ביקורת ספרותית על מצרפי המקרים מאת יואב בלום

---

* (אזהרה: ספוילרים משולבים בביקורת וכו')

את אחד מימי השבוע האחרון העברתי בקריאת ספרו הראשון של יואב בלום. אל הספר הזה הגעתי אחרי "המדריך לימים הקרובים" ו"מה שאחרים חושבים בי" אז ציפיתי לסוג של מותחן. שיש טובים ויש רעים. גם אזכור ה"רוצח הכי שקט בחצי הצפוני של כדור הארץ" תרם לתחושה. הרי הוא יכול להיות אחד ממצרפי המקרים. אבל לא. הספר הזה שונה באופן מהותי מהספרים הנ"ל.

הספר פותח בסצנה שהיא לא פחות מגאונית. לפי הסצנה המתוארת (וגם במהלך כל הספר) אנחנו מקבלים את הרושם שצירופי מקרים אינם דבר ניסי או אקראי. יש אנשים, בשר ודם, שמתכננים אותם באופן מדויק ומחושב לחלוטין. היכולת של מצרפי מקרים אינה רוחנית שמיימית, אלא קשורה להרבה ידע פסיכולוגי, פיזיקלי, סטטיסטי וכו'.

אבל כמו ב"מה שאחרים חושבים בי", עם הקריאה הספר הלך ואיבד לאט לאט מחִינוֹ. דווקא בגלל שהפתיחה הייתה כל כך יפה, ביאס אותי אחר כך לקרוא שמצרפי מקרים אינם אנשים רגילים. אם החיים שלהם לא ממש רגילים ואפילו מעט מלאכיים – למה הם צריכים בכלל ללמוד פיזיקה והסתברות? ובכלל, כל העניין הזה של הח"דים הרגיש לי הזוי לחלוטין. למה לדחוף חברים דמיוניים ללא קיום ממשי לספר?

הדבר השני שהפריע לי זה הקיטשיות. הספר עוסק בסיפור אהבה של שני אנשים שיועדו זה לזו, ושסיפור אהבתם מתמשך לאורך חייהם הקודמים והעכשוויים. זה ממש לא הסגנון שלי, אם כי זה מסביר קצת מדוע בנות קוראות את הספר הזה יותר מאשר בנים (באופן כללי, כמובן). אבל אם כבר אהבה אפלטונית, הרגשתי שהספר סותר את עצמו; מצד אחד יש בספר ביקורת על גיא, שמעדיף לחיות בעולם דמיוני עם אשה מושלמת שלא באמת קיימת (שזה מסר שאני בהחלט מתחבר אליו), אבל מצד שני - בעצם כל צירופי המקרים העוסקים בשידוך יוצאים מתוך נקודת הנחה ששני האנשים האלה חייבים להיות זוג, ושיש להפוך הרים וגבעות בשבילם. זה מתבטא באופן הכי צורם אצל גיא ואמילי. למרות שבגלגול האחרון היא כבר לא זוכרת אותו והוא כבר לא זוכר אותה – מצד האמת הם מיועדים זה לזו, באופן הכי רוחני ואפלטוני שקיים. איך זה מסתדר עם המסר הקודם?

מה עוד לא אהבתי? שהוא הכניס את "אפקט הפרפר". המונח הזה לא כל כך מסתדר לי אם התיזה של צירוף מקרים; בקורס מצרפי המקרים לומדים שבשביל לחולל שינוי צריך לשלב עשרות אם לא מאות פרטים שונים. אפקט הפרפר מורה במידה מסוימת על ההיפך – לפרטים הקטנים יש אפקט כל כך גדול עד שאי אפשר לשלוט או לחזות מה תהיה התוצאה שלהם.

למרות הפגמים המתוארים לעיל, ולמרות שהספר עושה טרנספורמציה ממותחן ריאליסטי לספר קיטשי ובדיוני, יש לו יתרונות מסוימים (שנמצאים גם בשאר הספרים של יואב בלום): כריכה יפה וייחודית, תִחכום, פניני משפטים יפים משובצים לאורך הספר, התנסחות יפה ועלילה זורמת וקלילה. הרעיון מרכזי יפה, וגם הרעיון לצטט קטעים מתוך קורס מצרפי המקרים בתוך הספר לא רע בכלל, למרות שלא תמיד היה לי כח לקרוא אותם.

לסיכום, כמו בספרים האחרים, יואב בלום מביא אִתו רעיון גאוני. אבל הפיתוח שלו אפעס.. איך נאמר את זה בעדינות... לא משהו. פוטנציאל ענק שלא ממומש. וחבל.

» ביקורות נוספות של צריך לחשוב על כינוי טוב
» ביקורות נוספות על מצרפי המקרים