, המדכאת, העלובה. עברו להן 20 שנה כהרף עין. לפני שהם חוזרים לוינה הם יחזרו לעשות סיבוב קצר בארץ אבותיו של לבנברג, כדי לראות מה באמת השתנה ב20 שנות ההיעדרות. מה שהם ראו היה בלתי נתפס. אידאל חברה אמיתי. חיפה המשגשגת, המלונות המפוארים שבכינרת, ליל הסדר, ארמון השלום בירושלים, קו הרכבת תל אביב - דמשק, תעלת ים המלח, ספינה שמביאה לארץ את גדולי אנשי הרוח מכל העולם ונשיא המדינה הוא בכלל אדם שלא רצה להיבחר ורק בזכות זה הוא נבחר. גם האנטישמיות באירופה נעלמה בזכות עליית היהודים. חברים יקרים. אינני מגדיר את עצמי כפטריוט יוצא מן הכלל, או לאומן יתר על המידה. אך אי אפשר שלא להתרגש כשקוראים את השורות הללו, מעוררי ההשראה. אי אפשר להתעלם מדברי הנבואה : "אני כבר רואה שכולנו נצטרך לענוד שוב את הטלאי הצהוב" (הספר נכתב ב1902) ולבסוף לדעתי המסר העיקרי מהספר הזה, של החוזה הגדול הזה הוא: האמינו. תחלמו. "אם לא תרצו כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה. ... החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כפי שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות, כל מעשיהם יהיו ביום מן הימי לחלום" מדינת ישראל היא האגדה והחלום, היא המעשה שהתגשם. החלום כבר איננו חלום, הוא מציאות.”

“ספר חובה במיוחד בתקופה בה ניטש קרב על זהותה של ישראל, ולו על מנת להבין עד כמה אנו רחוקים/קרובים מהמדינה אותה דמיין הרצל. מעבר לנאיביות, הרומנטיזציה והאוטופיה המאפיינים את הספר לאורכו ולרוחבו, ושעליהן נכתב רבות, מעניינת דווקא הדינמיקה הפוליטית של חברת היהודים החדשה: אינטריגות, פופוליזם מול מחויבות ומקצועיות, קיצוניות מול ליברליות, סוציאליזם מול קפיטליזם. עושה רושם שהרצל תפס את עצמו ברגע מסוים, כאילו אמר לעצמו: "באנה!, זה too good too be true אני חייב להכניס כאן קצת ממלחמות היהודים כדי לתת נופך מציאותי לכל הסיפור..." תפס את עצמו, וכך עשה. הדהימה אותי הנאיביות שלו בנוגע לערביי הארץ המתבטאת בהערצתם את החברה החדשה, בה הם רואים מודל לחיקוי, והדהים אותי לא פחות ה"שבי התרבותי" שבו היה לכוד הרצל עד צואר: הדיסוננס בין תיאור ההתרחשויות של החברה החדשה המתאים לסלונים של החברה הגבוהה בארמונות וינה והקונטקסט הארצישראלי (טבריה, חיפה, ירושלים ו"כפר חדש") מעולם לא היה צורם יותר. ספר מרתק בהיבט התרבותי השופך אור רב על מה עבר במוחם של הוגי הרעיון הציוני.”

