שם הרוח (רשומות קוטל המלך 1)
פטריק רותפס
הוצאת כנרת זמורה ביתן

תקציר הספר:
"שמי הוא קוותה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת... הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרבוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים, וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. אולי שמעתם עלי." זהו סיפורו של קוותה – מילדותו בלהקת שחקנים נודדים, דרך השנים שעברו עליו כיתום חסר־בית בעיר גדושת פושעים, עד לניסיונו הנועז והחצוף להיכנס בשערי בית ספר מסוכן וקשה לכישוף, ולקבלתו כתלמיד. קווֹתה - המכשף הנודע, הגנב המושלם, המוסיקאי האמן, הרוצח הידוע לשמצה – מספר לנו את הסיפור שחושף את האמת שמאחורי אגדת קוותה.
(כן, אין לי שום הערות ושום מה לומר על התקציר).

מה חשבתי על הספר:
אין לי מושג איך בכלל מתחילים לכתוב על ספר כזה.
זה ספר מושלם. באמת - מושלם. אין בו שום פגם, שום חור בעלילה, שום קטע לא נחוץ…
אנחנו זוכים לשמוע את סיפורו של קוותה מפיו של קוותה, המספר את סיפורו להיסטוריון. ואני יכולה להכריז חגיגית, שקוותה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר שפגשתי.
בתחילת הספר, אנחנו פוגשים את קוותה הזקן, שמאגדה מהלכת הפך לבעל פונדק אלמוני. קוותה פוגש את ההיסטוריון, או שאפשר לומר ההיסטוריון פוגש את קוותה, בנסיבות שלא אספר כרגע (בגלל חשש לספויילרים). אחר כך קוותה מביא את ההיסטוריון אל הפונדק, ואחרי שההיסטוריון ישן, הוא מבין שהאיש בעל שיער האש שעומד מולו הוא קוותה בכבודו ובעצמו. הוא מבקש מקוותה לשמוע את סיפור חייו, סיפור שקוותה לא סיפר מעולם. לאחר כמה סירובים, קוותה מסכים, ואומר שייקחו לו שלושה ימים לספר את הסיפור כהלכה. רוב הספר הוא בעצם הסיפור שקוותה מספר, והוא מסופר בגוף ראשון. פרקי הביניים, פרקים שמתרחשים בפונדק ובהווה, מסופרים מנקודת מבט של מספר יודע כל.
כל ספר בטרילוגיה הוא בעצם יום אחד של סיפוריו של קוותה, וכמו שאמרתי קודם, יש שלושה כאלו. עד עכשיו יצאו שני הספרים הראשונים בטרילוגיה, ומעריצי הסדרה מחכים לספר השלישי כבר תשע או עשר שנים. אני מרחמת עליהם.
תסלחו לי על הפתיחה המעט כושלת. למרות שמגיע לו הרבה יותר מזה, עכשיו אני אסקור את שם הרוח בדרך הרגילה, כמו שאני סוקרת את שאר הספרים. דמויות, עלילה, כתיבה וכו…
אז נתחיל מהדמויות. נכון, אין שום דמות לא טובה, אבל חוץ מאת קוותה, אנחנו לא ממש זוכים להכיר לעומק את הדמויות. לכן, חוץ מלקוותה, לא הצלחתי להתחבר או ממש לאהוב שום דמות. ולא - זה לא נחשב חיסרון, כי זה לא באמת הפריע לי. כן, יש דמויות שהייתי רוצה לדעת עליהן קצת יותר אבל:
א. באמת שאני אחיה גם בלי זה, וזה לא ממש שהסופר לא סיפר לנו על הדמויות, הרי גם קוותה לא זכה להכיר אותן לעומק. (חוץ מכמה דמויות יוצאות מן הכלל).
ב. עוד לא קראתי את ספרי (כן, ספרי, כי הספר השני בטרילוגיה מחולק לשני חלקים) ההמשך, ויכול להיות שבהם נזכה להכיר עוד את הדמויות האחרות.
אבל את הדמות שאנחנו כן מכירים - קוותה - אנחנו מכירים לעומק, מכירים את כל הצדדים ואת כל הרבדים שלו. ויש לו הרבה, הרבה מאוד כאלה. הוא חכם ופיקח בצורה יוצאת דופן, ובאופן מפתיע (או שלא?) החוכמה והפיקחות לא יוצאות בצורה הרגילה של: אני-גיבור-הספר-אז-ברור-שאני-חכם-וטוב-ומושלם-יותר-מכולם. זו פשוט עובדה. קוותה חכם. קוותה פיקח. אני אוהבת את קוותה.
ועכשיו העלילה. אם לא היה לי מושג איך להתחיל לכתוב על הספר הזה, עכשיו, אני נתקלת בבעיה קשה פי כמה כשאני מנסה לכתוב על העלילה. זו העלילה הכי סבוכה ומורכבת שקראתי, ובחיים לא קראתי שום דבר שמזכיר אותה, אפילו לא במקצת. זה ספר פנטזיה, וכן, יש מכשפים וכישופים ושדים, אבל כל עולם הכישוף מוצג באווירה כל כך רצינית ובוגרת, בצורה שאף פעם לא נתקלתי בה. יכול להיות שזה בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה קלאסיקות, ויכול להיות שזה בגלל שרוב הספרים שאני קוראת הם ספרי YA, אבל לפחות מבחינתי, הספר מציג את הקסם והכישוף בסגנון שונה לגמרי. הספר בעצם מספר את סיפורו של קוותה, וגם לא קראתי אף פעם שום דבר שדומה לזה. כמובן שכל ספר מספר על גיבור הספר, אבל ברוב הספרים הסיפור מתחיל בנקודת המפנה הראשונה בחייו של הגיבור. כאן, כן, הסיפור מתחיל בסוג של נקודת מפנה, אבל לא בדיוק. זו נקודת המפנה הראשונה מני רבות, ולרוב בספרים יש רק שתיים או שלוש נקודות מפנה. ולרוב, בספרים, אחרי נקודת המפנה הראשונה קורים כל מיני דברים, הגיבור מבין הוא צריך להציל את העולם, ויוצא להילחם ברשע. זו הפשטה כמעט מוגזמת של ספרות הפנטזיה (לנוער. בדגש על לנוער, כי פנטזיה למבוגרים עוד לא קראתי. אפשר לומר שזו הראשונה שלי), אבלך זו גם הפשטה נכונה. כאן אין רשע, כאן אין לקוותה מטרה חוץ מלשרוד בעולם. כמובן שהוא מציב לעצמו מטרות - ללמוד באוניברסיטה, לדעת את שם הרוח, ועוד הרבה שלא אפרט מחשש לספויילרים. אבל אין מטרה גדולה אחת, כמו ברוב הספרים. ומבחינתי - זה משהו שונה, משהו מרענן, משהו מדהים.
הספר הזה מספר על חיים שלמים של בן אדם, ואפשר לסכם אותו כספר שפשוט מספר על החיים. על החיים בפשטותם ובמורכבותם, על החיים בטוב וברע. על החיים דרך עיניים תמימות של ילד, ואחר כך על החיים הכואבים של נער חסר כל, נער שבונה את עצמו מכלום, נער שבונה את עצמו מתו יחיד. הספר מלא תובנות, ואמיתות פשוטות, וגורם לך לחשוב כל כך הרבה. על החיים, ועל יותר מכך.
וחוץ מזה - כמות האירועים שקורים בספר הזה, כמות המחשבה שכנראה שזה הצריך - פטריק רותפס הוא גאון. חד משמעית, ובמלוא מובן המילה.
ואם כבר פטריק רותפס - עכשיו נדבר על הכתיבה. וואו. זה הדבר הראשון והיחיד שיש לי לומר. הכתיבה שלו, התיאורים… פטריק רותפס שבה בקלות את תואר הסופר האהוב עליי, ואני אומרת את זה אחרי שעשיתי קריאה חוזרת לקלע הכשף, שאותו כתב הסופר האהוב עליי למשך לא מעט זמן - סבסטיאן דה קסטל. סלח לי סבסטיאן, אבל פטריק רותפס לוקח אותה בכיס הקטן. הכתיבה שואבת אותך לספר, גורמת לך להזדהות עם קוותה, גורמת לך לבכות איתו, לצחק איתו, לשמוח איתו, לכעוס איתו… הסופר יכול לגרום לנו להרגיש כל מה שהוא רוצה, בהינף עיפרון. לזה קוראים סופר אמן.
אורכו של הספר הזה הוא כמעט 800 עמודים, ובכל זאת, כשאתה סיים אותו, הדבר הראשון שאתה חושב הוא - עוד! אני צריך עוד מהספר הזה! אני צריך עוד מהכתיבה הזאת, עוד מקוותה! עוד!
אבל את האמת, זאת לא הייתה המחשבה הראשונה שלי כשסיימתי לקרוא את הספר. המחשבה הראשונה שלי הייתה זו: זה ספר טהור.

