איך אפשר לתאר מערכת יחסים בין גבר בן 70+ לבחורה בת 20? בעייני זה ניצול, ניצול של התמימות והנעורים ומעמדו המכובד של הצייר הגדול שפיקאסו היה. לקח לו פרגית שנשבתה בקסמיו ובגדולה שלו. לראיה, אחרי 10 שנים התבגרה, התפקחה ועזבה אותו.

את הטוקבק הזועם הזה מצאתי בתגובה לידיעה מלפני 3 שנים על מותה של פרנסואז ז'ילו בגיל 101.
הקריאה בספר "החיים עם פיקאסו" של ז'ילו מ1964 מציירת תמונה קצת אחרת. קודם כל, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, בתחילת הקשר ביניהם, ז'ילו הייתה בת 21 ופיקאסו - 61.
ולאחר קריאה בספר לא הייתי ממהר לכנות את ז'ילו "פרגית שנשבתה".

ז'ילו מתארת כיצד עוד מילדותה סבלה מנדודי שינה, ואת הלילות הלבנים הייתה מבלה בקריאה. גם אביה פתח את ספרייתו בפניה ועד גיל 14 קרא בפנייה חלקים נרחבים מיצירותיהם של ענקי הספרות הצרפתיים. בגיל 17 היא כבר ראתה את עצמה כפילוסוף מפולפל, שעומד על טיבם האמיתי של החיים. היא מתחילה לימודי משפטים וספרות בסורבון ובמקביל לומדת ציור אצל אנדרה רוז'דה.

לראשונה בחיי חשתי במגבלותי. בלימודי המשפטים, למשל, שלא היה לי בהם כל ענין, לא היו לי קשיים כלשהם בפתרון הבעיות שצצו לפני. אך משהחילותי ללמוד ציור והתמסרתי לו בלהט, הגעתי אט אט להכרה שיש דברים שנבצר ממני לבטא. נתקלתי בקשיים שונים, הן מבחינת התפישה, והן מנקודת הראות של הטכניקה. זמן רב חשתי שאני ניצבת לפני חומה אטומה. ואז עלתה בי לפתע ההכרה שביסודו של דבר נובעים קשיי במידה לא מועטה מן העובדה שהנני חסרת נסיון-חיים. אחיזתי בדברים רבים היתה אינטלקטואלית במהותה, אולם משנגעו הדברים בנסיון של ממש, הייתי כמעט בורה מוחלטת.

ז'ילו נקלעת למשבר. המורה שלה לציור רוז'דה נאלץ לברוח מפריז כדי לא להתגייס לצבא הכובש הנאצי; בן הזוג שלה באותה תקופה עוזב אותה; היא לומדת, בלחץ אביה, תואר שלא באמת מעניין אותה. ובאותה התקופה היא פוגשת בפיקאסו.
בצעד מפתיע היא מחליטה לפרוש מהלימודים ולהתמסר לדבר שהוא כל חייה: הציור.

עד אותה עת דומה הייתי לאותו זחל הנתון בפקעת שיצרה הסביבה סביבי. לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שקולות החיים שהגיעו אלי עד כה היו כה חנוקים עד כי דומה שאין לי כל קשר עם המציאות. ידעתי שאמן דולה מתוך נסיון-חייו הישיר את החזון שהוא מביא ליצירתו, ומשום כך החלטתי שעלי לפרוץ מתוך הפקעת שאני נתונה בה. סבורתני שמה שהתרחש בי אז היה דבר-מה שמעבר למשבר אינטלקטואלי; דומה היה יותר ללידה מחדש וכשגמלה בי ההחלטה, הרגשתי את עצמי עירומה כביום היוולדי.

ז'ילו ידעה שהחלטה כזו עשויה לגרום לאביה לנתק איתה את הקשר, וכך אכן קרה. אביה מתפלץ לשמע ההחלטה, וז'ילו מתארת כיצד לאחר שקיבל את הודעתה הכה בה ללא רחמים. היא עוברת לגור בבית סבתה, לשם אביה שולח מדי פעם פסיכיאטרים, במטרה לאבחנה ולשלוח אותה למוסד לחולי נפש. הדבר לא עלה בידו.

הפגישות בביתו של פיקאסו הולכות ותוכפות. על אף פער הגילאים בין השניים נרקם ביניהם קשר עמוק. ז'ילו, שבחברת בני גילה נוהגת להיות ביישנית ולשתוק, מרגישה כל כך טבעית ונינוחה ליד אדם זה, המבוגר ממנה כמעט פי שלושה. כשהיא מתוודה בפניו על כך, הוא עונה:

זהו בדיוק מה שאני חש. בהיותי צעיר, עוד לפני היותי אפילו בגילך, לא מצאתי אדם שנתן בי הרגשה שהוא דומה לי. קיננה בי הרגשה שהנני חי בבדידות מוחלטת, ומימי לא גיליתי לאיש את צפונות מחשבותי. ביקשתי לי מפלט בציור. עם חלוף השנים נקרו על דרכי פה ושם אנשים שיכולתי להתחלק עמם מעט במחשבותי. לגביך יש לי אותה הרגשה, שהננו מדברים לשון אחת. מן הרגע הראשון ידעתי שיש קשר בינינו.

ב1946 ז'ילו עוברת לגור עם פיקאסו בדירתו ברחוב דה גראנד אוגוסטן בפריז. בתיאורים עד לפרט-הקטן-ביותר אנו מקבלים הצצה לחיים עם פיקאסו: צבעוניים, אקסצנטריים, מצחיקים, מלאי הפתעות וריגושים. תערוכות, שיחות על ציור, פיסול ותחריטים, מפגשים עם דמויות כגון המינגווי, סארטר, בובואר, ז'אן קוקטו, סטרווינסקי, אנדרה ז'יד, צ'רלי צ'פלין, פיצג'רלד, מערכות היחסים עם הציירים שאגאל, בראק, ג'קומטי ומאטיס, אמונות טפלות, אמרות כנף, מלחמות שוורים, והחיים בדירה ביחד עם תוכים, ינשוף וגם תיש שפיקאסו אהב במיוחד, ופרנסואז פחות.