“שאלה: מה המשותף בין הרצל בעת כתיבת ספרו "אלטנוילנד", לבין שחקן כדורסל? תשובה: כמו ששחקן כדורסל לפעמים קולע ולפעמים לא, גם הרצל לפעמים קלע ולפעמים לא, בדמיונו ובחזונו איך תיראה ארץ ישראל כשתהפוך למדינה. הספר הנו ספר עלילתי, אך קראתי אותו יותר בתור מסמך מעניין שצולל את תוך נבכי מוחו של דמות היסטורית ציונית מעניינת ביותר, בנימין זאב הרצל. בקצרה על העלילה: הספר מספר על בחור צעיר יהודי אוסטרי משכיל ממעמד הביניים בשם פרידריך, אשר בעקבות אהבה שלא התממשה מאבד את האמון באנושות ואת הטעם לחיים. הוא מצטרף עם בחור נוצרי אוסטרי בשם קינגסקורט בספינה במסע לאוקיינוס השקט, אשר על הרעיון הזה שמע ממודעה בעיתון. במהלך ההפלגה, הם עוצרים בפלשתינה ורואים פלשתינה מוזנחת, מלוכלכת, ענייה. כעבור 20 שנה של התבודדות באי בודד באוקיינוס השקט, ללא חשיפה לתקשורת וללא קשר עם בני אדם אחרים, הם חוזרים לפלשתינה ומגלים כמה השתנתה בחלוף 20 השנים. רחובות נקיים ואנשים תרבותיים, תחבורה וכבישים משוכללים, חדשניים ויעילים, חברה הדוגלת בשיתופיות, שלום וכבוד הדדי בין אנשים מקבוצות שונות ועוד. כמו שאמרתי, בחלק מהדברים הרצל קלע ובחלק לא. המדינה שלנו אכן מפותחת בנושאים מסויימים, אך בחלקם היא טעונת שיפור. הכבוד ההדדי בין בני האדם ממגזרים שונים, למשל, פחות אוטופי ממה שמוצג בספר, בלשון המעטה. גם התחבורה המפוקקת ולוחות הזמנים הלא כל כך יעילים של האוטובוסים ביחס לאירופה, טעוני שיפור. מצד שני, אנחנו סטארט אפ ניישן, והיהודים החלוצים בהחלט הקימו משהו גדול ומכובד מאפס. הרצל היה אופטימיסט, ודמיין תמיד את הטוב ביותר. לסיכום, הספר היה נעים וחביב לקריאה (אם כי לעיתים סבל מאריכות יתר ומריחה, בעיקר לקראת הסוף, אשר בו כבר הבנתי את הפואנטה של הספר ושל החזון והתחלתי לחוש תחושה של חזרתיות, ואילו העלילה שלא ממש קיימת מכיוון שהיא לא העיקר, לא הייתה כאן כדי לחפות על כל זה ולכן הורדתי לו כוכב). כמו שאמרתי, הוא עלילתי, אבל העלילה כאן היא לא העיקר אלא התיאורים והחזון, העלילה - שני אנשים שמסיירים בארץ ישראל ופוגשים בה אנשים המספרים להם אודותיה - היא רק רקע שבאמצעותו הרצל מנצל להציג בספר את משנתו. הרצל בקיא במקומות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל ומתאר אותם באהבה רבה. אם השוויתי קודם לכן את הרצל לשחקן כדורסל, עכשיו אשווה אותו גם למאמן כדורסל: הוא ראה את הפוטנציאל של השטח המוזנח הזה שנקרא פלשתינה, כמו שמאמן כדורסל רואה את הפוטנציאל של הקבוצה שאותה הוא מאמן ואת השחקנים המרכיבים אותה, וייעד את השטח הזה ואת עתידו לגדולות - בואו נגיד ככה, שבחלק מהפרמטרים מדינת ישראל של היום ראויה לעלות לשלב הפלייאוף, אבל בחלק מהפרמטרים היא עוד לא שם והדרך עוד ארוכה ואולי גם זה יגיע מתישהו כי תמיד יש לאן לשאוף... אין ספק, אם הייתי צריך לבחור בן אדם אחד מהעבר שהייתי רוצה שיגיע באמצעות מכונת זמן אלינו להווה, זה הרצל. שיראה את המדינה שלנו כפי שהיא כיום. מעניין איך היה מגיב? זו שאלה שלצערי לא נדע את התשובה עליה לעולם. אם תרצו אין זו אגדה? ובכן, מה שמתואר בספר נכתב בתור אגדה, אבל עכשיו אפשר לומר שבצורה כזו או אחרת האגדה קמה לה לתחייה. *** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר. תודה! אני חוזה שגם את מתישהו תתחילי אותו, השאלה היא רק מתי - ולא משנה מה תהיה התשובה שאתן, אני כנראה לא אקלע אלא רק אחטיא...”

