“אבא של בעלי עלה מבגדד כשהיה בן חמש והוצב עם משפחתו במעברה בדרום. בגיל שמונה החליט שהוא לוקח את חייו בידיו ולא נשאר במעברה, הוא נסע לבד באוטובוסים לבית ספר נחשב במרכז הארץ, התדפק על הדלת וביקש לדבר עם המנהל. "אני רוצה ללמוד כאן" אמר בביטחון והגשים את רצונו. לימים, ידע לנצל את הערבית השוטפת שלו והפך להיות איש צבא בתפקיד בכיר מאוד. עד היום סיפוריו מהשירות משאירים אותי פעורת פה. אבא של בעלי הוא "אדם לא קל" שעם השנים הצלחתי לחדור את שכבת השריון שלו ולהגיע אל ליבו. הוא תמיד נלהב שמצא סוף סוף מישהי הנפעמת מסיפוריו ובכל פעם מטפטף לי עוד פיסת מידע כדי להשאירי במתח כמו בספר טוב. הסיפור עוקב אחר נורי, נער בן 14 שעלה מבגדד וכעת מועבר מהמעברה אל קיבוץ "קריית אורנים" שם הוא ינסה להשתלב בחברה הצברית האזורית. נורי הוא נער מקסים ושובה לב, הוא חכם, חד ובעל אינטליגנציה ריגשית גבוהה. הוא יגלה שלהשתלב בחברה מלוכדת זו אינה משימה קלה. הוא מוצא את עצמו נקרע בין התרבות העיראקית ממנה בא והיא המייצגת עבורו את הבית וכל מה שהוא מכיר ומנגד, התרבות הצברית הקיבוצית, זו שיש לשאוף אליה כדי להשתלב בחברה, כדי להבטיח לעצמך עתיד טוב יותר. זהו מסע התבגרות אישי וכואב על נער צעיר שמנסה למצוא את עצמו בתוך טשטוש זהות. הספר מקסים וסוחף ומדבר על נושא חשוב ומעניין. הוא כתוב באופן אישי כאשר העולם הפנימי של המספר מפורט ועשיר וכך גם תיאורי הדמויות הצבעוניות והשונות שעוטפות את עלילתו. עם זאת, היו רגעים בהם הספר קצת התיש אותי, אולי בגלל שהדמויות מנסות לעבור מהלך אך רובן לא מצליחות. יש איזושהי חזרתיות מעיקה וגם בכנות, פשוט עצב. בתקופה כמו שלנו הלוואי שהייתי יכולה להגיד שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. "מאמציהם ללמד אותנו כיצד להתנהג, מה לשיר, איך לרקוד, מה לקרוא ואיך להיות אחרים ממה שאנחנו העיקו עליהם ועלינו. היו להם מלבושים מן המוכן, ואנחנו היינו אמורים להתלבש בהם כדי להיות "כמוהם". את מלבושינו הישנים אכן השלנו מעצמנו, אבל החדשים היו חדשים מידי, כנעליים שזה עתה נקנו."”

“קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות? נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו. כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה). בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו. עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד. הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות. בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה. עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות. עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה). ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה. יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה. מופת, מומלץ.”

“בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר לקרוא ספרים שכבר קראתי בעבר וזכורים לי כטובים במיוחד. יש משהו מרתק בבדיקה הזו: האם יצירה שהרשימה אותי מאוד לפני שנים עדיין תעמוד במבחן הזמן? האם הספרים שנראו לי פעם כספרי מופת, ייראו כך גם היום? כך שבתי וקראתי את חוות החיות של ג’ורג’ אורוול, את המאהב של א.ב. יהושע, את סידהארתא ואת זאב הערבה של הרמן הסה, ועוד כמה קלאסיקות שהותירו בי רושם עמוק. אל תרנגול כפרות של אלי עמיר החלטתי לשוב לאחר שקראתי את "יסמין", ספר מדהים שגם שנתיים אחרי שסיימתי אותו, עדיין יושב לי חזק בראש ואירועי השנתיים האחרונות גורמים לי מידי פעם להיזכר בו. החוויה הזו עוררה בי סקרנות: האם גם תרנגול כפרות, שנחשב לאחת מאבני הדרך של עמיר, יצליח לרגש אותי באותה מיד כמו פעם? תרנגול כפרות מתאר את החברה הישראלית בראשית שנות ה-50 כשהיא עומדת על קו התפר בין שני עולמות שונים: עולם המעברה ועולם הקיבוץ. מצד אחד ערכי המשפחה של אנשי המעברה, המסורת והאמונה שהביאו עמם, השורשים המזרחיים ותחושת המורשת החזקה שלהם, ומצד שני הערכים הציוניים הסוציאליסטיים של אנשי הקיבוץ, האידיאלים הקולקטיביים, החילוניות והעברית החדשה של הצברים. הדגש בספר הוא על המפגש ועל הקונפליקט הנגרם ממפגש התרבויות הזה. אצל אנשי הקיבוץ הזהות כבר מגובשת כצברית, הם שולטים בעברית ורובם כבר התנתקו מהגלות ומהעבר והם חשים עליונות תרבותית כלפי העולים החדשים במעברה. ואילו אנשי המעברה חשים זרות ונחיתות: המבטא, התרבות, המסורת – כל אלה מציבים אותם כ"שונים" והזהות שלהם עדיין כרוכה בזיכרון המולדת הקודמת. כמובן שבלי סיפור אהבה אי אפשר ומערכת היחסים בין נילי מהמעברה לבין צביקה מהקיבוץ, ממחישה את הפערים התרבותיים והחברתיים בין שתי הקבוצות השונות האלו גם בתחום הזה. סיפור האהבה הזה מסייע לאלי עמיר להעמיק את העיסוק במתח שבין מזרח ומערב, מסורת וחידוש, זהות אישית ולאומית. עמיר לא רק מרבה לתאר סיטואציות שונות בחיי היום יום בהן שני סולמות הערכים האלו מתנגשים, הוא גם מציב את השאלה הבלתי נמנעת, האם פערים אלו ניתנים בכלל לגישור? האם ניתן לבנות כאן חברה הומוגנית בה כל צד ישמור על זהותו אך תיבנה כאן גם זהות חדשה? הספר יצא בשנת 1983 ונראה לי שאז עמיר לא היה אופטימי במיוחד. מעניין מה הוא חושב היום. מדהים בעייני איך הנושא הזה בו נתקל אלי עמיר בשנות ה-50, עדין כל כך רלוונטי גם בימים אלו בהם החברה הישראלית כל כך מפולגת ומחולקת ל"אנחנו" ו"הם" למרות שעידן המעברות כבר מזמן מאחורינו. תרנגול כפרות הוא קלאסיקה במיטבה לכל דבר וענין.”

“נורי, גיבור הספר "תרנגול כפרות", זוכה להגשים את החלום הגדול ביותר שיכול להיות לנער עיראקי במעברה בשנות ה-50: להפוך לילד חוץ בקיבוץ. הוא זוכה לצאת מאי הפחונים מוכה הרעב, הלכלוך והעוני, ומוכנס הישר אל תוך קיבוץ קריית אורנים, על כל המדשאות המטופחות, עצי הפרי, הפרדסים והמקלחות המשותפות שלו. אך אם חשבתם שבכך יסתיימו כל הבעיות שלו, הרי הן רק התחילו. מראש הגבעה שבקיבוץ משקיף בית הספר האזורי על מגורי חברת הנוער העיראקית, הכוללת את נורי וחבריו מהמעברה. האחרונים מבינים מהר מאוד שאם ירצו אי פעם להיחשב שווים בעיני הילדים "האזוריים", עליהם להתנער מהמנטליות של בית אביהם, לשכוח כל מה שקשור אליה, למחוק לגמרי את הזהות הקיימת שלהם ולאמץ לעצמם זהות אחרת, את דמות "הצבר". במילים אחרות, בפני המזרחים מוצבת הדרישה "להתאשכנז". גם אם תביעה זו נשמעת לכם אתנוצנטרית, יהירה ולא סובלנית בעליל, דעו שהיא מוכתבת ע"י סוניה וישי - מדריכי חבורת הנוער העיראקית - שהם אולי הקיבוצניקים הכי ליברליים בספר, ובין היחידים שמסבירים פנים לחבורת הילדים ובטוחים ששילובה בקיבוץ הוא בגדר