אך החיים עם פיקאסו לא חסרים רגעים של מרירות, והם אולי אף עולים על רגעי החסד.
לגבי פיקאסו יש שני סוגים של נשים: אלילות ואסקופות נדרסות. מנצחות או מנוצחות. הוא עזב את אשתו הראשונה, רקדנית הבלט הרוסיה אולגה קוקלובה, לטובת הציירת האינטלקטואלית דורה מאר. כשזו נמאסת עליו הוא מנהל רומן עם מארי תרז וולטר, שאינה חכמה כדורה מאר אך מתוקה לאין ערוך ממנה; ולבסוף נוטש גם אותה לטובת פרנסואז, מתיר אחריו שובל של נשים פגועות ולבבות שבורים. נדמה כי לכל אורך 10 שנות הזוגיות פרנסואז נמצאת במאבק מתמיד להיות המנצחת - כי ברגע שתהפוך למנוצחת פיקאסו יאבד בה כל עניין - ומלבד הייאוש והשחיקה שנלווים למאבק זה, אף אדם בוגר לא חש סיפוק אמיתי מעמדת מנצח או ממערכת יחסים שדורשת הימצאות בעמדה כזו.

ז'ילו מנתחת באופן גאוני ומדויק את האישיות המורכבת של פיקאסו, וללא ספק היא ניחנת ביכולת כתיבה מרשימה ובהרבה חוכמת חיים. להפתעתי אין כאן הרבה ביקורות על הספר, אך הביקורות המעטות שכן נכתבו גם הן חלקו שבחים וחמישה כוכבים. ממליץ גם לכם לקרוא, לא תתאכזבו 😉

סבתי נפטרה במוצ"ש האחרון.
היא הייתה האדם היחיד במשפחה חוץ ממני שקרא ספרים.
רוב הספרים מאבדים את משמעותם כשאדם שכל כך אהבת פתאום נעלם. איך מוצאים ספר שיהלום את המעמד?
אבל זכרתי שיש ספר אחד שקראתי שידע לזקק את התחושות, להקיף במילים מחבקות את האבל, האובדן, הגעגועים שכבר לא ייענו...

זלדה הייתה אשה למודת אבל, בגיל צעיר נפרדה מסבה, מאביה, ובתקופה מאוחרת יותר גם מבעלה ומאמה.
הספר מאגד רשימות שהיא כתבה לעצמה במחברות, בפתקים ובמכתבים בסדר כרונולוגי - מהרהורים שהעלתה על הכתב בהיותה נערה, עבור בעבודתה כמורה בחיפה ועד להיותה משוררת מפורסמת המתגוררת בירושלים.
לצד הרשימות - ציורים ורישומים של זלדה עצמה.
מתוך הכתבים - המתאגדים לכדי אחד הספרים היפים שנכתבו בשפה העברית - מתגלה נפש ענקית של משורר, של מישהו שיודע איזה סוד על העולם, שכתיבתו מקיפה את כל מה שבין לכוכבים ותהומות הים.
הפתיחות שבה היא כותבת, על הרגשות היפים אך גם המכוערים שעולים בה, לא יכלה שלא לעורר בי גם שאיפה לפתיחות כזו עם עצמי.

אני רוצה לסיים עם קטע קצר שכל-כך חדר לליבי השבוע, ולאחר שקראתי אותו, הרגשתי קצת יותר קרוב לסבתי, שמחיצתו של המוות - מעט הצטמצמה וכעת פחות מפרידה בינינו:

"להמתיק את הים בכפית סוכר, להמם את העובדות השחורות ואת מחיקת העולם - בעבודות הבית, בשיחות תפלות.
בתחילה לא הבנתי איך לא משתגעים כשטומנים בעפר את אמך, את חיוכה, את הקמט ליד גבותיה, את שערות הכסף שלה, את פרקי התהלים שלה.
איך לא משתגעים כמשהו שהיה בשר מבשרך ונפש מנפשך, ורוגז מרוגזך, הופך ליסוד חדש - לעפר, לאוויר, למלאך, לכוכב, על כל פנים משהו חדש לגמרי - ואתה עושה את עצמך כאילו לא קרה דבר.
נגד עיניך הוויה יקרה (ואפילו לא יקרה) הופכת ליסוד חדש לגמרי, להוויה חדשה לגמרי. ואתה שותק. הרי זה משנה את העולם שבו אתה גר, זה משנה אותך בגוף ובנפש, זה משנה את תפישתך את הבורא.
ויש רגע שאתה נשאר תקוע בין שני העולמות, כשאתה עובר מן העולם המוכר אל העולם הבלתי מוכר, מן הבורא שהאמנת בו כל החיים לתפישה חדשה של הבורא.
יש רגע שאתה נשאר בחלל ריק לגמרי, שהוא כולו קרח, רגע שאין בו עולם ושיש בו הסתרת פנים מוחלטת שכמוה ככפירה, ואתה איבדת את זהותך ואת זהות העולם ועליך למצוא אותן מחדש, ואתה יכול גם לא למצוא.
רגע זה שאתה מתעלף בלוע השחור של החידה השחורה - הם רוצים להמתיק בכפית של סוכר, הם רוצים להמם בשיחות בטלות.
ואולי הם צודקים. אולי צריך להביא איזו שמש מלאכותית במקום שהשמש לעולם לא מגיעה. זהו הרגע שנבדל מכל הרגעים בחיים, שאיננו טובע בים ונשאר תמיד כהוויה בפני עצמה.
לו נגד עינינו הפכו נחושת או ברזל לזהב ולמרגליות, היינו מתפלאים מאד. לו נגד עינינו הפך ילד לצפור, או עץ הפך לרוח, היינו מתפלאים מאד - וכאן הרי השוני גדול הרבה יותר.
כאן הגוף הזה שהיה דבוק לבלי הפרד ברוח, הגוף שהיה למעמסה ולשמחה לנו, נפרד פתאום מן הרוח, מתרוקן כביכול מן הנשמה ככלי ששפכו מתוכו את היין.
והכלי שנשאר בלי יין הוא כלי אחר משהיה, והיין שנשאר בלי כלי הוא יין אחר.
אותה אמא חדשה, שהיא בעפר, שהיא בשמים, מביאה אותי לתפישת עולם חדשה, לתפישת חיים חדשה, לתפישה חדשה של הבורא. לחיפוש חדש למשמעות שבדברים.
לפחד חדש.
עודי חדשה בעולם החדש הזה, עוד אין לי משען בו, עוד אין לי מכיר. עוד לא קמתי מחדש לאחר שהכל התנפץ".

את הביקורת אקדיש לסבתי יהודית דוידסון, זכרונה לברכה.

אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב.
את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו.
לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה.
אחד הילדים אמר: "זה כמו השואה". והמורה: "אנחנו לא משווים אף פעם בין אירוע היסטורי אחד לאחר. אבל תחשבו שאם השואה נמשכה שש שנים, אז העבדות נמשכה ארבע מאות שנה".

בבית 124 ברחוב בלוסטון, שהיה בעברו תחנת דרכים שוקקת והומה, מקום להעביר ולקבל בו הודעות, מקום מפגש ובילוי לקהילת השחורים התוססת של סינסינטי, אוהיו, מילדיה עד זקניה - בשנת 1876 כבר לא גרו בו אלא סת' ובתה דנבר, והן גרו בו בבדידות זוהרת, בייאוש ובהסתגרות כמעט הרמטית מן העולם החיצוני.
מזה כעשרים שנה שהבית נרדף על ידי רוח רפאים שמטלטלת, מטיחה ומפילה מכל הבא ליד, ומזכירה ליושבי הבית את האסון שפקד אותם בכל יום. רוח רפאים שהבריחה כבר שניים מבניה של סת' ללא שוב, משמשת כחברתה היחידה של דנבר, ושהיא אינה אלא בתה השנייה והמנוחה של סת', שמתה בידיה של אמה לפני שני עשורים בהיותה פעוטה.

לאחר 19 שנה שהבית עמד שמם ודלתותיו לזר לא נפתחו, מופיע בחצר הבית פול די, דמות מעברה של סת'. השניים חיו חיים של עבדות באותה החווה בדרום בעברם הרחוק, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז שנמלטו משם, מ"סוויט הום": מה שהתחיל כעבדות "לייט", עם תנאיו היחסית ליברליים של אדון גרנר, שנתן אפשרויות לעבדיו לשאת נשק ולשאת אישה, הפך עם מותו של גרנר וירושת אחיו את החווה לגיהנום עלי אדמות שעליו למדנו בשיעורי היסטוריה.

124 הרדוף בהתחלה פחות קורץ לפול די, ולאחר שאזר אומץ ונכנס לבית גם הרוח מצידה מבהירה שהאורח הוא לא בדיוק הcup of tea שלה. אך כניסתו של גבר תקיף זה לבית ותחילתה של מערכת יחסים בינו לבין סת' מצליחה לעשות את מה שלא קרה בעשרים השנים האחרונות, לגרש את הרוח מהבית אחת ולתמיד. או לפחות כך הם טעו לחשוב, כי למחרת מופיעה ב124 הרוח בדמות בשר ודם, כילדה בת 19 עם עור חלק לחלוטין וסגנון דיבור משונה, שמציגה את עצמה בשם חמדת.
היא אינה יודעת לספר מהיכן באה וכמו פול די יום לפני כן, גם היא מצטרפת למשפחה זו בהתהוות של 124.

"חמדת" הוא ספר קסום (תרתי משמע) המגולל בפנינו את גורלם האכזרי של העבדים בארה"ב, שהמשיך לרדוף אותם גם הרבה אחרי שלכאורה שוחררו ולאן שלא נפוצו. זהו ספר שבנוי כמו תעלומה, פאזל, או חידה, כשכל פרק שקוראים שופך עוד קצת אור על התמונה הגדולה ומותח את גבולות הרצינות והכובד שאליהן יכולה להגיע אהבה, אהבת אם לילדיה, במיוחד כזו שיודעת מה הן המשמעויות של לחיות חיי עבדות.

ספרות במיטבה.

לאחרונה יוצא לי לחזור אל הספרים האהובים שכבר קראתי בעבר. האם זה מהפחד מלהתאכזב מספרים שטרם קראתי? אולי זה הרצון לעבור שוב באבני הדרך של מסע הקריאה שלי? להיזכר למה מלכתחילה יצאתי אליו? כנראה שגם וגם...
לספר הזה של עמוס עוז, שהיה זכור לי כמדברי וצחיח בעליל, לא חשבתי שאי פעם אחזור, ובטח לא שאהנה ממנו.
האם זה אני שהשתניתי? אולי כמה השנים המפרידות בין הקריאה הראשונה לשניה הכשירו אותי להיות קורא טוב יותר? כנראה שגם וגם...

הפרקים בספר מובאים לסירוגין מנקודת מבטם של שני מספרים שונים, מה שקצת החזיר אותי אל "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, גם כאן וגם שם במרכז הספר זוג והדמות הנשית בו נקראת נועה.
וכמו שב"מלחמה ושלום" חלק מהפרקים עוסקים במלחמה וחלק מהפרקים עוסקים בשלום (וחבר רוסי סיפר לי, שברוסיה הבנים לומדים את פרקי המלחמה, הבנות - את פרקי השלום, ואז נפגשים לדייט ומלמדים זה את זו...), אז כאן הפרקים מתחלקים באופן מובהק לפרקים הגבריים המסופרים על ידי תיאו, והפרקים הנשיים שאותם מספרת נועה.

הזוג תיאו ונועה גרים בעיירה הדמיונית תל-קידר שבערבה, כ9,000 תושבים גודלה, היא מורה לספרות בתיכון והוא אדריכל עם משרד תכנון. יש ביניהם פער גילאים של 15 שנה ולפעמים קצת מתמיה שהם בחרו זה בזו, היא מעין אידיאיליסטית שמסתמכת על טוב האדם מנעוריו והוא אדם יותר ריאליסטי ותקיף, שכבר מכיר את כל השיטות לכופף את החיים כדי שיתנהגו איך שאתה רוצה.
הספר נפתח כשאחד מתלמידיה של נועה (ודווקא מהשקטים והעדינים שבהם) נמצא ללא רוח חיים לרגלי מצוק באילת. אם קפץ או מת ממנת יתר, על זאת השמועות בחדר המורים והרעש התקשורתי אינם מספקים תשובה חד משמעית. אביו של הנער, ביטחוניסט שמזה כמה שנים עובד כיועץ (או סוחר נשק?) בניגריה, מגיע לתל-קידר, איש המחייך "כמו פותח לרגע סדק בתריס של חדר יפה שרואים בתוכו מנורה וספרייה ואח מבוערת, וסוגר, כלא היה" - ועם החיוך המהפנט הזה בוחר מכל המורים בנועה להקמת מיזם הנצחה למען בנו שעליו חשב: הקמת מוסד גמילה מסמים לבני נוער בתל-קידר.
למה דווקא בנועה? "הלא הוא אהב רק אותך מכל בית-הספר. פעם כתב לי מכתב וסיפר שנתת לו במתנה עיפרון. את המכתב ההוא כתב בעיפרון שנתת לו".
ולמה דווקא תל-קידר? "המדבר עצמו יכול אולי להשפיע, רואים את המרחבים ונתפסים להרהורים שונים".

