ביקורת ספרותית על תרנגול כפרות מאת אלי עמיר
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 2 בספטמבר, 2021
ע"י ילד זיגזג


נורי, גיבור הספר "תרנגול כפרות", זוכה להגשים את החלום הגדול ביותר שיכול להיות לנער עיראקי במעברה בשנות ה-50: להפוך לילד חוץ בקיבוץ. הוא זוכה לצאת מאי הפחונים מוכה הרעב, הלכלוך והעוני, ומוכנס הישר אל תוך קיבוץ קריית אורנים, על כל המדשאות המטופחות, עצי הפרי, הפרדסים והמקלחות המשותפות שלו. אך אם חשבתם שבכך יסתיימו כל הבעיות שלו, הרי הן רק התחילו.

מראש הגבעה שבקיבוץ משקיף בית הספר האזורי על מגורי חברת הנוער העיראקית, הכוללת את נורי וחבריו מהמעברה. האחרונים מבינים מהר מאוד שאם ירצו אי פעם להיחשב שווים בעיני הילדים "האזוריים", עליהם להתנער מהמנטליות של בית אביהם, לשכוח כל מה שקשור אליה, למחוק לגמרי את הזהות הקיימת שלהם ולאמץ לעצמם זהות אחרת, את דמות "הצבר". במילים אחרות, בפני המזרחים מוצבת הדרישה "להתאשכנז".

גם אם תביעה זו נשמעת לכם אתנוצנטרית, יהירה ולא סובלנית בעליל, דעו שהיא מוכתבת ע"י סוניה וישי - מדריכי חבורת הנוער העיראקית - שהם אולי הקיבוצניקים הכי ליברליים בספר, ובין היחידים שמסבירים פנים לחבורת הילדים ובטוחים ששילובה בקיבוץ הוא בגדר האפשרי. קיבוצניקים אחרים, לעומתם, רואים בקבוצת יוצאי המעברה חבורת "פרימיטיבים" שמקומם במעברה.

לאורך העלילה עמיר משתמש במוזיקה כמטונימיה לנתיב הייסורים שעוברים נורי וחבריו במטרה "להיות כמוהם": ראשית ישנם אחלה שאינם מוכנים כלל לפסוע בנתיב זה, כדוגמת מצול, יגאל נבעה ויורם נטוי-הצוואר, ששולפים ערב ערב את העוּד והתוף הערבי ממחבואם ופוצחים בחפלה; זו מעוררת עניין, זכרונות וגעגועים בחבורה, אך לאחר זמן-מה היא אינה מושכת אליה אלא מעטים. נורי, למשל, מעדיף לנצל את הזמן בהסתגרות בחדר התרבות ובהאזנה למיטב יצירותיהם של בטהובן ומוצרט, לא כי הוא חושב שהמוזיקה הקלאסית נהדרת כל כך, אלא מפני ש"האזוריים" מאזינים למוזיקה הזו בדיוק. לעומתו, "נילי-מכנסיים" כבר מבקשת בבוטות ממצול ויגאל שיחדלו מלנגן את "הטרטור הערבי" שלהם, בעוד היא מחפשת ברדיו אחר מוזיקה שאינה "גלותית".

הספר מציג אין ספור ניסיונות של החבורה העיראקית להשתלב ולזכות להכרה מצד חברי הקיבוץ, אך הניסיונות נכשלים שוב ושוב, וכמו תפיסת "כור ההיתוך", הם נידונו להיכשל מלכתחילה; לא ניתן לכפות על בני אדם להיות משהו שהם לא, ואי אפשר להכריז על אורח חיים שאדם מחובר אליו ונהנה ממנו כשגוי, בטל ומבוטל.

רגע החסד היחיד שעמיר עושה עם הקוראים הוא בפרק שבו מערכת יחסים נרקמת בין נורי העיראקי לוֱרָה הפולניה, גם היא ילדת חוץ בקיבוץ. בעזרת סיפור האהבה הראשונית והבתולית הזו, עמיר מציג בפנינו את מה שבעיניו הוא התשובה לפירוד ולפילוג: האהבה והזוגות המעורבים. עליהם הוא משליך את יהבו ובהם הוא רואה את מי שמסוגל לשים קץ לשד העדתי ולשנאה ההדדית, מה שלימים אכן ארע ועדיין קורה.

24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
ראובן (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
בהחלט יש מקום לקיבוצים.
נכון שהם ממש לא מה שהיו בעבר אבל עדיין.
ובסך הכל מדובר בחלק קטן מכלל האוכלוסיה בעל אורח חיים שונה.
מוריה בצלאל (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
הקיבוצים התחילו כמסגרות שהתאימו לחברה קטנה, אידיאולוגית וחד-דורית עם רוח במפרשים שאין לה מה להפסיד, אבל כיום הם אקטואלים בערך כמו הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן וזה מעציב מאוד.
נהנתי לקרוא, זיגזג. מוסיפה לרשימת הקריאה בצירוף כוכבית.
עלמה (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
לעמיר שמור מקום חם בליבי בזכות נער האופניים ומפריח היונים המקסימים. את הספר הנ"ל לא ניסיתי ונשמע שאפספס אם לאו.
תודה רבה על הסקירה
מורי (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
יש הטוענים שהקיבוצים לקחו את הפינות היפות במדינה. תשובתם: אלה היו הפינות המוזנחות ביותר ואותן הפרחנו. חומר למחשבה.
רץ (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
יפה מאוד - למען האיזון ההיסטורי הקיבוצים עשו הרבה למדינה- התיישבות, עלייה, פלמ"ח, ביטחון, חקלאות ועוד. גם בוני הקיבוץ השליכו את עברם, כמו בית אבא והדת היהודית. אבל זאת הייתה דרכם לבצע מהפכה ציונית. אין ספק שנעשו טעיות רבות, בעקר אחרי מלחמת העצמאות בה הקיבוץ איבד את טובי בניו, וביקש לשמור על ייחודו. אל תשכח שאפילו הם שנאו אחד את השני בפילוג הגדול שהיה על רקע שטות אידאולוגית.
חני (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
כל כך יפה כתבת זיגי:) הכל עניין של תפיסה, הכל עניין של זהות, הכל עניין של מי ומה אתה רוצה כמודל לחייך.לי לגמרי נראה שהשתכנזתי בלי שאף אחד כפה עלי כלום ואיזה מזל שכך.
אגיע לספריו לבטח:)
שנה טובה זיגי
פרפר צהוב (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
ברור שיש הבדל מנטליות בין אוהבי מוצרט לבין אוהבי החאפלות.
אם אני מבין נכון, החאפלה נערכה בתוך חדר האוכל שאליו הגיעו אנשים אחרי יום עבודה מפרך ואפילו לא יכלו לאכול בשקט. זה מזכיר את אלה שנוסעים במכונית ומשמיעים מוסיקה בקולי קולות, כך שכל מי שנוסע בסמוך אליהם נאלץ לשמוע אותה. בדרך כלל הם לא משמיעים את מוצארט :-)
שכל אחד ישמע מה שבא לו, אפילו את עומר אדם רחמנא ליצלן, אבל בלי להפריע לאחרים.
מורי (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
נער האופניים הוא המשך.
אברהם (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
סקירה טובה. וכמו שאמר מורי, כדאי לקרוא "כהמשך" (למרות שזו רק מקבילה) את נער האופניים, כמובן של אלי עמיר.
עמיחי (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
הסיפור חשוב, הספר קריא מאד, אך גם די פשטני.
מורי (לפני 4 שנים ו-1 חודשים)
יפה. עכשיו להמשיך לנער האופניים.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