ביקורת ספרותית על שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 מאת פטריק רותפס

---

שם הרוח (רשומות קוטל המלך 1)
פטריק רותפס
הוצאת כנרת זמורה ביתן

תקציר הספר:
"שמי הוא קוותה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת... הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרבוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים, וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. אולי שמעתם עלי." זהו סיפורו של קוותה – מילדותו בלהקת שחקנים נודדים, דרך השנים שעברו עליו כיתום חסר־בית בעיר גדושת פושעים, עד לניסיונו הנועז והחצוף להיכנס בשערי בית ספר מסוכן וקשה לכישוף, ולקבלתו כתלמיד. קווֹתה - המכשף הנודע, הגנב המושלם, המוסיקאי האמן, הרוצח הידוע לשמצה – מספר לנו את הסיפור שחושף את האמת שמאחורי אגדת קוותה.
(כן, אין לי שום הערות ושום מה לומר על התקציר).

מה חשבתי על הספר:
אין לי מושג איך בכלל מתחילים לכתוב על ספר כזה.
זה ספר מושלם. באמת - מושלם. אין בו שום פגם, שום חור בעלילה, שום קטע לא נחוץ…
אנחנו זוכים לשמוע את סיפורו של קוותה מפיו של קוותה, המספר את סיפורו להיסטוריון. ואני יכולה להכריז חגיגית, שקוותה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר שפגשתי.
בתחילת הספר, אנחנו פוגשים את קוותה הזקן, שמאגדה מהלכת הפך לבעל פונדק אלמוני. קוותה פוגש את ההיסטוריון, או שאפשר לומר ההיסטוריון פוגש את קוותה, בנסיבות שלא אספר כרגע (בגלל חשש לספויילרים). אחר כך קוותה מביא את ההיסטוריון אל הפונדק, ואחרי שההיסטוריון ישן, הוא מבין שהאיש בעל שיער האש שעומד מולו הוא קוותה בכבודו ובעצמו. הוא מבקש מקוותה לשמוע את סיפור חייו, סיפור שקוותה לא סיפר מעולם. לאחר כמה סירובים, קוותה מסכים, ואומר שייקחו לו שלושה ימים לספר את הסיפור כהלכה. רוב הספר הוא בעצם הסיפור שקוותה מספר, והוא מסופר בגוף ראשון. פרקי הביניים, פרקים שמתרחשים בפונדק ובהווה, מסופרים מנקודת מבט של מספר יודע כל.
כל ספר בטרילוגיה הוא בעצם יום אחד של סיפוריו של קוותה, וכמו שאמרתי קודם, יש שלושה כאלו. עד עכשיו יצאו שני הספרים הראשונים בטרילוגיה, ומעריצי הסדרה מחכים לספר השלישי כבר תשע או עשר שנים. אני מרחמת עליהם.
תסלחו לי על הפתיחה המעט כושלת. למרות שמגיע לו הרבה יותר מזה, עכשיו אני אסקור את שם הרוח בדרך הרגילה, כמו שאני סוקרת את שאר הספרים. דמויות, עלילה, כתיבה וכו…
אז נתחיל מהדמויות. נכון, אין שום דמות לא טובה, אבל חוץ מאת קוותה, אנחנו לא ממש זוכים להכיר לעומק את הדמויות. לכן, חוץ מלקוותה, לא הצלחתי להתחבר או ממש לאהוב שום דמות. ולא - זה לא נחשב חיסרון, כי זה לא באמת הפריע לי. כן, יש דמויות שהייתי רוצה לדעת עליהן קצת יותר אבל:
א. באמת שאני אחיה גם בלי זה, וזה לא ממש שהסופר לא סיפר לנו על הדמויות, הרי גם קוותה לא זכה להכיר אותן לעומק. (חוץ מכמה דמויות יוצאות מן הכלל).
ב. עוד לא קראתי את ספרי (כן, ספרי, כי הספר השני בטרילוגיה מחולק לשני חלקים) ההמשך, ויכול להיות שבהם נזכה להכיר עוד את הדמויות האחרות.
אבל את הדמות שאנחנו כן מכירים - קוותה - אנחנו מכירים לעומק, מכירים את כל הצדדים ואת כל הרבדים שלו. ויש לו הרבה, הרבה מאוד כאלה. הוא חכם ופיקח בצורה יוצאת דופן, ובאופן מפתיע (או שלא?) החוכמה והפיקחות לא יוצאות בצורה הרגילה של: אני-גיבור-הספר-אז-ברור-שאני-חכם-וטוב-ומושלם-יותר-מכולם. זו פשוט עובדה. קוותה חכם. קוותה פיקח. אני אוהבת את קוותה.