נועה, שלא ידעה דבר על הערצתו של התלמיד אותה, לוקחת על עצמה את הפרויקט ואליה מצטרפים חברי הועד שהקימה, שמנה וסלתה של תל-קידר: מוקי פלג, מתווך המתגאה דרך קבע בהישגיו הרבים בחדר המיטות, לודמיר, רוסי מבוגר המשתלח בעיתון במילים רושפות בכל עוולה חברתית ופגיעה בזכויות הפועלים ולינדה, פסנתרנית עדינה ולאחרונה זוגתו של מוקי פלג. אדם אחד שנועה נחושה להשאיר מחוץ לפרויקט זה הוא תיאו, בן זוגה, הבן אדם היחיד שיודע איך להזיז דברים כאלה. גם בגלל שהיא מנחשת ובצדק שהוא מתנגד לרעיון שכזה אבל לטעמי זה בעיקר למען השבת תחושת העצמאות והמסוגלות שקצת נעלמות כשאתה נמצא בצלו של אדם גדול ועוצמתי ממך.

בין לבין אנו לומדים להכיר את ההיסטוריה של נועה ואת זו של תיאו, וכיצד ההיסטוריות האלה נפגשו פעם אחת בדרום אמריקה ומאז לא נפרדו, ואיך מדרום אמריקה הגיעו דווקא לנגב, כל זה בסגנון העמוס-עוזי הידוע ובעברית כל כך יפה שגרמה לי לפרקים להתגאות בהיותי ישראלי ולשמוח בזכות שנפלה בחלקי לקרוא את הסופר בשפת המקור שלו.

כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו לרגע עברתי לגור ביחד עם הזוג, כאילו נפתח לפני רגע סדק בתריס של חדר מואר ויפהפה, וקצת צובט את הבטן לסיים את הספר ולהיפרד מהדמויות המיוחדות. הסדק נסגר, תם זמן ההצצה.

כי יש שהספר הוא יותר ממילה כתובה על נייר. לעתים הוא מוציא אותך למסע, הוא כישוף המרתק אותך, הוא מקור נצחי ליופי ועוצמה שניתן לשאוב גם ברגעים החשוכים ביותר.
הוא השמחה שבשיתוף מחשבה עם סופר בן עם זר שמת לפני מאות שנים, כפי שהיטיבה לתאר זאת זלדה.

"היום לפני שלוש מאות ארבעים ושמונה שנים, שישה חודשים ותשעה-עשר ימים התעוררו הפריזאים לשאון צלצולם של כל פעמוני פריז העתיקה", שבישרו על חג השוטים. לכבוד החג מועלה מחזהו של פייר גרנגואר, הפילוסוף התפרן, אך פשוטי העם שהתקבצו לצפות בו מהרה מאבדים עניין לטובת בחירת אפיפיור השוטים: תחרות שבה כל משתתף מציץ מתוך חור, מעמיד על פניו את הארשת המכוערת והמצחיקה ביותר שביכולתו להעמיד, ובעל הפרצוף המעוות ביותר יזכה בתואר האפיפיור.
פרצוף אחד מרתק את ההמונים יותר מכל השאר, פרצוף מחריד ופגום שעוד לא נראה כמותו: האף - מרובע, השיניים - בגדלים שונים, מבצבצות פה ושם מן השפה, עין ימין גדולה מעין שמאל - שמוסתרת מאחורי יבלת ענקית. לכל המעלות שציינו יש להוסיף כי אותו אדם היה גיבן, צולע וחירש.
היה זה פרצופו של קוואזימודו, מצלצל הפעמונים בנוטרדאם.

היצור זוכה לתשואות הקהל ונישא על כפיו, אך לא לעולם חוסן. הקשב והריכוז ההפכפכים של הקהל שוב מופרעים לטובת הרקדנית הצוענייה איזמרלדה שהחלה את הופעתה בכיכר הסמוכה. איזמרלדה היא נערה עם יופי נדיר המהפנטת את כל הצופה בה בחינניותה, בריקודיה, בשיריה, ובמופעיה עם העז שלה, דז'אלי, המסוגלת, בין היתר, לחקות בני אדם. הקהל מריע מלבד גבר אחד, חמור סבר ולבוש שחורים, שסינן לעצמו במרירות כי כישוף מעורב במחזה הזה; הרשו לי להציג בפניכם את דון קלוד פרולו.

עוד מגיל קטן הועד לכמורה וצד את עיני המורים שלו בתשוקתו העצומה לידע, ובהצלחתו הניכרת בלימודי התיאולוגיה, הרפואה, האמנות, הצמחים והשפות העתיקות.
ב1466, בעודו רכון על ספריו הגיעה לאוזניו השמועה על המגפה הגדולה שפרצה בפריז, וכשרץ מהאוניברסיטה לבית הוריו גילה כי אלו מתו יום לפני כן. אך בעריסה שליד מיטתם עוד גילה סימני חיים אחיו הקטן, הפעוט, ז'אן פרולו. ברגע זה הבין הסטודנט בן ה19 שהוא כל עולמו של תינוק זה, שמעתה יצטרך למלא את תפקיד האב והאם עבורו, ומעתה עליו להתמסר לגידולו. "עד כה חי בעולם המדע, וכעת התחיל לחיות בעולם החיים".
בגיל 20 ידענותו וחוכמתו עמדו לו כדי להתמנות לכומר בנוטרדאם, במקביל לגידול אחיו, אך אבוי: "כאותם שתילי עצים שמסכלים את מאמצי הגנן ופונים בעיקשות לעבר האוויר והאור, כך צמח האח הצעיר ופרח, ושילח ענפים מפוארים ושופעים לעבר הבטלה, הבורות וההוללות".