שורה תחתונה: ספר חובה לכל אחד. לאוהבי הפנטזיה, המתח, המסתורין, הסיפורים הריאליסטיים (ככה קוראים לז'אנר הזה?), ולכל מי שאוהב ספרים משובחים שגורמים לך לחשוב, ושלא עוזבים לך את המחשבות. 10/10.

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום
בנג'מין אלירה סאיינז
הוצאת טל מאי + הוצאת ידיעות ספרים

תקציר הספר:
כשדנטה ראה אותי מביט בשמים מבעד לעדשת הטלסקופ, הוא לחש, "יום אחד עוד אגלה את כל סודות היקום."
זה העלה חיוך על פנַי. "מה תעשה עם כל הסודות האלה, דנטה?"
"אני כבר אדע מה לעשות בהם," אמר. "אולי אשנה את העולם."
האמנתי לו.
ארי הוא נער כעוס (לא ממש) ומבולבל שחי עם אמא מגוננת ועם אבא מרוחק, ואת פשר הריחוק הזה הוא מנסה להבין. דנטה הוא נער שנון בעל תפיסה ייחודית ואופטימית של החיים. כשהשניים נפגשים בבריכת השחייה, נדמה שאין להם דבר במשותף מלבד מוצאם המקסיקני. אבל ככל ששני הנערים המתבודדים מבלים יותר זה עם זה, נרקמת ביניהם חברות מיוחדת, עמוקה והרת-גורל. דרך החברות הזו יגלו ארי ודנטה את האמיתות החשובות ביותר על עצמם ואת הקשר שבין אהבה לסודות היקום.
ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'מין אלירה סאיינז, זוכה פרס פן/פוקנר, קיבל ביקורות נלהבות (אני יכולה להבין למה) וזכה בפרסים רבים.

