1. הגבעה - פרק מס' 4

יום שבת. אבא נכנס לחדר בשעה שמונה, פתח את התריסים ואמר "קום להתארגן, תיכף זזים". בימים כתיקונם, הייתי ממשיך לישון. למי יש כוח לקום ביום שבת בבוקר בשעות האלו? אבל הנסיעה לדודתי שבצפון תמיד הייתה משעשעת.

"מי מגיע" שאלתי אותו?

"מה זאת אומרת מי? כולם".

כולם זו הגדרה כללית. לאבא יש משפחה ענקית. בכל זאת, מדובר בחמולה עירקית. אם להוריד את כל הצאצאים, מדובר על חמישה אחים ואחיות, לא כולל אבא ואבא הוא המבוגר מבין כולם. לכל אחד מבין האחים יש עץ משפחה באורך הגלות ובעיקר לדודה יונה, אצלה הרשימה רק מתארכת ומתארכת כאילו אין מחר. אצל סבתא בבית יש תמונות של כל אירוע שלהם, חתונה, ברית, בריתה, מה לא.

"מוכן?" שואל אבא.

"כבר. רק שם נעלים" נתתי צעקה. מה יש לו הפעם? שוב הקוצים האלו של להגיע ראשון לכל דבר? הרי קבענו שם רק באחת עשרה.

"צריך לאסוף את סבתא, אז תזדרז"

"בסדר". השבתי בכעס.

"אתה רוצה לנהוג?" שאל. שאני אסרב? סוף סוף הזדמנות לקחת את הרכב לנסיעה ארוכה.

בדרך עצרנו בפתח תקווה, נסענו על זבוטינסקי, הגענו אל בית העירייה ואז הבית של סבתא. בכל פעם שאנחנו מגיעים אני מציץ לראות את הגינה עם המגלשה והנדנה בחוץ. המקום שבו ביליתי עם בנות דודותיי כשהייתי ילד, כמעט כל שבת. היום אף ילד לא מתקרב לשם. פעם מגלשה קטנה ונדנדה היו עושים את העבודה. היום מחפשים מתקנים מסובכים כאלו, עם צמיגים וכל מיני דברים לא ברורים. מה היה רע אז? אני חושב לעצמי.

אבא לוחץ על הזמזם. "מי זה?"

"אני" אומר אבא ומיד נפתחת הדלת.

אף פעם לא הבנתי את זה. כמה פעמים ניסינו לבדוק את הקטע, אני ואחי. לחצנו על הזמזם ואמרנו "אני" ותמיד היא שאלה שוב "מי זה?" איך את ה"אני" של אבא היא מזהה תמיד?

עלינו למעלה. סבתא אמרה שהיא רק הולכת להביא את התיק ונעלמה באחד החדרים. הבטתי על פינת הזיכרון שבכניסה. התמונה של סבא תלויה בצידו האחד ובצד השני תמונתו של אחיה, דודו של אבי שנהרג במלחמה. נר התמיד עדיין דלק בשקע החשמל. היה משהו מיוחד בפינה הזו שלפתע התמלאה בתמונות נישואין של הנכדים מסביב לכל הצער.

הדרך לבנימינה הייתה מייגעת. אמא התעקשה שאסע בכביש 4 וכל הדרך נתקעתי ברמזורים. בצומת בית ליד העברתי מבט על האנדרטה לפיגוע שהיה פה לפני 5 שנים. מוזר, המבנה הרעוע שעמד במקום עדיין עומד שם ורק שלט גדול מתריע על האפשרות שכל המקום יקרוס. למה בעצם לא להרוס את המבנה הזה כבר?

הגענו לבנימינה. כמובן, שהגענו ראשונים. "מה, אף אחד לא פה?" שאל אבא בתמימות ורק אני, סבתא ואמא הסתכלנו עליו במבט תמוה. "הם עוד בדרך" אמרה דודה אדיבה.

חצר גדולה הקיפה את הבית הפרטי של דודה אדיבה בבנימינה. היה כאן כל מה שרצינו. שקט, שלווה, רחש של ציפורים וכמו שאומר דוד אליהו, הכי חשוב שיש דומינו.

דומינו זה המשחק הבלתי מעורער של המשפחה הזו. בכל אירוע, לא משנה אם זה חג, שבת או סתם מפגש. חייבים לשבת על דומינו. יש להם את החוקים שלהם ואין שום סיכוי שבעולם שאני אצליח להבין על מה הם מדברים. פעם, ניסיתי לבקש מאבא להסביר לי איך משחקים. הוא הסביר שצריך לצבור נקודות בכפולות של חמש. הייתי יושב ועוקב אחריהם, היה להם כל מיני אסטרטגיות, כל מיני שיטות. בסוף היו מגלגלים ביניהם מטבעות של שקל והזוכה היה מרוויח בין חמישה שקלים לשמונה שקלים והיה מרגיש כאילו הוא כבש את כל אירופה.