האפשרי. קיבוצניקים אחרים, לעומתם, רואים בקבוצת יוצאי המעברה חבורת "פרימיטיבים" שמקומם במעברה. לאורך העלילה עמיר משתמש במוזיקה כמטונימיה לנתיב הייסורים שעוברים נורי וחבריו במטרה "להיות כמוהם": ראשית ישנם אחלה שאינם מוכנים כלל לפסוע בנתיב זה, כדוגמת מצול, יגאל נבעה ויורם נטוי-הצוואר, ששולפים ערב ערב את העוּד והתוף הערבי ממחבואם ופוצחים בחפלה; זו מעוררת עניין, זכרונות וגעגועים בחבורה, אך לאחר זמן-מה היא אינה מושכת אליה אלא מעטים. נורי, למשל, מעדיף לנצל את הזמן בהסתגרות בחדר התרבות ובהאזנה למיטב יצירותיהם של בטהובן ומוצרט, לא כי הוא חושב שהמוזיקה הקלאסית נהדרת כל כך, אלא מפני ש"האזוריים" מאזינים למוזיקה הזו בדיוק. לעומתו, "נילי-מכנסיים" כבר מבקשת בבוטות ממצול ויגאל שיחדלו מלנגן את "הטרטור הערבי" שלהם, בעוד היא מחפשת ברדיו אחר מוזיקה שאינה "גלותית". הספר מציג אין ספור ניסיונות של החבורה העיראקית להשתלב ולזכות להכרה מצד חברי הקיבוץ, אך הניסיונות נכשלים שוב ושוב, וכמו תפיסת "כור ההיתוך", הם נידונו להיכשל מלכתחילה; לא ניתן לכפות על בני אדם להיות משהו שהם לא, ואי אפשר להכריז על אורח חיים שאדם מחובר אליו ונהנה ממנו כשגוי, בטל ומבוטל. רגע החסד היחיד שעמיר עושה עם הקוראים הוא בפרק שבו מערכת יחסים נרקמת בין נורי העיראקי לוֱרָה הפולניה, גם היא ילדת חוץ בקיבוץ. בעזרת סיפור האהבה הראשונית והבתולית הזו, עמיר מציג בפנינו את מה שבעיניו הוא התשובה לפירוד ולפילוג: האהבה והזוגות המעורבים. עליהם הוא משליך את יהבו ובהם הוא רואה את מי שמסוגל לשים קץ לשד העדתי ולשנאה ההדדית, מה שלימים אכן ארע ועדיין קורה.”

“אבא של בעלי עלה מבגדד כשהיה בן חמש והוצב עם משפחתו במעברה בדרום. בגיל שמונה החליט שהוא לוקח את חייו בידיו ולא נשאר במעברה, הוא נסע לבד באוטובוסים לבית ספר נחשב במרכז הארץ, התדפק על הדלת וביקש לדבר עם המנהל. "אני רוצה ללמוד כאן" אמר בביטחון והגשים את רצונו. לימים, ידע לנצל את הערבית השוטפת שלו והפך להיות איש צבא בתפקיד בכיר מאוד. עד היום סיפוריו מהשירות משאירים אותי פעורת פה. אבא של בעלי הוא "אדם לא קל" שעם השנים הצלחתי לחדור את שכבת השריון שלו ולהגיע אל ליבו. הוא תמיד נלהב שמצא סוף סוף מישהי הנפעמת מסיפוריו ובכל פעם מטפטף לי עוד פיסת מידע כדי להשאירי במתח כמו בספר טוב. הסיפור עוקב אחר נורי, נער בן 14 שעלה מבגדד וכעת מועבר מהמעברה אל קיבוץ "קריית אורנים" שם הוא ינסה להשתלב בחברה הצברית האזורית. נורי הוא נער מקסים ושובה לב, הוא חכם, חד ובעל אינטליגנציה ריגשית גבוהה. הוא יגלה שלהשתלב בחברה מלוכדת זו אינה משימה קלה. הוא מוצא את עצמו נקרע בין התרבות העיראקית ממנה בא והיא המייצגת עבורו את הבית וכל מה שהוא מכיר ומנגד, התרבות הצברית הקיבוצית, זו שיש לשאוף אליה כדי להשתלב בחברה, כדי להבטיח לעצמך עתיד טוב יותר. זהו מסע התבגרות אישי וכואב על נער צעיר שמנסה למצוא את עצמו בתוך טשטוש זהות. הספר מקסים וסוחף ומדבר על נושא חשוב ומעניין. הוא כתוב באופן אישי כאשר העולם הפנימי של המספר מפורט ועשיר וכך גם תיאורי הדמויות הצבעוניות והשונות שעוטפות את עלילתו. עם זאת, היו רגעים בהם הספר קצת התיש אותי, אולי בגלל שהדמויות מנסות לעבור מהלך אך רובן לא מצליחות. יש איזושהי חזרתיות מעיקה וגם בכנות, פשוט עצב. בתקופה כמו שלנו הלוואי שהייתי יכולה להגיד שכולנו רקמה אנושית אחת חיה. "מאמציהם ללמד אותנו כיצד להתנהג, מה לשיר, איך לרקוד, מה לקרוא ואיך להיות אחרים ממה שאנחנו העיקו עליהם ועלינו. היו להם מלבושים מן המוכן, ואנחנו היינו אמורים להתלבש בהם כדי להיות "כמוהם". את מלבושינו הישנים אכן השלנו מעצמנו, אבל החדשים היו חדשים מידי, כנעליים שזה עתה נקנו."”

“קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות? נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו. כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה). בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו. עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד. הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות. בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה. עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות. עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה). ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה. יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה. מופת, מומלץ.”

“בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר לקרוא ספרים שכבר קראתי בעבר וזכורים לי כטובים במיוחד. יש משהו מרתק בבדיקה הזו: האם יצירה שהרשימה אותי מאוד לפני שנים עדיין תעמוד במבחן הזמן? האם הספרים שנראו לי פעם כספרי מופת, ייראו כך גם היום? כך שבתי וקראתי את חוות החיות של ג’ורג’ אורוול, את המאהב של א.ב. יהושע, את סידהארתא ואת זאב הערבה של הרמן הסה, ועוד כמה קלאסיקות שהותירו בי רושם עמוק. אל תרנגול כפרות של אלי עמיר החלטתי לשוב לאחר שקראתי את "יסמין", ספר מדהים שגם שנתיים אחרי שסיימתי אותו, עדיין יושב לי חזק בראש ואירועי השנתיים האחרונות גורמים לי מידי פעם להיזכר בו. החוויה הזו עוררה בי סקרנות: האם גם תרנגול כפרות, שנחשב לאחת מאבני הדרך של עמיר, יצליח לרגש אותי באותה מיד כמו פעם? תרנגול כפרות מתאר את החברה הישראלית בראשית שנות ה-50 כשהיא עומדת על קו התפר בין שני עולמות שונים: עולם המעברה ועולם הקיבוץ. מצד אחד ערכי המשפחה של אנשי המעברה, המסורת והאמונה שהביאו עמם, השורשים המזרחיים ותחושת המורשת החזקה שלהם, ומצד שני הערכים הציוניים הסוציאליסטיים של אנשי הקיבוץ, האידיאלים הקולקטיביים, החילוניות והעברית החדשה של הצברים. הדגש בספר הוא על המפגש ועל הקונפליקט הנגרם ממפגש התרבויות הזה. אצל אנשי הקיבוץ הזהות כבר מגובשת כצברית, הם שולטים בעברית ורובם כבר התנתקו מהגלות ומהעבר והם חשים עליונות תרבותית כלפי העולים החדשים במעברה. ואילו אנשי המעברה חשים זרות ונחיתות: המבטא, התרבות, המסורת – כל אלה מציבים אותם כ"שונים" והזהות שלהם עדיין כרוכה בזיכרון המולדת הקודמת. כמובן שבלי סיפור אהבה אי אפשר ומערכת היחסים בין נילי מהמעברה לבין צביקה מהקיבוץ, ממחישה את הפערים התרבותיים והחברתיים בין שתי הקבוצות השונות האלו גם בתחום הזה. סיפור האהבה הזה מסייע לאלי עמיר להעמיק את העיסוק במתח שבין מזרח ומערב, מסורת וחידוש, זהות אישית ולאומית. עמיר לא רק מרבה לתאר סיטואציות שונות בחיי היום יום בהן שני סולמות הערכים האלו מתנגשים, הוא גם מציב את השאלה הבלתי נמנעת, האם פערים אלו ניתנים בכלל לגישור? האם ניתן לבנות כאן חברה הומוגנית בה כל צד ישמור על זהותו אך תיבנה כאן גם זהות חדשה? הספר יצא בשנת 1983 ונראה לי שאז עמיר לא היה אופטימי במיוחד. מעניין מה הוא חושב היום. מדהים בעייני איך הנושא הזה בו נתקל אלי עמיר בשנות ה-50, עדין כל כך רלוונטי גם בימים אלו בהם החברה הישראלית כל כך מפולגת ומחולקת ל"אנחנו" ו"הם" למרות שעידן המעברות כבר מזמן מאחורינו. תרנגול כפרות הוא קלאסיקה במיטבה לכל דבר וענין.”