מה חשבתי על הספר:
אם לומר את האמת; בהתחלה לא ממש עפתי על הספר. ארי היה מדוכא מדי, אבא שלו היה מרוחק מדי, דנטה היה שמח מדי, התהיות של ארי היה פילוסופיות מדי, הדיאלוגים היו ארוכים מדי, והכל היה קצת יותר מדי. אבל אז, אחרי קצת יותר מחמישים עמודים, הכל התחבר בקליק אחד, והספר נהיה סוחף ונפלא. הוא זורם מאוד, וסיימתי אותו תוך כמה שעות.הוא עצוב ומתוק, עמוק בלי להיות מעיק. ועצוב בלי לשבור את הלב. (למרות שאני מכירה כמה אנשים שהספר כן שבר להם את הלב).
ארי ודנטה הם שני נערים, בני חמש עשרה (לפחות בתחילת הספר), שנראה שלא דומים יותר מדי. הם הפכים, אבל הפכים משלימים. והם מוצאים מכנה משותף. הבדידות. אני חושבת שהיא זאת שקירבה ביניהם מלכתחילה. הם נפגשים בבריכת שחייה, ודנטה מלמד את ארי לשחות. מהר מאוד, קצת מהר מדי לטעמי, שניהם הופכים לחברים אמיתיים, ומגלים עוד ועוד נקודות דמיון ביניהם. הם עוברים הרבה חוויות, ביחד ובנפרד, ולאט לאט החוויות משנות אותם. ארי ודנטה של תחילת הספר הם ממש לא ארי ודנטה של סוף הספר. הדיאלוגים ביניהם זורמים לרוב, אבל לפעמים הם קצת נמרחים לטעמי. הספר מסופר מנקודת המבט של ארי, ובעצם ארי הוא הדמות הראשית, וזה הסיפור שלו, לא של דנטה. אבל, דנטה נוכח בכל כך הרבה מהחוויות שלו, נוכח כל כך הרבה במחשבות שלו, ובלי דנטה, ארי של סוף הספר לא היה קיים.
הספר מתפרש על פני תקופה של שנתיים, ארי ודנטה מתחילים בני חמש עשרה ומסיימים בני שבע עשרה. ממש הייתי שמחה לקרוא על כל החיים שלהם, אבל הסוף כל כך טוב, ובנג'מין אלירה סאיינז ידע בדיוק מתי לעצור. יש ספר המשך, שלא תורגם. גם אם הוא היה מתורגם, אני לא בטוחה שהייתי קוראת אותו. לא כי לא אהבתי את ארי ודנטה, בכלל לא, אלא כי הסוף פשוט מתוק ומקסים, ונראה לי שאם הייתי קוראת את ספר ההמשך, חלק מהקסם פשוט היה נהרס.
יש לי כמויות של ציטוטים מהספר, כמעט בכל שלושה עמודים הופיע לו ציטוט מוצלח. ובגלל שבספר יש 384 עמודים, זה אומר הרבה מאוד ציטוטים. הבעיה היא, שאין לי כוח לכתוב לעצמי כל כך הרבה ציטוטים, אז השארתי אותם נחים בספר, ועכשיו, אין לי כוח לחפש אותם.

שורה תחתונה: ספר מקסים, על חברות, התבגרות, אהבה, חיפוש עצמי, עצב, ועוד, ועוד… מומלץ בחום. 9/10.

פריית הנשמות (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

הסקירה כוללת ספויילרים לספרים הקודמים בסדרה

תקציר הספר:
סיפורו של ג'ייקוב התחיל במסע אל אי נידח, שם הוא מצא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הוא נמשך במבצע הצלה נועז של הילדים הלכודים ב"עיר חלולה", ועכשיו מגיע החלק השלישי והאחרון (לא. הוא לא האחרון!).
ג'ייקוב בן ה16 מגלה כוחות חדשים וצולל אל ההיסטוריה כדי להציל את חבריו הכלואים במבצר שמור היטב. אל הדרך יוצאים עימו הילדה עם האש בקצות האצבעות (אהבתי את התיאור), והכלב המריח ילדים אבודים. יחד הם יגיעו אל סמטאותיה החשוכות של לונדון הוויקטוריאנית, בניסיון אחרון לקבוע את גורלם של הילדים המשונים.
טרילוגיית "המעון של מיס פרגרין" הייתה לאחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון. הסדרה של רנסום ריגס שהתה למעלה משנה ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", נמכרה במיליוני עותקים ברחבי העולם, ועובדה לסרט בבימויו של טים ברטון.
סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ. לבני 12 עד 120.