ברגע שהתחילו הויכוחים בדומינו נטשתי אותם. הם היו צועקים אחד על השני כאילו שאחד מהם עשה טעות וריסק מכונית ב.מ.וו משותפת לתוך קיר בטון. לפעמים זה היה ממש מפחיד. נכנסתי לבית. בבית ישבו הדודות עם סבתא ודיברו ביניהם על אה ועל דה. התקרבתי כדי לשמוע. דודה יונה דיברה על הפנסיה.

"אמר לי עורך הדין, שאנחנו חייבים לשנות את תאריכי הלידה בתעודת זהות, כדי שנוכל להתארגן לפנסיה" היא אמרה.

היה משהו מוזר במשפחה הזו. במשך שנים, לאף אחד לא היה תאריך לידה. פעם אבא ביקש שאצלם עבורו את תעודת הזהות וכמעט חטפתי שוק. בתעודה של אבא רשום תאריך לידה: 0/0/0000. "ממש כמו ישו" אמר אבא וצחק. ככה היה לכל האחים. דודה יונה בדיוק סיפרה שהאחים החליטו לעשות מעשה ולשנות את תעודות הזהות.

"בגלל זה שאלתם מתי נולדתם?" שאלה סבתא.

"כן" אמרה יונה.

הדודים סיימו את משחק הדומינו ונכנסו לחדר.

"שאלתי את אמא מתי נולדתי והיא אמרה שנולדתי בתשעה באב, ארבע שנים לפני קום המדינה. אז הבנתי שזה בתשעה באב ב1944" אמרה יונה.

"כן, בתשעה באב זה היה. אני אפילו זוכרת שרצינו לחגוג אבל בגלל תשעה באב אכלנו גבינה ולא בשר" אמרה בביטחון מלא סבתא.

"רגע אחד..." אמרה דודה אדיבה. "אם בתשעה באב חגגתם, איך יכול להיות שהיא נולדה באותו היום?"

"באמת איך" שאלה דודה יונה בחוסר בטחון מוחלט.

"תשעה באב זה כל התשעה ימים. אני לא יודעת בדיוק מתי זה היה – אבל ברור שבתשעה באב חגגנו" אמרה סבתא ברצינות.

"אז רגע, בעצם התיקון של דודה יונה בכלל לא בטוח?" שאלתי בחיוך והבטתי בדודה יונה שכבר נראתה מבולבלת לחלוטין.

"בטוח בטוח" אמרה סבתא. "אני יודעת בדיוק מתי זה היה. יום יומיים לא ישנו את כל הרעיון".

"רגע אחד..." אמר דוד ציון "מתי זה תשעה באב?"

"בדקתי בלוח וזה יצא ב29 ביולי באותה שנה" אמרה דודה יונה.

"בטוחה? זה מאוד מוזר..." אמר דוד ציון.

"מה מוזר?" שאלה סבתא.

"לי אמרת שנולדתי כשתלו את יצחק בכיכר העיר" אמר ציון. "ובכן, ביררתי את הנושא. תלו אותו ב10 בדצמבר 1944".

"נו, אז מה לא בסדר בזה?" שאלה סבתא בתמימות.

"ובכן, מה26 ביולי, שזה כאילו תחילת אוגוסט עד תחילת דצמבר יש ארבעה חודשים והריון לוקח תשעה." אמר דוד ציון. כולם התפקעו מצחוק.

"אני אף פעם לא טועה בזה" אמרה סבתא בביטחון.

"אבל את מבינה שזה לא הגיוני?" אמרה דודה יונה.

"ככה זה." אמרה סבתא בעצבנות וקמה לצאת לעשן.

"אז רגע, אילו עוד תאריכים רשמתם?" שאלתי.

כולם שלפו את תעודות הזהות. באופן מדהים כולם נולדו בין 1943 ל1946. שישה ילדים ב3 שנים.

"למי יש את המספר של שיאי גינס?" גיחכה אמא. וכולם צחקו.

הצלצול של התנור הפסיק אותם. הגיעה שעת האוכל. כולם התיישבו מסביב לשולחן ורק אמא ודודה אדיבה העמיסו את האוכל על השולחנות. ראשון להגשה היה התבית' של סבתא. אין אחד בשולחן שלא אהב את התבית' הזו. כמנהגי, קמתי מבכיסא והלכתי לסיר. גירדתי משם את כל האורז השרוף מהתחתית. מעדן גן עדן. כשחזרתי השולחן כבר היה מלא מכל טוב. הקובה במיה של אמא, האורז הלבן והקובה המטוגנת של דודה יונה, תפוחי האדמה והעוף של דודה אדיבה ועוד כל מיני מאכלים לא מזוהים.