“(משולבים "ספויילרים", אלא מה) ברשותכם אתחיל מאנקדוטה אחת, קטנה ושולית. במהלך החופש הגדול נסענו לבקר את הוריי היקרים שיחיו בצפון, ועל הדרך יצאנו גם עם הילדים אל אחת האטרקציות המפורסמות (והזולות) בצפון כיום - הרכבלית, וכמובן שהילדים נהנו מאוד. פחות מחודש לאחר מכן, אני קונה את הספר "אלטנוילנד", של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. ומה מאוד נפלאתי כאשר קראתי על חזונו, שבשנת 1923 יפעל בחיפה רכבל חשמלי לתחבורה ציבורית. כ-100 שנים לאחר מכן, חזונו התממש בשלמות. * * * אלטנוילנד היא אוטופיה, וככזו, ברור שהיא לא ממומשת. בעולם שלנו אין אוטופיות. קצת קשה לדעת האם הרצל באמת חשב שהאוטופיה הזו באמת יכולה לקרות. מצד אחד אני רוצה להאמין שהרצל היה אדם רציונלי שהבין שהחיים יותר מסובכים ממה שנדמה. מצד שני, עצם הרעיון שהיהודים יקימו מדינה בארץ ישראל הוא רעיון הזוי, אז אולי באמת הרצל לא היה אדם כל כך רציונלי. חוץ מזה, אסור לשכוח שהספר נכתב במאה ה-19, כשהמודרנה הייתה בשׂיאהּ ואנשים רבים החזיקו בתפיסת העולם הנאיבית שכל בעיות העולם עוד רגע קט יבואו אל קיצן. האם הרצל היה שמח לראות את מדינת ישראל הנוכחית? זוהי שאלה מעניינת. לדעתי, בשורה התחתונה התשובה לכך חיובית. אנחנו לא חיים באוטופיה קוסמופוליטית עשירה ומשגשגת בניחוח מערב-אירופאי עם פוליטיקאים צחים כשלג, אבל בהרבה מובנים חזונו של הרצל אכן התגשם. מעל הכל - עצם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עצם הרעיון שליהודים יכולה להיות מדינה משלהם זהו רעיון שהיה נראה בלתי אפשרי בזמנו, והנה קם והיה. אבל מלבד זאת, גם המאפיינים של מדינת ישראל כיום לא שונים בהרבה מה"חברה החדשה" שהרצל מתאר: מדינת ישראל אינה קומוניסטית לחלוטין ואינה קפיטליסטית לחלוטין, אלא נמצאת באיזושהי דרך ביניים, לא שונה מאוד ממה שהרצל חזה; הרצל מתאר חברה שמממנת את החינוך מגיל גן ועד האקדמיה, ואף מדינת ישראל כיום מעניקה לימודים בחינם עד כיתה י"ב; המטבע הלאומי קרוי שקל; "החברה החדשה" של הרצל היא חברה חילונית המעניקה חופש דת לאזרחיה, ובמקביל היא שואבת השראה מהמסורת היהודיות - כמו שנת היובל. מדינת ישראל כיום אולי אינה נוהגת את שנת היובל, אבל גם היא שואבת השראה מהמסורת היהודית ומעניקה לאזרחיה את השבת - יום המנוחה השבועי; המדינה של הרצל מאפשרת לאנשים לאומניים להתמודד לכנסת, אבל הם מפסידים לרוב המוחץ שמתנגד לדעות אלו, בדיוק כמו מדינת ישראל כיום; הרצל מתאר חברה בה כל אזרח מחוייב להתנדב במהלך שנה או שנתיים לטובת כלל החברה, וגם במדינת ישראל כיום יש חובה להתגייס לצבא. אולם, כאן החזון של הרצל לא ממומש במלואו - באוטופיה של הרצל אין צבא. חלק מהדברים המתוארים בספר נשמעים לנו כל כך טריוויאלים, עד שאנחנו שוכחים עד כמה התקדמנו מאז; הרצל חולם על מדינה מודרנית בה לנשים תהיה את הזכות לבחור ולהיבחר, אך זה לא יהיה בכפייה ונשים יוכלו להישאר בבית ולמלא את תפקיד האשה המסורתי. ה"חברה