בימים ההם נהוג היה להשאיר ילדים אסופים על מיטת עץ בקתדרלת נוטרדאם, נתונים לאימוץ ההמונים. יום אחד הכומר הצעיר הבחין בפעוט מעוות צורה שננטש שם, ובחבורת זקנות שהקיפו ותכננו להמית את מה שנראה להן כיציר השטן. הוא חש למיטה והחליט לאמצו, בבחינת עוד מעשה טוב שיעשה ויירשם לטובת אחיו הקטן כשזה יגיע לגן עדן.
היצור הוטבל בשם קוואזימודו, על שם התפילה הנאמרת באותו יום שבו אומץ, והקטן גדל להיות נאמן ואוהב לאביו מאמצו, ועל אף הפיכתו למצלצל הפעמונים האגדי והמוכשר של נוטרדאם זכה לשנאת ולעג הבריות עקב כיעורו.

לאחר שמיצה קלוד פרולו את חוכמתו בתחומי הידע הקונבנציונליים והחל לפנות אל העולמות האסורים של האלכימיה והמיסטיקה, נראה כי לאחרונה הצוענייה המרקדת ברחבי העיר פתחה לו צוהר לעולם נוסף, עולם שאליו נשבע כי לעולם לא יכנס הן מתוקף אופיו והן מתוקף ייעודו כארכידיאקון בנוטרדאם; נראה כי לאחרונה החל דון פרולו להיות מאוהב. והוא נחוש בדעתו שלא לתת לאפשרות כזו להמשיך להתקיים.

את הספר קראתי לראשונה לפני 4 שנים בתרגום משנת 1974 (שהרגיש יותר כמו תרגום משנת 1874), ועל אף התרגום המסורבל היה זכור לי כאחד הספרים היפים ביותר שקראתי. גם כעת בקריאה שנייה ובתרגום מחודש לא פג הקסם מהספר הזה, שכתוב בהומור ובחוכמה שאין כמוהם.

אנשים לרוב יצליחו לראות את העולם רק מנקודת מבטם הם, יצדיקו בתוכם אך ורק את עצמם - בטוחים שגם הזר יצדיק את צדקתם וישמח בשמחתם - ואילו הזר, הוא עושה בדיוק ההפך מכך, יחשוב על כל הסיבות והנימוקים האפשריים מלבד אלה שיצדיקו מישהו שאינו הוא.

מה לעשות, החיים הם לא "המאהב" של א.ב. יהושע. בספר - שלא כמו בחיים - אנו חווים כל אירוע מ2,3 זוויות שונות, דברים שרואים משם - רואים גם מכאן, מקשיבים לרחשי ליבו של אדם אחד וגם של האחר, מצליחים לראות עד היכן מגיעה הבהירות והאמת בתיאורים של כל אחד - והיכן מתחיל העיוורון. הקריאה ב"המאהב" שופכת אור על חוסר האונים שלנו בני האדם לראות ללבם של אחרים ולדעת באמת מה מתחולל שם.

העלילה מתחילה שבועות ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ימים שבהם מעטו המשפחות שלא חוו אובדן של היקר להם מכל. אלפי חללים, אלפי נעדרים, אך עלילת ספר זה מתמקדת דווקא בביתה של משפחה שלא איבדה אב ולא בן, אלא "מאהב".
וגם לא ממש איבדה, אלא שאותו מאהב באמת רק נעלם להם, הלך לאיבוד - ככה לפחות הם מרגישים - שהרי "אפילו נהרג, היכן מכונית המוריס הישנה של סבתו, לאן היא נעלמה, הלא אותה אי-אפשר להטמין סתם כך בחול".

יהושע מתאר כאן משפחה חיפאית בודדה, שכבר שכחה קצת איך לשמוח, שהאהבה בין הוריה כבר החלידה, נאלמה, ואולי אף פעם לא באמת הייתה, ושמונה 3 נפשות בלבד.
האב, אדם, הוא בן 45. עוד בנערותו עזב את לימודי התיכון כדי לעזור לאביו במוסך, אט-אט טיפס במעלות המקצוע עד שהפך לבעל מוסך משגשג עם 30 פועלים, רובם ערבים ומקצתם יהודים. גבר מחוספס, בעל זקן ארוך, מבחוץ נדמה כי מוחו קצת קהה מהעבודה במוסך, אך לנו הקוראים מתגלה כאדם מהורהר, רגיש, המסוגל להתמסר לדמיונו הפרוע, לאמונתו ולחלומותיו.
אסיה, האם, בת גילו של אדם, מורה לתיכון בהיסטוריה. אשה חרוצה ביותר, "מהפכנית"- מספיקה להתרוצץ משיעורים בתיכון ללימודים באוניברסיטה, לכתיבת ספרי הוראה, לתיקון עבודות תלמידיה ולאחזקת הבית ביד רמה. על דמותה אנו למדים רק מעדויותיהן של הדמויות האחרות, שכן כשמגיע תורה של אסיה לדבר היא לרוב מתארת את חלומותיה בלילה, שאליהם נדחקים כל אהבותיה חרדותיה ותקוותיה, ושנדמה שהיא נאחזת בהם כדי להתמודד עם המציאות.
דאפי, בתם בת ה16, תיכוניסטית בעל חוש הומור מפותח ביותר, יודעת לעשות צחוק מכל הסובבים אותה וגם מעצמה. חצופה ולעתים לא יודעת גבולות, הוריה כמעט שלא מתערבים - הם מזמן איבדו שליטה עליה.

למוסך של אדם נכנס אחד גבריאל ארדיטי עם מכונית מוריס כחולה שנת 47, לא להאמין שעוד יש כאלה על הכביש. אדם עצמו נכנס ראשו ורובו על-מנת להחזיר את הגרוטאה לאיתנה, אך כשמגיעה שעת התשלום מתברר כי הלקוח - אדם ביישן, בעל רקע פסיכיאטרי, ירד מהארץ וחי בצרפת מזה 10 שנים, חזר לארץ לביקור חפוז רק כדי לרשת את סבתו - ללקוח זה אין פרוטה לשלם לאדם. וגם סבתו התברר לא נפטרה אלא רק איבדה את הכרתה וכעת נותר חסר כל בארץ לא לו.
אדם מאלץ את הלקוח לשלם את החוב בכך שיעבוד בביתו (רעיון שדאפי העלתה בצחוק), ומתגלה כיעיל כמתרגם לאסיה, המחברת ספר הוראה על המהפכה הצרפתית. ככל הנראה הוא נמצא לה גם יעיל ממקום אחר, אולי מתאים לה יותר מאדם, ובין השניים נרקמת מערכת יחסים אינטימית יותר מזו של מעסיקה ועובד.

