ביקורת ספרותית על על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק
ספר מעולה

---

מאז שהתבשרנו לפני שנתיים על זכייתה של אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לספרות, נתקפתי חשק עז לקרוא את כתביה של הסופרת הפולניה והאלמונית שזכתה בפרס היוקרתי והיא אף לא בת שישים. אני מניח שעיתונינו, ששיבחו את כתיבתה וגם את מלחמתה בניאו-נאצים ופעילותה למען היהודים בארצה, שכנעו ישראלים רבים שיש להתוודע אל הסופרת בהקדם האפשרי, אך הזמן עבר ועד לאחרונה לא הזדמן לי להכיר את יצירתה, והנה גם שני ספריה שתורגמו לעברית לא זכו אלא לביקורות ספורות ב"סימניה".

ייתכן שהגורמים לכך נעוצים ברוחב יריעתו של ספרה הראשון שתורגם לעברית (690 עמודים), ואולי אלה השם והציור של הכריכה של הספר הנוכחי המשווים לו פנים קודרים ואפלוליים, ושמא זו אפילו הביקורת המרושעת והיחידה שנכתבה עד לרגע זה באתר ל"על עצמות המתים" (שהיא אולי ההגדרה המילונית לחוסר-צדק).

אך ברגע שתתאזרו אומץ ותתגברו על כל אלה, מצפה לכם מפגש מכונן עם ספר מצחיק, מרתק וגאוני שנכתב על ידי סופרת מחוננת.

המספרת של "על עצמות המתים" היא ינינה דושייקו - אבל עדיף שלעולם לא תכנו אותה כך, כי לתפיסתה השמות שניתנים לבני האדם, למקומות או לבעלי חיים, ניתנים בכזאת אוטומטיות, או סתם לפי האופנה הנפוצה באותו דור, ובלי להתאים אותם כלל לנושא השם עצמו. לשיטתה האורגנית, כשנותנים שם יש להשתמש בכינוי הראשון שעולה במוחנו, וכך יוצא שרוב הדמויות בספר מקבלות שמות כגון "תפלצת", "רגל-גדולה", "בשורה-טובה", והאהוב עליי: "האב רחשוש" (על שום הרעש שגלימתו מחוללת עם כל אחת מתזוזותיו).
ובכן, המספרת של הסיפור, שאקרא לה גברת דושייקו רק כדי שתוכלו להבין על מי אני מדבר, היא אשה מבוגרת וחולנית המתגוררת לבד בכפר קטן על גבול פולין-צ'כיה, ויהיו מי שיסברו, הן מבין הדמויות בספר והן מבין קוראיו, ששנים רבות כל כך של בדידות גרמו לה... להיות משוגעת?, אך אני פשוט לא יכולתי שלא להתאהב בדמות הספרותית הזו. היא מזן האנשים שלצערי רק הולכים ונכחדים בימינו: אידיאליסטית, אינדיבידואליסטית בחסד עליון, החוגגת בכל יום את מי שהיא באמת, המעצבת בכוחות עצמה את אמונותיה ורעיונותיה המעניינים, הייחודיים והמצחיקים.

חיבתה העצומה לבעלי חיים ולטבע מניעה אותה להימנע מלאכול בשר, לראות את עצמה כשליחתם של בעלי החיים, לחוש משטמה עזה לציידים שבכפר ובסביבותיו, ולהשיב מלחמה שערה נגד מסעותיהם ונגד בימות הציד שלהם, ש"פוצעים את העין ואת הנוף".
היא אסטרולוגית חובבת הסבורה שכל אחד מאיתנו התחיל כניצוץ מושלם בחלל, שדרך נפילתו לכדור הארץ פגש בכוכבים, והם אלו שפגמו בו והעניקו לו תערובת כזו או אחרת של פנטזיה, מרד, אופטימיות, שיעבוד ואהבה. היא מאמינה באפסיות האדם לעומת עוצמת הכוכבים, השולטים בו כבובה על חוטים, הקובעים את רגשותיו ומעשיו וגורלו.
היא מורה לאנגלית במקצועה, אך מאלה הנחושים לרגש את התלמיד ולהקנות לו ידע מתוך התפעלות, ועל כן שיעוריה כוללים הדלקת זיקוקים, ושימוש בעזרים כגון סלעים, ענפים ועלים, למורת רוחם של המורים שבאים ללמד אחריה...

העלילה של הספר נפתחת כש"רגל גדולה", אחד משלושת דיירי החורף של הכפר, נמצא מת בביתו, חנוק מעצם של איילה שצד ואכל. מוכי תדהמה וצער (על אף שהיה אדם נבזי ושפל למדי), דושייקו ושכנה, "תפלצת", הם הראשונים לגלות על כך ולהזעיק את המשטרה. בחלוף כמה שבועות נמצאת גווייתו של מפקד המשטרה, ראשה שותת דם ומוחבא בפי הבאר. וכך מקרי מוות משונים ובלתי מפוענחים פוקדים את הכפר פעם אחר פעם, וקהילת הכפר מוצאת את עצמה תחת אימה כשאין לה דרך לדעת מי יהיה הקורבן הבא של מקרי המוות המסתוריים.

מצוידת בידיעותיה האסטרולוגיות, בחוש הצדק שלה ובאהבתה הגדולה לטבע, דושייקו מנסה לגלות מי יכול לרצות ברעתו של הכפר הקטן שלא פוקדים אותו אלא ציידים מספר. על הדרך אנו לומדים להכיר את הכפר על כל יושביו, את "תפלצת" חולה הנקיון והסדר, את "בשורה-טובה" המנהלת חנות בגדי יד שנייה קטנה וחמימה בעיירה הסמוכה, את דיזי, תלמיד לשעבר של דושייקו, וכיום חבר טוב שמתרגם יחד עמה את יצירותיו של המשורר האנגלי ויליאם בלייק, וגם האווירה הקרה של כפר סחוף רוחות במזרח אירופה מורגשת היטב בספר זה.

הספר יגרום לכם לצחוק ולחייך לא מעט, ולי הוא שימש כתרופה מצוינת בכל פעם שנקלעתי לעצבות או כעס השבוע. בה בעת הוא גרם לי לשאול את עצמי שאלות רציניות לגבי היחס הצבוע שלי לבעלי חיים.
בקיצור, נשארתי עם תיאבון לעוד מטוקרצ'וק, ועכשיו אני לא יודע אם להמשיך עם הספר האחר שלה שתורגם לעברית, או לעבור ל"העולם של אתמול" שקניתי ביחד עם "על עצמות המתים"... עצות?

» ביקורות נוספות של ילד זיגזג
» ביקורות נוספות על על עצמות המתים