מה חשבתי על הספר:
ווהו! ספר שלישי! אחרון בטרילוגייה הראשונה!
כמו בספר השני, הספר השלישי מתחיל ממש כשהראשון נגמר. אבל הפעם הוא מתחיל ממש בשנייה שהשני נגמר, והקורא (=אני) נשאב אל הספר מהרגע הראשון, כי הספר הקודם נגמר בסוג של קליף האנגר (הם נלחמים בנפחלול, ג'ייקוב מגלה את הכוח החדש שלו, החברים שלהם נסעו משם ברכבת, טאם טאם טאם...). הספר הזה באמת מותח יותר משני קודמיו, והזוי ומטורף יותר משניהם (בקטע טוב!). גם כי זה הספר שמסיים את הטרילוגיה הראשונה, אז מצפים ל"מאבק הסופי", וגם כי רנסום ריגס משתפר מספר לספר! (לפחות בינתיים. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל אני ממש מקווה שזה ימשיך ככה). ואגב, ה"מאבק הסופי" באמת נהדר. כתוב מצויין, ומותח בטירוף. סגירה מצויינת של הטרילוגיה. גם ממש אהבתי את הסוף, ואת מה שקרה לפניו (מי שקרא את הספר יבין).
בתחילת הספר יש מילון מונחים, שיכול מאוד לעזור אם עבר זמן בין קריאת הספר השני לבין קריאת הספר השלישי. אני התחלתי את הספר השלישי ברגע שגמרתי את השני, אז לא הייתי צריכה אותו, אבל זה זמן מצויין להגיד שהתרגום של המונחים פשוט מעולה.
והתמונה שעל הכריכה ממש יפה. סתם רציתי לציין את זה. לדעתי היא יפה יותר מהתמונות בשתי הכריכות הקודות. אבל המשמעות שעומדת מאחוריה… פחות
בסקירה לספר הקודם בסדרה, כתבתי שהתמונות קצת התחילו להפריע לי. גם בספר הזה הן לא בדיוק נצמדות לתיאור, אבל הן הפריעו לי הרבה פחות.
**אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע.
כמה הערות לא קשורות על כמה דמויות כן קשורות:
א. אני אוהבת את אדיסון. ממש ממש אוהבת את אדיסון.
אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע
ג. נים קצת הזכיר לי את דובי. (מהארי פוטר, למי שלא קרא.)
ד. כדי להיות בלתי נראה לגמרי, מילדרד צריך ששום דבר לא יהיה עליו (כי אז פשוט רואים את הדבר הזה מרחף באוויר, וזה מסגיר את המיקום של מילדרד) אז זה אומר, שהוא גם צריך לא ללבוש בגדים. כולל תחתונים. רק הנחתי את זה כאן.
ולסיום, ציטוטים (אתם מוזמנים לדלג עליהם בחינניות, ולקפוץ ישר לשורה התחתונה. אבל מי שרוצה להישאר, מוזמן!) :
-"תהיו בשקט, למען האדס" רק לי זה הרגיש כמו רפרנס לריק ריירדן? בכל מקרה, זה גרם לי לאהוב יותר את שרון (הדמות שאמרה את המשפט הזה).
-"היה אפשר אולי לחשוב שזאת אדישות, הדרך שבה היא ארזה את הכאב ושמה אותו בצד, אבל אני כבר הכרתי אותה וידעתי את האמת. לאמה יש לב עצום בגודלו, ואת בני המזל המעטים שהיא אוהבת, היא אוהבת בכל ליבה. אבל בגלל גודלו של הלב הוא גם מסוכן. אם היא תרשה לו להרגיש הכל הוא יהרוס אותה. לכן היא חייבת לרסן אותו, להרגיע אותו ולהשתיק אותו. להגלות את הכאבים הגדולים ביותר לאי בודד, שהלך והתמלא במהירות, שבו היא תגור ביום מן הימים." זה כזה עצוב :(
-"אמה צחקה צחוק קודר. "אני יודעת שזה רעיון מופרע, אבל הראש שלי הוא בית חרושת לתקווה."
-"לכל אחד יש סיפור. כולם סובלים.כולם רוצים משהו וכולם כמעט תמיד משקרים. אז נכון, אני משתדל להישאר עצמאי ואני משתדל להרוויח כסף - ואני לא מתנצל על זה." אפשר לומר שהמשך המשפט הוא סוג של ספויילר, אני אני לא אמשיך אותו
-"למרות כל מה שלמדתי על סבא בחודשים האחרונים, במובנים רבים הוא נותר תעלומה בעיני. ומאחר שהוא כבר איננו, חשבתי בעצב, אולי זה כבר לא ישתנה."
-"תכף ייגמר לנו הבניין," אמרתי. "מה נעשה אם אף חלון לא ייפתח?"
"החלון הזה ייפתח," אמרה אמה.
"איך את יודעת?"
"אני מכשפה." והיא בעטה בחלון" ובגלל זה אני כל כך אוהבת את אמה.
-"רק סיפור. הנה אחת האמיתות המכוננות שגיליתי לאחרונה על חיי: גם אם אשתדל מאוד שהסיפורים יהיו שטוחים, דו-ממדיים, מוגבלים לנייר ולדיו, תמיד יהיו כאלה שיסרבו להישאר כלואים בין דפי הספר. סיפור הוא אף פעם לא "רק סיפור". מי כמוני יודע - סיפור הרי שאב את כל חיי." נראה לי שזה הציטוט האהוב עליי מהספר.

שורה תחתונה: רנסום ריגס מתעלה על עצמו כל פעם מחדש. טרילוגיה מומלצת מאוד לבני נוער, וגם למבוגרים. 10/10.

עיר חלולה (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 2)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

הסקירה מכילה ספויילרים לספר הקודם בסדרה

תקציר הספר:
רגע לפני מותו בלילה אפל, סבו של ג'ייקוב מספיק לומר רק שהמפלצות חזרו. ג'ייקוב בן ה-16 יודע שכדי לגלות מה קרה, הוא מוכרח לנסוע לאי מבודד ליד חופי ויילס, אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים.
כך נפתח הספר הראשון (אבל למה שמתם את התקציר של הספר הראשון בתוך התקציר של הספר השני^^)בסדרת מיס פרגרין, שכבש את העולם בסערה ושהה שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר, גם בישראל.
עכשיו מגיע ספר ההמשך המצמרר. השנה היא 1940. ג'ייקוב וחבורת היתומים נמלטים מהמעון בסירה. הם חייבים לשחרר את מיס פרגרין, שכלואה בגוף ציפור. הם בדרכם ללונדון, וזו עתידה להיות הדרך הקשה ביותר בחייהם.
עיר חלולה הוא סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת המלווה באוסף גלויות עתיקות נפלאות.
לבני 12 עד 120