נוכחותו של המאהב מוסיפה מעין חיות לבית השמם, שאורחים ואהבה מזמן לא עברו את סף דלתו, ומכאן ברור שהיעלמותו הפתאומית, יומיים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מגייסת את כל בני המשפחה למסע משותף למצוא את התמהוני ההוא שנעלם כלעומת-שבא. אדם מבין ככל הנראה שרק הוא מסוגל להעניק לאשתו את האהבה שהוא לא יכול לתת לה בעצמו.
למסע נספח גם נעים - צעיר הפועלים הערבים במוסכו של אדם - ילד משכיל ביותר שהגיע למוסך במקום לאוניברסיטה בגלל גזירת אביו. דרך המשפחה היהודית הוא נחשף לעולמם של היהודים בכלל, שאליו הוא חש אהבה ושנאה בעת ועונה אחת, ולרגע קצרצר אף נראה כי הפך לחלק ממנו.

מסעות החיפוש אחר המאהב יוצרים ספר מצחיק ומותח שפשוט כיף לקרוא.
בסוף הסיפור (סוף פתוח כזה, שבו הדמויות שיצאו לחפש את האבדה מגלות שהן אבודות בעצמן...) אנו למדים כי כל מסע חיפוש הוא למעשה נסיון בריחה, מלבד מסע החיפוש שעל כל אדם לערוך עמוק בתוך עצמו, על מנת שילמד להכיר את עצמו ולפתור את סימני השאלה בחייו.

מאז שהתבשרנו לפני שנתיים על זכייתה של אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לספרות, נתקפתי חשק עז לקרוא את כתביה של הסופרת הפולניה והאלמונית שזכתה בפרס היוקרתי והיא אף לא בת שישים. אני מניח שעיתונינו, ששיבחו את כתיבתה וגם את מלחמתה בניאו-נאצים ופעילותה למען היהודים בארצה, שכנעו ישראלים רבים שיש להתוודע אל הסופרת בהקדם האפשרי, אך הזמן עבר ועד לאחרונה לא הזדמן לי להכיר את יצירתה, והנה גם שני ספריה שתורגמו לעברית לא זכו אלא לביקורות ספורות ב"סימניה".

ייתכן שהגורמים לכך נעוצים ברוחב יריעתו של ספרה הראשון שתורגם לעברית (690 עמודים), ואולי אלה השם והציור של הכריכה של הספר הנוכחי המשווים לו פנים קודרים ואפלוליים, ושמא זו אפילו הביקורת המרושעת והיחידה שנכתבה עד לרגע זה באתר ל"על עצמות המתים" (שהיא אולי ההגדרה המילונית לחוסר-צדק).

אך ברגע שתתאזרו אומץ ותתגברו על כל אלה, מצפה לכם מפגש מכונן עם ספר מצחיק, מרתק וגאוני שנכתב על ידי סופרת מחוננת.

המספרת של "על עצמות המתים" היא ינינה דושייקו - אבל עדיף שלעולם לא תכנו אותה כך, כי לתפיסתה השמות שניתנים לבני האדם, למקומות או לבעלי חיים, ניתנים בכזאת אוטומטיות, או סתם לפי האופנה הנפוצה באותו דור, ובלי להתאים אותם כלל לנושא השם עצמו. לשיטתה האורגנית, כשנותנים שם יש להשתמש בכינוי הראשון שעולה במוחנו, וכך יוצא שרוב הדמויות בספר מקבלות שמות כגון "תפלצת", "רגל-גדולה", "בשורה-טובה", והאהוב עליי: "האב רחשוש" (על שום הרעש שגלימתו מחוללת עם כל אחת מתזוזותיו).
ובכן, המספרת של הסיפור, שאקרא לה גברת דושייקו רק כדי שתוכלו להבין על מי אני מדבר, היא אשה מבוגרת וחולנית המתגוררת לבד בכפר קטן על גבול פולין-צ'כיה, ויהיו מי שיסברו, הן מבין הדמויות בספר והן מבין קוראיו, ששנים רבות כל כך של בדידות גרמו לה... להיות משוגעת?, אך אני פשוט לא יכולתי שלא להתאהב בדמות הספרותית הזו. היא מזן האנשים שלצערי רק הולכים ונכחדים בימינו: אידיאליסטית, אינדיבידואליסטית בחסד עליון, החוגגת בכל יום את מי שהיא באמת, המעצבת בכוחות עצמה את אמונותיה ורעיונותיה המעניינים, הייחודיים והמצחיקים.

חיבתה העצומה לבעלי חיים ולטבע מניעה אותה להימנע מלאכול בשר, לראות את עצמה כשליחתם של בעלי החיים, לחוש משטמה עזה לציידים שבכפר ובסביבותיו, ולהשיב מלחמה שערה נגד מסעותיהם ונגד בימות הציד שלהם, ש"פוצעים את העין ואת הנוף".
היא אסטרולוגית חובבת הסבורה שכל אחד מאיתנו התחיל כניצוץ מושלם בחלל, שדרך נפילתו לכדור הארץ פגש בכוכבים, והם אלו שפגמו בו והעניקו לו תערובת כזו או אחרת של פנטזיה, מרד, אופטימיות, שיעבוד ואהבה. היא מאמינה באפסיות האדם לעומת עוצמת הכוכבים, השולטים בו כבובה על חוטים, הקובעים את רגשותיו ומעשיו וגורלו.
היא מורה לאנגלית במקצועה, אך מאלה הנחושים לרגש את התלמיד ולהקנות לו ידע מתוך התפעלות, ועל כן שיעוריה כוללים הדלקת זיקוקים, ושימוש בעזרים כגון סלעים, ענפים ועלים, למורת רוחם של המורים שבאים ללמד אחריה...

העלילה של הספר נפתחת כש"רגל גדולה", אחד משלושת דיירי החורף של הכפר, נמצא מת בביתו, חנוק מעצם של איילה שצד ואכל. מוכי תדהמה וצער (על אף שהיה אדם נבזי ושפל למדי), דושייקו ושכנה, "תפלצת", הם הראשונים לגלות על כך ולהזעיק את המשטרה. בחלוף כמה שבועות נמצאת גווייתו של מפקד המשטרה, ראשה שותת דם ומוחבא בפי הבאר. וכך מקרי מוות משונים ובלתי מפוענחים פוקדים את הכפר פעם אחר פעם, וקהילת הכפר מוצאת את עצמה תחת אימה כשאין לה דרך לדעת מי יהיה הקורבן הבא של מקרי המוות המסתוריים.