“נורי, גיבור הספר "תרנגול כפרות", זוכה להגשים את החלום הגדול ביותר שיכול להיות לנער עיראקי במעברה בשנות ה-50: להפוך לילד חוץ בקיבוץ. הוא זוכה לצאת מאי הפחונים מוכה הרעב, הלכלוך והעוני, ומוכנס הישר אל תוך קיבוץ קריית אורנים, על כל המדשאות המטופחות, עצי הפרי, הפרדסים והמקלחות המשותפות שלו. אך אם חשבתם שבכך יסתיימו כל הבעיות שלו, הרי הן רק התחילו. מראש הגבעה שבקיבוץ משקיף בית הספר האזורי על מגורי חברת הנוער העיראקית, הכוללת את נורי וחבריו מהמעברה. האחרונים מבינים מהר מאוד שאם ירצו אי פעם להיחשב שווים בעיני הילדים "האזוריים", עליהם להתנער מהמנטליות של בית אביהם, לשכוח כל מה שקשור אליה, למחוק לגמרי את הזהות הקיימת שלהם ולאמץ לעצמם זהות אחרת, את דמות "הצבר". במילים אחרות, בפני המזרחים מוצבת הדרישה "להתאשכנז". גם אם תביעה זו נשמעת לכם אתנוצנטרית, יהירה ולא סובלנית בעליל, דעו שהיא מוכתבת ע"י סוניה וישי - מדריכי חבורת הנוער העיראקית - שהם אולי הקיבוצניקים הכי ליברליים בספר, ובין היחידים שמסבירים פנים לחבורת הילדים ובטוחים ששילובה בקיבוץ הוא בגדר האפשרי. קיבוצניקים אחרים, לעומתם, רואים בקבוצת יוצאי המעברה חבורת "פרימיטיבים" שמקומם במעברה. לאורך העלילה עמיר משתמש במוזיקה כמטונימיה לנתיב הייסורים שעוברים נורי וחבריו במטרה "להיות כמוהם": ראשית ישנם אחלה שאינם מוכנים כלל לפסוע בנתיב זה, כדוגמת מצול, יגאל נבעה ויורם נטוי-הצוואר, ששולפים ערב ערב את העוּד והתוף הערבי ממחבואם ופוצחים בחפלה; זו מעוררת עניין, זכרונות וגעגועים בחבורה, אך לאחר זמן-מה היא אינה מושכת אליה אלא מעטים. נורי, למשל, מעדיף לנצל את הזמן בהסתגרות בחדר התרבות ובהאזנה למיטב יצירותיהם של בטהובן ומוצרט, לא כי הוא חושב שהמוזיקה הקלאסית נהדרת כל כך, אלא מפני ש"האזוריים" מאזינים למוזיקה הזו בדיוק. לעומתו, "נילי-מכנסיים" כבר מבקשת בבוטות ממצול ויגאל שיחדלו מלנגן את "הטרטור הערבי" שלהם, בעוד היא מחפשת ברדיו אחר מוזיקה שאינה "גלותית". הספר מציג אין ספור ניסיונות של החבורה העיראקית להשתלב ולזכות להכרה מצד חברי הקיבוץ, אך הניסיונות נכשלים שוב ושוב, וכמו תפיסת "כור ההיתוך", הם נידונו להיכשל מלכתחילה; לא ניתן לכפות על בני אדם להיות משהו שהם לא, ואי אפשר להכריז על אורח חיים שאדם מחובר אליו ונהנה ממנו כשגוי, בטל ומבוטל. רגע החסד היחיד שעמיר עושה עם הקוראים הוא בפרק שבו מערכת יחסים נרקמת בין נורי העיראקי לוֱרָה הפולניה, גם היא ילדת חוץ בקיבוץ. בעזרת סיפור האהבה הראשונית והבתולית הזו, עמיר מציג בפנינו את מה שבעיניו הוא התשובה לפירוד ולפילוג: האהבה והזוגות המעורבים. עליהם הוא משליך את יהבו ובהם הוא רואה את מי שמסוגל לשים קץ לשד העדתי ולשנאה ההדדית, מה שלימים אכן ארע ועדיין קורה.”