מה חשבתי על הספר:
אזזז הגענו לספר השני! הידד!
הספר השני מתחיל בערך באותה נקודה שבה הספר הראשון נגמר.
ג'ייקוב והילדים המשונים בסירה, בדרכם לשחרר את מיס פרגרין מגוף הציפור שלה שבו היא כלואה.
המטרה בספר הזה היא נטו להציל את מיס פרגרין ולחלץ אותה מגוף הציפור. זה מה שמניע את כל העלילה. וזה מצחיק ועצוב לחשוב שהם עשו את כל המסע הזה בשביל… אני לא אומר בשביל מה גם כי אני מעצבנת, וגם כי זה יהיה ספויילר.
בספר מורגשת הרבה יותר אווירת מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם, זה פחות הורגש כי ג'ייקוב והילדים המשונים היו בתוך המעון כל הזמן, וכאן הם יוצאים מהמעון, ומסתובבים בעולם. הם מגיעים להרבה מקומות מעניינים, ובדרך גם רואים את ההרס שהמלחמה יצרה. יש קטעים שבהם זה מאוד עצוב, אבל לא ממש מדכא. זה לא ספר מהסוג הזה, אז אל חשש :)
הכתיבה של רנסום ריגס הרבה יותר טובה. או שפשוט שמתי לב לזה רק עכשיו, אבל הכתיבה שלו מעולה. מתח מתובל בהומור, וצורת כתיבה ששואבת אותך לתוך הספר.
העלילה טובה בדיוק כמו בספר הקודם, ולא נופלת ממנה בשום צורה. גם כאן היא זורמת מאוד, והטוויסט בעלילה מאוד טוויסטי ומפתיע.
חוסר האהדה כלפי משונים מזכיר קצת גזענות, ויש חלקים שבהם זה מרגיש כאילו הספר מדבר בדרך עקיפה גם על גזענות. זה די נחמד.
בספר כל הילדים בחבורה מספרים איך הם גילו את המשונות שלהם, ואלו סיפורים משונים (משונים? הבנתם? חהחה לא מצחיק) ומעניינים מאוד.
גם התחלתי לחבב את אינוק מאוד. בספר הקודם הייתי סבבה איתו, ועכשיו אני חושבת שהוא הדמות האהובה עליי אחרי ג'ייקוב. הוא ציני רוב הזמן, אבל לפעמים הוא נותן לנו הצצות קטנות לנשמה הטובה שיש לו בפנים. וואו זה נשמע קריפי מאוד. וגם הכוח שלו ממש מגניב.
ומצטרפות אל הילדים המשונים גם חיות משונות! הידד! יש את הכלב המדבר (שתמונה שלו מופיעה בגב הספר. כן, זה הכלב עם המקטרת והמשקפיים), אמו-רפה (שילוב של אתון וג'ירפה), תרנגולות עם ביצים מתפוצצות, ועוד הפתעות.
עוד משהו - יכול להיות שזו סתם אני שמנסה למצוא משמעות עמוקה בכל דבר, ויכול להיות שזה נכון. אבל - הילדה שעל הכריכה? היא דמות מאוד משנית, שאנחנו פוגשים לפרק אחד בלבד. אבל בסוף הפרק הזה, הילדה אומרת משהו ש… אני לא אומר לכם מהו כי זה יהיה ספויילר, אבל זה כן משהו עם משמעות. גדולה. או שהמוח שלי עובד שעות נוספות בלי שום צורך.
חיסרון קטן - בספר הזה התמונות הרגישו לי קצת לא קשורות לתיאור. כלומר, זה לא שמסופר על מערה שבה נמצאים הילדים המשונים ויש תמונה של פיצה, אבל התמונה לא ממש נצמדת לתיאור, או שהתיאור לא ממש נצמד לתמונה.
ציטוט חמוד:
"סתמתי את הפה וחשקתי שיניים, וקיוויתי שאחיה לפחות עד שאסדר לעצמי מוות קצת יותר מקורי מנפילה מסוס."
וגם! ג'ייקוב גילה סוג של "כוח חדש" שנכלל במשונות שלו, והכוח הזה מאוד מגניב. אבל הוא מגלה את הכוח רק ממש בסוף הספר, ומספיק להשתמש בו רק פעם אחת. אז יש למה לצפות בהמשך…

שורה תחתונה:
ספר מצויין, אפילו טוב יותר מהראשון, אבל גם הוא מקבל 9/10.

מוחות אפלים (מוחות אפלים 1)
אלכסנדרה בראקן
הוצאת עם עובד

תקציר הספר:
בגיל שש עשרה, רובי דיילי היא אחת הנערות המסוכנות באמריקה
רובי ניצלה מהמחלה המסתורית שהמיתה את רוב הילדים ובני הנוער באמריקה, אבל כמו רבים אחרים, היא נחלצה ממנה במצב נורא עוד יותר (מצב נורא יותר ממוות?): יש לה יכולות על חושיות מפחידות, והיא אינה יכולה לשלוט בהן (תיקון: היא יכולה, היא פשוט לא מצליחה).
כשכוחותיה המבהילים של רובי מתגלים, הוריה כולאים אותה במוסך של הבית ומזעיקים משטרה. היא נשלחת לת'רמונד, "מחנה שיקום" ממשלתי נוקשה, שאינו אלא כלא שאליו נשלחים בני הנוער ששרדו והוסגרו בידי קרוביהם המבועתים.
רובי נמלטת מת'רמונד בסיועה של מחתרת מסתורית. כשהיא בסכנת חיים היא חוצה את אמריקה הריקה מילדים, שבה כל בן נוער הוא פושע נרדף, ומנסה להגיע אל המקום הבטוח היחיד לבני גילה: איסט ריבר. בדרכה היא מצטרפת לחבורה של בני נוער שנמלטו ממחנה מעצר אחר. ליאם, מנהיגם האמיץ, מתאהב בה.
אבל למרות כמיהתה אל ליאם, היא אינה יכולה להתקרב אליו בשל רגשות האשם שהיא נושאת והחשש שתפגע בו.
כשהחבורה מגיעה לאיסט ריבר מתגלה שלרובי נוער תפקיד מרכזי במאבק (כמובן), אבל כוחות רבי עוצמה רוצים לנצל אותה ככלי למען מלחמתם בשלטון (כמובן שני). רובי עומדת בפני ברירה איומה, שפירושה ויתור על הסיכוי לחיים שיש בהם ערך.
(ועכשיו, תקציר יקר, יש לי שאלה אליך. אתה מתעקש בכוח לגלות לנו את כל העלילה? עם ספויילרים? ברצינות נראה לי שזה התקציר הכי ארוך והכי מספיילר שקראתי אי פעם).