מצוידת בידיעותיה האסטרולוגיות, בחוש הצדק שלה ובאהבתה הגדולה לטבע, דושייקו מנסה לגלות מי יכול לרצות ברעתו של הכפר הקטן שלא פוקדים אותו אלא ציידים מספר. על הדרך אנו לומדים להכיר את הכפר על כל יושביו, את "תפלצת" חולה הנקיון והסדר, את "בשורה-טובה" המנהלת חנות בגדי יד שנייה קטנה וחמימה בעיירה הסמוכה, את דיזי, תלמיד לשעבר של דושייקו, וכיום חבר טוב שמתרגם יחד עמה את יצירותיו של המשורר האנגלי ויליאם בלייק, וגם האווירה הקרה של כפר סחוף רוחות במזרח אירופה מורגשת היטב בספר זה.

הספר יגרום לכם לצחוק ולחייך לא מעט, ולי הוא שימש כתרופה מצוינת בכל פעם שנקלעתי לעצבות או כעס השבוע. בה בעת הוא גרם לי לשאול את עצמי שאלות רציניות לגבי היחס הצבוע שלי לבעלי חיים.
בקיצור, נשארתי עם תיאבון לעוד מטוקרצ'וק, ועכשיו אני לא יודע אם להמשיך עם הספר האחר שלה שתורגם לעברית, או לעבור ל"העולם של אתמול" שקניתי ביחד עם "על עצמות המתים"... עצות?

אני לא יודע מה יותר הדהים אותי: קובץ הסיפורים הקצרים הזה או העובדה שהוא אפילו לא נחשב לאחד הספרים הבולטים של עגנון.
רק בקובץ של סיפורים של עגנון תמצאו סיפור שמתרחש בימי המקרא מיד לאחר סיפור שמתרחש באוסטריה פוסט-מלחמת-העולם-השנייה, מבלי שתחשבו ולו לרגע שמדובר בשילוב משונה ולא ראוי, מבלי שתעדיפו סוג אחד של סיפורים על פני משנהו, כי ככה היה עגנון, אדם מלא סתירות שהיכולת המופלאה שלו לשחק עם הישן והמודרני, החילוני והדתי, הקדום והקדמה מגיעה, לדעתי, לשיאה בקובץ "עד הנה".

הספר יצא לאור לראשונה ב1952 והוא קרוי על שם הסיפור הפותח אותו (וגם הארוך ביותר בו), "עד הנה": לאחר שנים מספר בארץ ישראל, עגנון יורד מהארץ כדי להתחקות אחר הספרות האירופית ועובר לגור בברלין ובלייפציג. שם הוא מכיר את אשתו ושם נולדים ילדיו הראשונים, אך שם גם תופסת אותו מלחמת העולם הראשונה עם המכנסיים למטה, וכדי להינצל מעבודת הצבא הוא פוגע בבריאותו (סתמה ויקיפדיה ולא פירשה) וזוכה להישאר בביתו בתקופה שאולי כל זכר מהלך על שתיים בגרמניה נשלח לשדה הקרב. הסיפור נפתח כשהמלחמה הגדולה כבר נמצאת בשלביה המתקדמים, ועגנון מחליט לעזוב את חדרו שבברלין כדי לבקר את אלמנת חברו הדוקטור לוי שבלייפציג. מפה לשם נכפה עליו מסע נדודים ארוך בערים ועיירות שונות בגרמניה, שרחובותיה גדושים גידמים וקטועי רגליים, מזונותיה קצובים ומועטים ונשיה נושאות בעול המלחמה לא פחות מן הגברים. הסיפור מיטיב לתאר את אווירת מלחה"ע ה-I בגרמניה ואת אימת הימים ההם.

סיפורים נוספים בקובץ שמשכו את לבי במיוחד:
"שבועת אמונים", המספר על יעקב רכניץ, יהודי אוסטרי וביולוג ימי שמגיע ליפו בימי העלייה השנייה, שם הוא הופך למלומד בעל שם עולם בזכות מחקריו על אצותיה של ארץ ישראל. ביפו הוא גם מזדמן עם פטרונו והבת שלו, שושנה אהרליך, ומהרה מגלים השניים שהם כבולים בשבועה שנשבעו זה לזה בילדותם, שיתחתנו בבחרותם. חשוב להזכיר גם את התיאורים המדהימים של ימה של יפו שבלעדיהם הסיפור לא היה מה שהוא היה.

"ותרב חכמת שלמה", סיפור רווי הומור שבו עגנון מסביר מדוע לא נשמרו כל כתביו ומשליו של שלמה, החכם באדם, באמצעות מתן פירוש יצירתי ולא טריוויאלי ל"שיר השירים".

"פרנהיים", סיפורו הקפקאי-כלשהו של וורנר פרנהיים, חייל במלחה"ע ה-II שחוזר מן השבי אך לא מתקבל בין מכריו ואשתו בשמחה ובזרועות פתוחות כלל וכלל.

"אבי השור", סיפור שמתכתב עם משל "כבשת הרש" המקראי, על זקן ירושלמי אחד ושורו שלא היו להם אלא זה את זה, ועל שכנו של הזקן שעורך משתה בן שבעה ימים לאורחיו שמבקשים עוד ועוד ועוד בשר...