החדשה" של הרצל תשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים העכשוויים, ולכן לא יקנו בה שוורים לחרישה אלא ישתמשו במחרשות חשמליות, ואת סיפור הקמת המדינה הם שומעים מתוך פטיפון. לכן, הספר מעניין לא רק מצד ההיבטים הפוליטיים (שמעניינים אנשים כמוני) אלא גם סתם אנשים שרוצים לראות עד כמה האנושות התקדמה מבחינה טכנולוגית במאה השנים האחרונות. מה הרצל לא חזה? מאוד מצחיק לומר את זה, אבל תל אביב - ובעצם כל גוש דן - לא קיימים בספרו (מצחיק לחשוב שתל אביב למעשה קרויה על שם הספר…) במקום זאת אנחנו מבקרים בחיפה, בטבריה, בים המלח ובירושלים. אגב ירושלים, הרצל חזה את בית המקדש עומד במקביל למסגד עומר. איך זה ייתכן - רק הרצל יודע. אני אדם מאוד לאומי (אולי הרצל יגדיר אותי כלאומני), ולכן הקוסמופוליטיות בספר צרמה לי. אם כל אדם יכול להצטרף לחברה החדשה, מה יגדיר אותה כמדינת היהודים? אם ישנה תנועת רכבות חופשית ובינלאומית מאירופה ומאפריקה לתוך ישראל, מי ערב לכך שלא יגיע היום בו הציבור הלא יהודי יגבר דמוגרפית על הציבור היהודי וישנה את ערכי המדינה? לכן שמחתי לקרוא שגם "אחד העם" העביר ביקורת על העדר הזהות היהודית שבספר, ואף טען כי הספר נכתב כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים. נקודה נוספת שרציתי לגעת בה בכלל לא נמצאת במרכז ליבו של הסיפור, והיא סיפורו האישי של פרידריך לבנברג, גיבור הסיפור של הרצל. פרידריך הוא גבר צעיר ומשכיל, שהתייאש מחייו בעקבות אהבה נכזבת. הוא גומר אומר לעזוב את החיים ולחיות באי בודד. לפני שהוא עושה זאת, הוא מקבל סכום כסף גדול, אותו הוא מעניק כצדקה למשפחה ענייה. עשרים שנה לאחר מכן, הוא מגיע במקרה לפלשתינה ורואה את מדינת ישראל, "החברה החדשה" שנבנית. במהלך ביקורו, הוא פוגש את המשפחה שלהּ נתן צדקה בזמנו, מבוססת ופורחת. אנשי המשפחה הזו הם ממייסדי החברה החדשה, והם נמצאים בעמדת השפעה פוליטית גדולה. פרידריך נדהם מתיאורי החברה החדשה, מתאכזב מאנוכיותו ומכך שהוא בזבז עשרים שנה מחייו על האי, ומחליט שהוא מצטרף לחברה החדשה. אני חושב שבלי כוונה, הרצל מתאר כאן את התפתחות התפיסה הפוליטית אצל האדם; הבגרות מביאה איתה שינויים רבים, ואחת מהם היא תפיסת האחריות. ההתעניינות הפוליטית מחליפה את ייסורי הנפש הקיומיים, התפיסות הכלכליות מחליפות את התחושות האינדיבידואליות. ולמרות זאת, יש כאן מסר נוסף; מצוות הצדקה של פרידריך לא הייתה לשווא, ובמידה לא מועטה היא זו שעומדת בבסיס הסיפור. צדקה איננה עניין אישי בין האדם לבוראו, אלא היא זו שנמצאת ומקשרת בין תחושת ההתעלות האינדיבידואלית לבין אחריות קהילתית ופוליטית. הערה אחרונה לסיום - יש בספר גם הסברים כלכליים איך בדיוק "החברה החדשה" תתקיים. אלו לא הערות קשות במיוחד ולא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין אותם, אבל למי שאין סבלנות תמיד יכול קצת לדלג עליהם. ביקורת הספר הבאה - "מדינה יהודית; הרצל ואתגר הלאומיות". בלי נדר.”

“מדהים. שני חבריו של דוקטור פרידריך לבנברג מאסו בחיים. אחד התאבד והשני היגר לברזיל ומת שם מקדחת. ישנה סיבה אחת שהוא עצמו לא התאבד, והיא בחורה בלונדינית יפה שהתאהב בה. אך, העלמה התחתנה עם בחור אחר ולבו נשבר. לאחר מכן החליט לאזור אומץ ולהיענות למודעה שפגש בעיתון בה נכתב כי אדם אחד מציע ניסוי אחרון לאדם שמיואש עד עומק נפשו, על החתום היה נ.ו בודי(אף אחד באנגלית). מפרסם המודעה(הנוצרי והעשיר) והדוקטור, מחליטים להפליג לאי רחוק, להתבודד ולא לפגוש בבני אדם כלל וכלל. על הדרך הם עברו בארץ ישראל (פלשתינה) השוממה, המדכאת, העלובה. עברו להן 20 שנה כהרף עין. לפני שהם חוזרים לוינה הם יחזרו לעשות סיבוב קצר בארץ אבותיו של לבנברג, כדי לראות מה באמת השתנה ב20 שנות ההיעדרות. מה שהם ראו היה בלתי נתפס. אידאל חברה אמיתי. חיפה המשגשגת, המלונות המפוארים שבכינרת, ליל הסדר, ארמון השלום בירושלים, קו הרכבת תל אביב - דמשק, תעלת ים המלח, ספינה שמביאה לארץ את גדולי אנשי הרוח מכל העולם ונשיא המדינה הוא בכלל אדם שלא רצה להיבחר ורק בזכות זה הוא נבחר. גם האנטישמיות באירופה נעלמה בזכות עליית היהודים. חברים יקרים. אינני מגדיר את עצמי כפטריוט יוצא מן הכלל, או לאומן יתר על המידה. אך אי אפשר שלא להתרגש כשקוראים את השורות הללו, מעוררי ההשראה. אי אפשר להתעלם מדברי הנבואה : "אני כבר רואה שכולנו נצטרך לענוד שוב את הטלאי הצהוב" (הספר נכתב ב1902) ולבסוף לדעתי המסר העיקרי מהספר הזה, של החוזה הגדול הזה הוא: האמינו. תחלמו. "אם לא תרצו כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה. ... החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כפי שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות, כל מעשיהם יהיו ביום מן הימי לחלום" מדינת ישראל היא האגדה והחלום, היא המעשה שהתגשם. החלום כבר איננו חלום, הוא מציאות.”

“ספר חובה במיוחד בתקופה בה ניטש קרב על זהותה של ישראל, ולו על מנת להבין עד כמה אנו רחוקים/קרובים מהמדינה אותה דמיין הרצל. מעבר לנאיביות, הרומנטיזציה והאוטופיה המאפיינים את הספר לאורכו ולרוחבו, ושעליהן נכתב רבות, מעניינת דווקא הדינמיקה הפוליטית של חברת היהודים החדשה: אינטריגות, פופוליזם מול מחויבות ומקצועיות, קיצוניות מול ליברליות, סוציאליזם מול קפיטליזם. עושה רושם שהרצל תפס את עצמו ברגע מסוים, כאילו אמר לעצמו: "באנה!, זה too good too be true אני חייב להכניס כאן קצת ממלחמות היהודים כדי לתת נופך מציאותי לכל הסיפור..." תפס את עצמו, וכך עשה. הדהימה אותי הנאיביות שלו בנוגע לערביי הארץ המתבטאת בהערצתם את החברה החדשה, בה הם רואים מודל לחיקוי, והדהים אותי לא פחות ה"שבי התרבותי" שבו היה לכוד הרצל עד צואר: הדיסוננס בין תיאור ההתרחשויות של החברה החדשה המתאים לסלונים של החברה הגבוהה בארמונות וינה והקונטקסט הארצישראלי (טבריה, חיפה, ירושלים ו"כפר חדש") מעולם לא היה צורם יותר. ספר מרתק בהיבט התרבותי השופך אור רב על מה עבר במוחם של הוגי הרעיון הציוני.”