מה חשבתי על הספר:
הספר מתחיל די לאט. בהתחלה, רובי מספרת לנו מלא על הזיכרונות שלה. כן, הבנתי, זה חשוב שנכיר את הרקע שלה, כדי שנכיר את הדמות וכל זה, אבל עדיין, זה היה קצת יותר מדי. לא הבנתי מה ההווה ומה העבר, והכל היה די מבלבל ולא ברור. אבל לשמחתי, אחרי כל הבלבול של ההתחלה, הספר התחיל לתפוס קצב, והוא השתפר עם כל פרק. העלילה מתחילה להיות קצבית ומותחת, גם אם היו קטעים קצת צפויים, והיו דברים שניחשתי שיקרו (והם באמת קרו).
די אהבתי את העולם, למרות שסיווג כוחות העל לפי צבעים נראה לי קצת מצחיק. בעיקרון קצת נמאס לי מדיסטופיות, אבל כאן לא הרגשתי יותר מדי שזו דיסטופיה. מבחינתי זה פשוט היה עולם שמטרתו למרר לרובי וחבריה את החיים.
די חיבבתי את הדמויות, גם עם זו הרגישה לי קצת כמו העתק של רו (ממשחקי הרעב). (אפילו השמות שלהן דומים). אגב, העתק לא הכי מוצלח, כי
א. רו ממש לא כזאת שטחית.
ב. רו טובה פי מיליון מזו. שלא תגידו שלא אמרתי את זה.
דווקא את רובי לא ממש אהבתי. היא הייתה בסדר. קצת אובר דרמטית, ולא אכפת לי שלפעמים באמת הייתה לה סיבה להיות כזאת.
היו כמה קטעים בספר שבהם הדמויות אמרו "או מיי גוד". אני סתם מביאה את זה לידיעתכם, כך שאם תחליטו לקרוא את הספר, תהיו מוכנים להיקרע מצחוק בקטעים רנדומליים, רק כי אחת הדמויות אמרה "או מיי גוד" וזה מרגיש כזה לא קשור. וגם יש כמה "באמא שלך".
עוד משהו - לא הבנתי את הקטע של המחלה שכל בני הנוער מתים ממנה. איך היא נוצרה? למה היא קשורה? וגם - איך בני הנוער קיבלו את הכוחות? למה? איך קרה שכל אחד קיבל את הכוח המסויים שלו, ולא כוח אחר? אני ממש מקווה שיהיה לזה הסבר בספר הבא, כי כרגע של בגדר חור בעלילה.
הסיום נוראי. אני ממש חייבת את הספר הבא. גם בספרים שאני לא אוהבת, ונגמרים בקליף האנגר, אני צריכה את הספר הבא, כי אני לא מסוגלת לא לדעת מה קרה לדמויות בסוף. עם עובד - בבקשה?

שורה תחתונה: אם הצלחתם לסבול את ההתחלה, תגלו ספר נחמד למדי. 6.5/10.

נ.ב
זוכרים את זו? זוכרים את רו? זוכרים את רובי? יודעים מי משחקת את רובי בסרט? אותה שחקנית של רו.

מגילות הכשף האדומות (קללות קדמוניות 1)
קסנדרה קלייר ווסלי צ'ו
הוצאת מודן

תקציר הספר :
מגנוס‭ ‬ביין‭, ‬הקוסם‭ ‬(מכשףףף מגנוס ביין הוא מכשף! לקרוא לו קוסם פשוט נשמע… לא נכון) העליון‭ ‬של‭ ‬ברוקלין,‭ ‬התחיל‭ ‬לצאת סוף‮–‬סוף‭ ‬ עם‭ ‬צייד‭ ‬הצללים‭ ‬אלק‭ ‬לייטווד‭ ,‬וטיול‭ ‬רומנטי‭ ‬קצר‭ ‬הוא‭ ‬בדיוק‭ ‬מה‭ ‬שהם‭ ‬צריכים. ‬ אבל‭ ‬כשהם‭ ‬מגיעים‭ ‬לאירופה‭ ‬מתברר‭ ‬שהנוף‭ ‬פחות‭ ‬פסטורלי‭ ‬משציפו.‭ ‬כת‭ ‬מסתורית‭ ‬שסוגדת‭ ‬לשדים‭ ‬פוגעת‭ ‬בשוכני‭ ‬תחתיות‭ ,‬וכל‭ ‬הסימנים‭ ‬מעידים‭ ‬שמגנוס‭ ‬מילא‭ ‬בה‭ ‬תפקיד‭ ‬מרכזי‭ ‬בעבר‭ .‬אלק‭ ‬ומגנוס‭ ‬יודעים‭ ‬שעליהם‭ ‬לעצור‭ ‬את‭ ‬הכת‭ ‬לפני‭ ‬שתגרום‭ ‬נזק‭ ‬נוסף,‭ ‬אך‭ ‬עם‭ ‬כל‭ ‬צעד‭ ‬שהם‭ ‬עושים‭ ‬נחשפים‭ ‬עוד‭ ‬ועוד‭ ‬פרטים‭ ‬על‭ ‬עברו‭ ‬של‭ ‬מגנוס‭ - ‬סודות‭ ‬שהוא‭ ‬מעדיף‭ ‬לא‭ ‬לחלוק‭ ‬עם‭ ‬איש,‭ ‬במיוחד‭ ‬לא‭ ‬עם‭ ‬אלק.‭ ‬האם‭ ‬יצליחו‭ ‬להמשיך‭ ‬לתפקד‭ ‬כזוג,‭ ‬בחיים‭ ‬ובקרב?‭‬ ואולי‭ ‬השדים‭ ‬של‭ ‬מגנוס‭ ‬כבר‭ ‬כובלים‭ ‬אותו‭ ‬בקשרים‭ ‬אחרים‭?‬

