ביקורת ספרותית על תרנגול כפרות מאת אלי עמיר
ספר מעולה

---

קבוצת נערים נקלטת ומתחנכת בקיבוץ בתחילת שנות ה-50. הנערים הם עולים חדשים. הם מגיעים ממעברה באזור חיפה אל 'אחוזה' – מחנה מעבר לנוער עובד. לשם מגיעים מדריכים מקיבוץ קריית אורנים ובוחרים קבוצת נערים בסביבות גיל 14, בעיקר יוצאי עירק, לעבור לקיבוץ. קבוצה זו נשלחת לקיבוץ לתקופה של כשנתיים. זהו קיבוץ מבוסס יחסית, שהוקם ע"י חלוצים אשכנזים. בתקופה זו הנערים נחשפים לחינוך חדש: חינוך של הקיבוץ לחיי עבודה, שיתוף, סוציאליזם, דמוקרטיה.

הסיפור כתוב מזווית ראיה של נורי, אחד הנערים בקבוצה. הספר מתאר את חייו בקיבוץ עם הקבוצה שלו, העולים העירקים. כל כך הרבה דברים חדשים לו ולחברת הנוער העולים. ואלה כל כך שונים מהחיים אליהם הוא נולד בבגדד, ולאחר מכן עם משפחתו במעברה. הוא מתאר את שבירת המסגרות ושבירת ההיררכיה של החברה היהודית המסורתית. אנשי הקיבוץ המהפכנים הגיעו לארץ ללא משפחותיהם אותם הם נטשו בגולה. הם מבקשים לא רק להדביק בלהט המהפכני הסוציאליסטי את סביבתם, אלא לגרום להם לעמוד על דעתם, ולמרוד במסגרות הקיימות, המשפחה והדת שכובלות את היחידים בכללים הנוקשים שלהם. התוצאה היא שנערים ונערות מפסיקים לשמוע להוריהם. גם הרב מוצג בספר כמי שמאבד את מקומו ואת הסמכות שלו, אפילו בעיני הקהילה שבמעברה עצמה.

הנערים מקבלים חינוך שמנתק את הכבלים לחייהם הקודמים ואורח החיים שהם הכירו עד עכשיו. התנתקות מהמשפחה, מההורים, מהדת, מהשפה, מהתרבות שלהם. יצירת היהודי החדש בישראל. הם עוברים מהפכה שבה מפסיקים עם הדת, מקבלים שמות עבריים בעל כרחם, בנות מתחילות ללבוש מכנסיים, אפילו קצרות.

החיים בקיבוץ לא קלים. העבודה היא עבודה פיסית קשה בחקלאות. נורי מתאר תחושות של נחיתות מול הצברים בני גילם – בספר הם נקראים 'האזוריים'. התחושה של הנערים היא שהאזוריים מתנשאים מעליהם, ולא רק הם אלא גם חברי קיבוץ אחרים. אבל למרות זאת הנערים רוצים להיות כמו האזוריים. להשתלב.

אלי עמיר מעלה יפה על הכתב את תחושותיו של נורי: "מה אני רוצה מהם? במה חטאו הקיבוצניקים? במה חטא הקיבוץ? מדוע אני כועס עליהם ועל 'האזוריים'? הרי אבא יכול היה לעלות לארץ ישראל לפני 30 שנה ולהיות בעל בית, כמוהם, ואני הייתי יכול להיות 'אזורי'. אבא לא עלה, אני לא 'אזורי', והם, הם בעלי הבית".

במהלך הזמן נורי הופך להיות מדריך מטעם הקיבוץ במעברה הסמוכה. במקביל לחיים בקיבוץ הוא מתאר גם את החיים בפחונים, ואת התחושות של החיים במעברה: אנשי המעברה לא מבינים למה זרקו אותם כאן. הם מרגישים עלבון. בעירק חלקם היו עורכי דין, מורים, וכאן הם עובדים בעבודות דחק. נורי מנסה להביא את ערכי הקיבוץ אל המעברה. הוא מודע לכך שאם לא ילמדו דבר מן הארץ החדשה יהיו נידונים לחיות בשוליה.

בספר מתוארים חיי המעברה וחיי הקיבוץ על שני קצוות בסקלה. בעוד חיי המעברה מסמלים מצוקה, ניוון, ייאוש וחיי עבר, חיי הקיבוץ מסמלים קדמה, יצירה, תקווה וחיי עתיד. מכאן ניתן להבין למה הנערים עם כל קשיי ההתאקלמות מעדיפים לנסות להתערות בתרבות זו, הזרה לכל תפיסתם וחינוכם, גם אם הם מרגישים בה מעט כבני ניכר, הדחויים בה, במידה רבה או מעטה.

לקראת סיום תקופת ההכשרה בקיבוץ, הם נדחפים לטובת מה שהקיבוץ קורא 'הגשמה' – עזיבת הקיבוץ והקמת קיבוץ חדש בנגב על בסיס הערכים אליהם הם התחנכו בתקופה זו. זוהי נקודת משבר. נורי נקרע בין החיים הטובים יחסית שיש לו בקיבוץ והיכולת שלו להגיע לעתיד טוב יותר בחייו בקיבוץ, לעומת חזרה למעברה כדי לעזור בפרנסה של הוריו ואחיו. בניגוד לחלוצים שהקימו את הקיבוץ בלי משפחותיהם, לעולים החדשים יש הורים במעברה, וצריך לעזור להם בפרנסה. מה נורי בחר לעשות? קראו את הספר

הספר הוא רומן משנת 1983 של אלי עמיר. הסיפור של נורי הוא במידה רבה סיפורו אלי עמיר. אלי עמיר נולד בבגדד, עלה לישראל לפני גיל 13, נקלט עם משפחתו במעברה, ומשם הצטרף לחברת נוער של עליית הנוער ויצא לקיבוץ משמר העמק.

» ביקורות נוספות של יוסי
» ביקורות נוספות על תרנגול כפרות