ואחרון חביב, "עידו ועינם", שאילו היה תלוי הדבר בי, קובץ הסיפורים היה נקרא על שמו. זהו אחד הסיפורים המיוחדים ביותר של עגנון שאי פעם קראתי, הוא כתוב כסיפור בלשי לכל דבר ועניין, וריאליזם וסוריאליזם משמשים בו בערבוביא. הסיפור מתרחש בירושלים שאחרי מלחמת העצמאות, כשעגנון ניאות לשמור על ביתם של הגרייפנבכים בזמן חופשתם בחו"ל. לפני נסיעתם עגנון מתפלא לגלות מפיהם שבביתם שכר לו חדר הדוקטור גינת, שגילוייו על השפות הנכחדות עידו ועינם הרעישו ועניינו את כל העולם, ובכללו זה גם את עגנון. אך חוץ מהעובדה ששכר חדר בביתם הגרייפנבכים אינם מסוגלים לומר לעגנון כל דבר אחר על המלומד, שכן בכל פעם שהוא עוזב את הבית הוא לא חוזר אלא לאחר חודשים ארוכים, ולמשך זמן קצר מאוד. אנקדוטה אחת שהם מצליחים להיזכר בה היא אותו הלילה ששמעו אשה מזמרת בשפה שלא שמעו מעולם.
בלילה מן הלילות שעגנון לן בבית גרייפנבך, מזדמן לשם באורח פלא חברו גבריאל גמזו, כשזה נסער מאוד עקב היעלמותה של אשתו הסהרורית גמולה. גמזו זה שהיה מטייל והולך מקצה עד קצהו של העולם ומגיע למקומות שכף תייר לא דרכה שם, כבר שנים לא יצא מירושלים, שמיום שעבר לדור שם עם אשתו מצבה התדרדר והוא נדרש כל הימים לשבת על יד מטתה ולטפל עמה כשהיא נושכתו ועולבת בו. והיאך הכיר את גמולה וכיצד נתרצה לשאתה, אלא שבאחד מטיוליו הגיע לכפר יהודי מרוחק ומנותק משאר עולם, ושמע את גמולה שרה בשפה שלא שמע איש מעולם, ומדברת עם אביה בשפה אחרת שבדו להם, התאהב בה ושכנעה לעלות עמו לארץ הקודש לירושלים, ואת השאר כבר תצטרכו לקרוא בעצמכם...

(*כמובן שהקובץ מכיל גם את "תהילה" המופתי, אך מכיוון שאני ובטח גם אתם קראנו את הסיפור כל-כך הרבה פעמים לא אתעכב עליו...)

תודה לך, עגנון!!!!

"...ובעצם, הרי בכל אחד מאיתנו יש אין-סוף אופציות של קיום. היינו יכולים להיות כל-כך הרבה אנשים אחרים, לחשוב מחשבות אחרות, להיות עם חוש הומור אחר, להיות עם גוף אחר.... אנחנו אחת מתוך שפע של אפשרויות. בדרך כלל, ביום-יום, אנחנו מתכנסים לאחד: יש לנו גוף אחד, יש לנו, בדרך כלל, מגדר אחד, יש שפה אחת או שתיים שבה אנחנו מתארים לעצמנו ויוצרים לעצמנו את התודעה והמציאות, יש לנו ביוגרפיה אחת, אבל זה צמצום לא מובן כמעט. למה אנחנו מוותרים על העושר הזה שטמון בתוכנו?" - דויד גרוסמן

החיים מלאים פרשות דרכים שבהן אנו חייבים לבחור בדרך אחת ולפסול את כל האחרות. בחירות אלה הן שהפכו אותנו ברבות הימים למי שאנחנו. אך מה היה קורה אילו צעדנו בדרכים האחרות? איזה מין אנשים היינו נעשים?

ריצ'ארד באך ולסלי, רעייתו, גלשו במטוס הים שלהם בשמי לוס אנג'לס כשלפתע הרגישו חבטה חזקה ואור זהוב הבזיק בפניהם, ובאורח פלא, העיר הגדולה על כל מגדליה נעלמו כלא היו. ממקום מושבם בתא הטייס הם לא יכלו לראות אלא נוף מרהיב של אוקיינוס כחול ואינסופי המשתכשך באור השמש, ובתוך המרקם הזה דימו לראות נתיבים רבים ומשונים. משנוכחו לדעת שכל מכשירי הניווט הפסיקו לפעול, ושאינם מסוגלים ליצור עוד קשר לא עם מגדל הטיסה ולא עם שום תחנה אחרת, הם מחליטים לבצע נחיתה על אחד מן הנתיבים.

מטוס הים הופך לסירת מירוץ ונוחת בשלום על המים, וכשם שהמטרופולין העצומה נעלמה מקודם, כך הפעם המטוס והאוקיינוס נעלמו, ולתדהמת השניים, הם מוצאים עצמם במלון קליפורני שאינו זר להם. בקצה המסדרון מצלצל פעמון המעלית, וכשזו נפתחת, התדהמה מגיעה לשיאה: ריצ'ארד ולסלי הצעירים ב16 שנה הם הדמויות היוצאות ממנה.

אלה היו ריצ'ארד ולסלי עצמם, ביום פגישתם הראשונה. אלא שפגישה ראשונה זו לא הניבה פרי, ורק שנים אחריה, שנים רוויות סבל, ייסורים ולמידה, זכו השניים להיפגש מחדש ולהיווכח כי היו מיועדים זה לזה.
ריצ'ארד ולסלי המבוגרים הבינו: זוהי ההזדמנות שלהם לתקן את שהם קילקלו, לחסוך זמן יקר לשני הצעירים, לשכנע אותם שהאדם שהיה לצדם במעלית הוא למעשה שותף חייהם העתידי, נפשם התאומה, ושעליהם להכיר עוד היום!

זוהי רק ההרפתקה הראשונה בסדרת המסעות של ריצ'ארד ולסלי אל פרשות הדרכים בחייהם, המתוארת ברומן מקסים זה. צירוף מקרים נדיר במיוחד מביא לכך שהשניים זוכים לטייל ולהציץ ביקומים מקבילים, להיחשף למנעד הרחב של הזהויות שהיו יכולות להיות להם, לגלות מה היה קורה אילו בחרו לצעוד בשבילים שלא נבחרו.

בכל אחד מן המסעות האלה זוג האוהבים, והקוראים יחד אתם, לומדים שיעור חשוב לחיים, על נחישות והתמדה, אהבה ושנאה, מלחמה ושלום, חיים ומוות, פרידה ואיחוד. ריצ'ארד ולסלי, והקוראים יחד אתם, נחשפים לצדדים ההרסניים, האכזריים והמסוכנים של האנושות מחד, ולצדדיה היפים, האנושיים והיצירתיים מאידך. הם לומדים, ששני הצדדים מצויים בכל אדם, ובידו הבחירה לאיזה צד להתחבר, באיזה עתיד להועיד לעולם.

במשך כל הקריאה בספר, שהייתה די מהנה, אגב, הדהדה בתוכי האמירה של גרוסמן שהבאתי בפתח הסקירה, ולא יכולתי שלא לחשוב שבספר זה באך אכן מקיים את הצו הגרוסמני (הגם כי הספר נכתב הרבה לפני האמירה הזו), ומשתמש בכתיבה כדי "לנוע על ציר הרבה יותר רחב של אפשרויות קיום".