ועכשיו העלילה. אם לא היה לי מושג איך להתחיל לכתוב על הספר הזה, עכשיו, אני נתקלת בבעיה קשה פי כמה כשאני מנסה לכתוב על העלילה. זו העלילה הכי סבוכה ומורכבת שקראתי, ובחיים לא קראתי שום דבר שמזכיר אותה, אפילו לא במקצת. זה ספר פנטזיה, וכן, יש מכשפים וכישופים ושדים, אבל כל עולם הכישוף מוצג באווירה כל כך רצינית ובוגרת, בצורה שאף פעם לא נתקלתי בה. יכול להיות שזה בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה קלאסיקות, ויכול להיות שזה בגלל שרוב הספרים שאני קוראת הם ספרי YA, אבל לפחות מבחינתי, הספר מציג את הקסם והכישוף בסגנון שונה לגמרי. הספר בעצם מספר את סיפורו של קוותה, וגם לא קראתי אף פעם שום דבר שדומה לזה. כמובן שכל ספר מספר על גיבור הספר, אבל ברוב הספרים הסיפור מתחיל בנקודת המפנה הראשונה בחייו של הגיבור. כאן, כן, הסיפור מתחיל בסוג של נקודת מפנה, אבל לא בדיוק. זו נקודת המפנה הראשונה מני רבות, ולרוב בספרים יש רק שתיים או שלוש נקודות מפנה. ולרוב, בספרים, אחרי נקודת המפנה הראשונה קורים כל מיני דברים, הגיבור מבין הוא צריך להציל את העולם, ויוצא להילחם ברשע. זו הפשטה כמעט מוגזמת של ספרות הפנטזיה (לנוער. בדגש על לנוער, כי פנטזיה למבוגרים עוד לא קראתי. אפשר לומר שזו הראשונה שלי), אבלך זו גם הפשטה נכונה. כאן אין רשע, כאן אין לקוותה מטרה חוץ מלשרוד בעולם. כמובן שהוא מציב לעצמו מטרות - ללמוד באוניברסיטה, לדעת את שם הרוח, ועוד הרבה שלא אפרט מחשש לספויילרים. אבל אין מטרה גדולה אחת, כמו ברוב הספרים. ומבחינתי - זה משהו שונה, משהו מרענן, משהו מדהים.
הספר הזה מספר על חיים שלמים של בן אדם, ואפשר לסכם אותו כספר שפשוט מספר על החיים. על החיים בפשטותם ובמורכבותם, על החיים בטוב וברע. על החיים דרך עיניים תמימות של ילד, ואחר כך על החיים הכואבים של נער חסר כל, נער שבונה את עצמו מכלום, נער שבונה את עצמו מתו יחיד. הספר מלא תובנות, ואמיתות פשוטות, וגורם לך לחשוב כל כך הרבה. על החיים, ועל יותר מכך.
וחוץ מזה - כמות האירועים שקורים בספר הזה, כמות המחשבה שכנראה שזה הצריך - פטריק רותפס הוא גאון. חד משמעית, ובמלוא מובן המילה.
ואם כבר פטריק רותפס - עכשיו נדבר על הכתיבה. וואו. זה הדבר הראשון והיחיד שיש לי לומר. הכתיבה שלו, התיאורים… פטריק רותפס שבה בקלות את תואר הסופר האהוב עליי, ואני אומרת את זה אחרי שעשיתי קריאה חוזרת לקלע הכשף, שאותו כתב הסופר האהוב עליי למשך לא מעט זמן - סבסטיאן דה קסטל. סלח לי סבסטיאן, אבל פטריק רותפס לוקח אותה בכיס הקטן. הכתיבה שואבת אותך לספר, גורמת לך להזדהות עם קוותה, גורמת לך לבכות איתו, לצחק איתו, לשמוח איתו, לכעוס איתו… הסופר יכול לגרום לנו להרגיש כל מה שהוא רוצה, בהינף עיפרון. לזה קוראים סופר אמן.
אורכו של הספר הזה הוא כמעט 800 עמודים, ובכל זאת, כשאתה סיים אותו, הדבר הראשון שאתה חושב הוא - עוד! אני צריך עוד מהספר הזה! אני צריך עוד מהכתיבה הזאת, עוד מקוותה! עוד!
אבל את האמת, זאת לא הייתה המחשבה הראשונה שלי כשסיימתי לקרוא את הספר. המחשבה הראשונה שלי הייתה זו: זה ספר טהור.

שורה תחתונה: ספר חובה לכל אחד. לאוהבי הפנטזיה, המתח, המסתורין, הסיפורים הריאליסטיים (ככה קוראים לז'אנר הזה?), ולכל מי שאוהב ספרים משובחים שגורמים לך לחשוב, ושלא עוזבים לך את המחשבות. 10/10.

» ביקורות נוספות של Books&Books&More
» ביקורות נוספות על שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1