סיפור קצר:
קודם כל, אני חייבת לציין, שכשקראתי את בני הנפילים לא כל כך אהבת את אלק ומגנוס. הם היו חביבים.
רק בקריאות החוזרות (והיו המון כאלה) הבנתי כמה הם מושלמים.
ואז גיליתי שקסנדרה קלייר כתבה עליהם ספר! כאילו, רק עליהם! ו- ווהו! הייתי מאושרת!
כמובן, אגב, שהספר לא תורגם אז.
אפילו לא הייתי מופתעת.
ואז, ביום בהיר אחד, כשהייתי בחנות רנדומלית כלשהי שאנילא זוכרת את שמה, חברה שלי כתבה לי שעומדים לתרגם את הספר הזה. ואני הייתי בשוק של החיים שלי, בקטע הכי טוב בעולם.
נשבעת שהתחלתי לקפוץ כמו משוגעת באמצע החנות. זו הייתה חנות ענקית, אז אף אחד לא שם לב יותר מדי.
באמת שהתרגשתי ממש. ממש.
לקח לי (ולחברה שלי) קצת זמן להבין שאנחנו לא צריכות לקרוא את עיר של אש שמיימית (הספר האחרון בבני הנפילים, שעדיין לא תורגם) לפני שאנחנו קוראות את מגילות הכשף, ואגב, היינו במצב שבו אנחנו לגמרי מסכימות לספיילר לעצמנו את הסוף של בני הנפילים שחיכינו לו כל כך הרבה זמן (חשבנו שמגילות הכשף האדומות מתרחש אחרי בני הנפילים, ושאם נקרא אותו לפני שנקרא את עיר של אש שמיימית זה ייעשה לנו ספוילרים לסוף של בני הנפילים), בשביל לקרוא את מגילות הכשף. פשוט כי אלה אלק ומגנוס ועם אלק ומגנוס אי אפשר להתווכח.

כמה פרטים טכניים קטנים:
יש מלא ששואלים ומבולבלים. אז אני אשמח לעזור:
את מגילות הכשף האדומות צריך לקרוא אחרי שקראתם את כל שלושת הספרים הראשונים בסדרת בני הנפילים, ואת כל טרילוגיית מכשירי התופת.
את מכשירי התופת לא ממש חובה לקרוא כדי להבין, פשוט במגילות הכשף יש כמה ספויילרים לסוף של מכשירי התופת.
אם ממש אין לכם כוח, אפשר לקרוא את מגילות הכשף בלי לקרוא בכלל את בני הנפילים ומכשירי התופת. פשוט יהיו כמה דברים שיכול להיות שלא תבינו (בתחילת מגילות הכשף יש מין הסבר בסיסי קצר של כל הדברים, אבל הוא מאוד בסיסי), ויש סיכוי שתהנו מהספר קצת פחות. אבל כמובן שעדיין תהנו ממנו, כי הוא ספר מצויין בפני עצמו.
(אגב, אם טעיתי במשהו שכתבתי כאן אתם מוזמנים לתקן אותי).

מה חשבתי על הספר:
טוב, קודם כל אלה אלק ומגנוס, אז זה אף פעם לא יכול להיות רע. אף פעם.
וגם זו קסנדרה קלייר, שפשוט יודעת לכתוב טוב. (וגם איזה ווסלי צ'ו לא ברור)
טוב,נכון, הספר לא מושלם, קצת אחרי אמצע הספר הבנתי מי המשת"פ של ה"רשע", והיו קטעים שקצת נמרחו לדעתי.
אבל גם אם חלק ממנה היה קצת צפוי, העלילה באופן כללי הייתה ממש טובה וזורמת, ולא יכולתי להניח את הספר מהיד (וגם לא עשיתי את זה יותר מדי).
הדמויות היו מעולותתת, ואני ממש לא מדברת רק על מגנוס ואלק (למרות ששום דמות לא יכולה להיות טובה יותר ממגנוס, לא משנה כמה היא תנסה).
יש גם את סיפור ההתחלה של הלן ואלין, שלא הכרתי (ואני עדיין לא מכירה), כי לא קראתי את מיומנויות אפלות (סדרה שמתרחשת אחרי סיום בני הנפילים, ויש בה ספוילרים לסוף של בני הנפילים. בגלל שמישהו (אהמ אהמ אני לא רומזת כלום) עוד לא תרגם את עיר של אש שמיימית, לא קראתי את מיומנויות אפלות מחשש לספויילרים).
הקרבות פשוט מצוינים, ובאמת שאני לא חובבת קרבות גדולה. לרוב אני קוראת קרבות ברפרוף, אבל כאן הם היו ממש טובים ומותחים.
היו בספר גם הרבה קטעים שבהם צחקתי או חייכתי אל הספר כמו דבילית :)
וכמובן שהיו גם הדיאלוגים, שאני כל כך אוהבת בספרים של קסנדרה. הם כתובים בצורה טובה ושנונה, וזה כל כך כיף לקרוא אותם.
אני כל כך אוהבת את העולם שבראה קסנדרה קלייר, ולפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לחיות בו בעצמי.