קמתי מלא עד אפס מקום ונזרקתי על הספה בסלון.

"איך בגבעה?" שאל אותי דוד מני.

כל כך ניסיתי להתחמק מהשאלה הזו. "האמת, רק התחלנו. בינתיים בסדר, הרבה שיעורים" עניתי לו.

"מה אתם לומדים?" הוא המשיך להציק.

"ערבית. גם מדוברת וגם ספרותית" אמרתי לו

לפתע סבתא זרקה איזה משפט בעיראקית. "מה אמרת, סבתא?" שאלתי.

"אתה עדיין לא מבין אותי? חשבתי שאתה לומד ערבית" היא אמרה בכעס.

"כן סבתא, אבל רק התחלנו. חוץ מזה, אמרו לנו שזה שונה כי הערבית העירקית לא אותו דבר כמו הערבית הפלסטינית" אמרתי.

"אז תלמד עירקית. מה אתה צריך פלסטינית" שאלה בשיא התמימות.

"זה לצבא" אמר לה דוד מני.

"והצבא נלחם רק בפלסטינים? צריך שם גם מישהו שידבר עיראקית. אתה תלך אליהם ותגיד להם שסבתא שלך אמרה שצריך ללמוד עירקית. אני אעזור לך". אמרה בשיא הרצינות.

דוד מני משך בכתפיו ויצא לעשן בחוץ.

יצאתי החוצה למחששה הציבורית שהדודים שלי פתחו בחוץ. המשפחה הזו, על כל צאצאיה היא כנראה המפרנסת העיקרית של חברות הטבק בישראל. כולם מעשנים כבדים. כולם, חוץ מאבא. הסיפור של אבא ידוע במשפחה כמי שקם יום אחד והחליט שזהו.

הסיפור של אבא מתחיל אי שם בשנות ה60, טרם מלחמת ששת הימים. אבא בשנות העשרים לחייו קם בבוקר, לוקח את הווספה שלו ומתכנן לנסוע לעבודה. הוא מניע והווספה לא מניעה. מנסה שוב וכלום. לבסוף הוא לוקח אותה ומריץ אותה על הכביש. לפתע הוא נשנק, נעצר ומשתעל בכבדות. מנסה שוב ומרגיש שהוא לא יכול לזוז. בכל זאת הוא מצליח להניע ובמקום לנסוע לעבודה הוא נוסע לקופת החולים. בקופת החולים הוא מספר לרופא מה קרה והרופא אומר לו "תניח את כל מה שיש לך בכיס על השולחן". אבא שולף מהכיס את המפתחות ואת חפיסת הסיגריות. "אה אה" אומר הרופא "עכשיו קח את הרגלים ולך מכאן – אין לי איך לעזור לך עם זה". אבא הבין את הרמז, יצא והלך לעבודה. כשהוא חזר. הוא שם על השולחן את כל הסיגריות ואמר לאמא "זהו, אני הפסקתי." ומאז הוא לא מעשן.

"יאללה בואו נזוז" אמר אבא ואני נפרדתי בנשיקות מכל הדודים והדודות.

הדרך מבנימינה היתה פחות קשה מהדרך לבנימינה. הכבישים היו ריקים יחסית. השקיעה נראתה באופק. שדרת הברושים ביציאה מבנימינה בכביש 4 תמיד משכה אותי. היתה לי הרגשה של חו"ל באוויר. בדרך שר שלמה ארצי על "ארץ חדשה". בצומת דרור עוד עמד לו עמוד בפינה עם מדבקה של "נתניהו. עושים שלום בטוח" מהבחירות. בחדשות, ראש הממשלה ברק אמר שישראל מחויבת לתהליך השלום ושהכל נעשה בתיאום עם הנשיא קלינטון לקראת הועידה בארצות הברית.

הגענו לפתח תקווה וסבתא נפרדה לשלום. "אל תשכח להגיד להם על העירקית" אמרה ונעלמה בתוך הבניין.

"איזה עירקית?" שאל אבא.

"עזוב" אמרתי לו.

"אולי יש לו מישהי עירקית" אמרה לו אמא בעירקית.

"יש לך מישהי עירקית?" שאל אבא

"לא. איך הגעת לזה? זה בסך הכל סבתא רוצה שילמדו אותי ערבית עירקית." עניתי לו.

"אההה... לרגע קיווינו" אמרה אמא בחיוך.

ואני, אני רק רציתי להגיע כבר הביתה לפני שהשיחה תתחיל לעסוק בזה... שוב.

נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים