ביקורת ספרותית על הגיבן מנוטרדאם (הוצאה מחודשת) מאת ויקטור הוגו
ספר מעולה

---

כי יש שהספר הוא יותר ממילה כתובה על נייר. לעתים הוא מוציא אותך למסע, הוא כישוף המרתק אותך, הוא מקור נצחי ליופי ועוצמה שניתן לשאוב גם ברגעים החשוכים ביותר.
הוא השמחה שבשיתוף מחשבה עם סופר בן עם זר שמת לפני מאות שנים, כפי שהיטיבה לתאר זאת זלדה.

"היום לפני שלוש מאות ארבעים ושמונה שנים, שישה חודשים ותשעה-עשר ימים התעוררו הפריזאים לשאון צלצולם של כל פעמוני פריז העתיקה", שבישרו על חג השוטים. לכבוד החג מועלה מחזהו של פייר גרנגואר, הפילוסוף התפרן, אך פשוטי העם שהתקבצו לצפות בו מהרה מאבדים עניין לטובת בחירת אפיפיור השוטים: תחרות שבה כל משתתף מציץ מתוך חור, מעמיד על פניו את הארשת המכוערת והמצחיקה ביותר שביכולתו להעמיד, ובעל הפרצוף המעוות ביותר יזכה בתואר האפיפיור.
פרצוף אחד מרתק את ההמונים יותר מכל השאר, פרצוף מחריד ופגום שעוד לא נראה כמותו: האף - מרובע, השיניים - בגדלים שונים, מבצבצות פה ושם מן השפה, עין ימין גדולה מעין שמאל - שמוסתרת מאחורי יבלת ענקית. לכל המעלות שציינו יש להוסיף כי אותו אדם היה גיבן, צולע וחירש.
היה זה פרצופו של קוואזימודו, מצלצל הפעמונים בנוטרדאם.

היצור זוכה לתשואות הקהל ונישא על כפיו, אך לא לעולם חוסן. הקשב והריכוז ההפכפכים של הקהל שוב מופרעים לטובת הרקדנית הצוענייה איזמרלדה שהחלה את הופעתה בכיכר הסמוכה. איזמרלדה היא נערה עם יופי נדיר המהפנטת את כל הצופה בה בחינניותה, בריקודיה, בשיריה, ובמופעיה עם העז שלה, דז'אלי, המסוגלת, בין היתר, לחקות בני אדם. הקהל מריע מלבד גבר אחד, חמור סבר ולבוש שחורים, שסינן לעצמו במרירות כי כישוף מעורב במחזה הזה; הרשו לי להציג בפניכם את דון קלוד פרולו.

עוד מגיל קטן הועד לכמורה וצד את עיני המורים שלו בתשוקתו העצומה לידע, ובהצלחתו הניכרת בלימודי התיאולוגיה, הרפואה, האמנות, הצמחים והשפות העתיקות.
ב1466, בעודו רכון על ספריו הגיעה לאוזניו השמועה על המגפה הגדולה שפרצה בפריז, וכשרץ מהאוניברסיטה לבית הוריו גילה כי אלו מתו יום לפני כן. אך בעריסה שליד מיטתם עוד גילה סימני חיים אחיו הקטן, הפעוט, ז'אן פרולו. ברגע זה הבין הסטודנט בן ה19 שהוא כל עולמו של תינוק זה, שמעתה יצטרך למלא את תפקיד האב והאם עבורו, ומעתה עליו להתמסר לגידולו. "עד כה חי בעולם המדע, וכעת התחיל לחיות בעולם החיים".
בגיל 20 ידענותו וחוכמתו עמדו לו כדי להתמנות לכומר בנוטרדאם, במקביל לגידול אחיו, אך אבוי: "כאותם שתילי עצים שמסכלים את מאמצי הגנן ופונים בעיקשות לעבר האוויר והאור, כך צמח האח הצעיר ופרח, ושילח ענפים מפוארים ושופעים לעבר הבטלה, הבורות וההוללות".

בימים ההם נהוג היה להשאיר ילדים אסופים על מיטת עץ בקתדרלת נוטרדאם, נתונים לאימוץ ההמונים. יום אחד הכומר הצעיר הבחין בפעוט מעוות צורה שננטש שם, ובחבורת זקנות שהקיפו ותכננו להמית את מה שנראה להן כיציר השטן. הוא חש למיטה והחליט לאמצו, בבחינת עוד מעשה טוב שיעשה ויירשם לטובת אחיו הקטן כשזה יגיע לגן עדן.
היצור הוטבל בשם קוואזימודו, על שם התפילה הנאמרת באותו יום שבו אומץ, והקטן גדל להיות נאמן ואוהב לאביו מאמצו, ועל אף הפיכתו למצלצל הפעמונים האגדי והמוכשר של נוטרדאם זכה לשנאת ולעג הבריות עקב כיעורו.

לאחר שמיצה קלוד פרולו את חוכמתו בתחומי הידע הקונבנציונליים והחל לפנות אל העולמות האסורים של האלכימיה והמיסטיקה, נראה כי לאחרונה הצוענייה המרקדת ברחבי העיר פתחה לו צוהר לעולם נוסף, עולם שאליו נשבע כי לעולם לא יכנס הן מתוקף אופיו והן מתוקף ייעודו כארכידיאקון בנוטרדאם; נראה כי לאחרונה החל דון פרולו להיות מאוהב. והוא נחוש בדעתו שלא לתת לאפשרות כזו להמשיך להתקיים.

את הספר קראתי לראשונה לפני 4 שנים בתרגום משנת 1974 (שהרגיש יותר כמו תרגום משנת 1874), ועל אף התרגום המסורבל היה זכור לי כאחד הספרים היפים ביותר שקראתי. גם כעת בקריאה שנייה ובתרגום מחודש לא פג הקסם מהספר הזה, שכתוב בהומור ובחוכמה שאין כמוהם.

» ביקורות נוספות של ילד זיגזג
» ביקורות נוספות על הגיבן מנוטרדאם (הוצאה מחודשת)