שורה תחתונה:
ספר מעולהמעולהמעולה, אבל יש בו כמה חסרונות קטנים (שמאוד קל להתעלם מהם). אני נותנת לו 9/10

נ.ב -
תודה רבה להוצאת מודן שהביאו אלינו את הספר המקסים הזה. באמת תודה

נ.ב 2 -
תקראו את התודות של הספר. זה פחות תודות רגילות ויותר קסנדרה מספרת על האתגרים שבכתיבת ספר להט"בי, וזה ממש מעניין לקרוא את זה.

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 1)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

תקציר הספר:
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים הוא אחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון. ספרו הראשון של רנסום ריגס שהה למעלה משנה ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" (כמעט כל ספר YA שתורגם מאנגלית שהה ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס) ונמכר במליוני עותקים ברחבי העולם (ובצדק).
זהו סיפורו של ג'ייקוב, שיוצא למסע אל הלא נודע, בעקבות מילותיו האחרונות של סבו האהוב: "המפלצות חזרו". כעת הוא חייב לגלות את האמת שמאחורי הסיפורים המדהימים ששמע כל חייו על המעון המשונה של מיס פרגרין.
סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ.
לבני 12 עד 120 (אכן).

מה חשבתי על הספר:
באתי לספר הזה עם ציפיות יחסית גבוהות. שמעתי המון המלצות עליו, הכריכה נראית ממש טוב, והתקציר נשמע מעניין (מה שממש לא קורה הרבה). אני שמחה לומר שהספר ממש לא אכזב אותי ואת הציפיות שלי.
אני וחברה שלי קבענו לקרוא את הספר באותו הזמן, ואת ה"פתח דבר" קראנו ביחד בטלפון. (היא הייתה בבית שלה, אני הייתי בבית שלי ושתינו היינו על הקו בזמן שקראנו). ה"פתח דבר" נשמע קצת ילדותי. מגניב, קצת כמו מתוך אגדה, אבל ילדותי.
אז יש לי לומר לכם דבר אחד - אל תתנו ל"פתח דבר" להטעות אתכם!
האווירה הזאת של האגדה נשמרת כל הספר (לפחות מבחינתי), אבל הילדותיות ממש לא (תכלס זה פשוט כי ב"פתח דבר" ג'ייקוב, גיבור הספר, הוא ילד).
זה הספר הראשון שקראתי שיש בו כזו אווירה אגדתית כיפית, ושהוא לא אגדה.
העלילה מצויינת, מעניינת ומרתקת כל הזמן, המתח מתפתח נהדר, ובאיזשהו שלב היא הולכת על הגבול הדק שבין פנטזיה-מצויינת לבין לא-אמין-בעליל-ומופרע-לגמרי. אבל, למזלנו היא לא חוצה את הגבול הזה, ונשארת בצד הפנטזיה-מצויינת.
העלילה גם קופצת הרבה בין ההווה (שבו חי ג'ייקוב), לבין תקופת מלחמת העולם השנייה (שבה חיים הילדים המשונים). אבל זה לא מהספרים האלה שמתרחשים בעבר והם מעצבנים ומשעממים! בקושי מרגישים שחלק מהספר מתרחש בעבר. אין מכשירים טכנולוגיים יותר מדי, ואין עוד כמה דברים, וזה רק מוסיף למסתוריות ולאווירה של הספר.
הכתיבה טובה, לא באופן מיוחד מדי, אבל טובה. וגם התרגום מצויין.
הקטע השני הכי מגניב בספר (הדבר הראשון הכי מגניב בספר הוא העלילה והדמויות. כן, הן באות ביחד. למה? כי ככה החלטתי), לפחות מבחינתי, הוא הצילומים שיש בו. הצילומים מוסיפים לספר עוד המון חיים, וחלקם מצמררים, אבל בקטע טוב. חוץ מזה, כל העיצוב של הספר מיוחד ומהמם. אני חושבת שמבחינת העיצוב, זה הספר הכי יפה שקראתי (או קלע הכשף. הם בתחרות צמודה מאוד).
ושכחתי את הדמויות! הן פשוט נהדרות. כל אחת ואחת מהדמויות בספר הזה היא בעלת אופי אחר, וזה מגוון כל כך רחב וכייפי של, אה, אופיים? איך אומרים אופי ברבים?
וגם לכל דמות יש "משונות" (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים!) משלה, שזה בעצם סוג של כוח-על, וזה פשוט אדיר. עוד לא יצא לי לקרוא (לפחות לא שאני זוכרת) ספר YA שלדמויות בו יש כוחות-על כאלה הזויים ומגניבים. פה אחורי, גידול דבורים בגוף, ועוד ועוד…
ויש גם רומנטיקה! חמודה ממש! ואין כל כך הרבה ממנה, אז אל תיבהלו.
וגם! סבא של ג'ייקוב היה בשואה! זאת אומרת שג'ייקוב הוא דור שלישי לשואה! ולפחות רבע יהודי! הופתעתי מאוד ושמחתי לגלות את זה, בהתחשב בכך שזה לא ספר ישראלי :)
הסוף של הספר לגמרי משאיר טעם של עוד, וברגעים אלו ממש אני כבר קוראת את הספר השני!

שורה תחתונה:
ספר מדהים, סופר מומלץ לאוהבי פנטזיה. 9/10.

נ.ב
עובדה מגניבה בנוגע לצילומים בספר (העובדה לקוחה מעמוד הפייסבוק של teen book lub, ומסוף הספר):
כל הצילומים בספר אמיתיים לגמרי ולא נעשו במיוחד בשביל הספרים. אלה תמונות שרנסום ריגס אסף, והן אפילו נתנו את ההשראה למה שיקרה בכל פרק.

נ.ב 2
רנסום ריגס הוא בעלה של טהרה מאפי! (שכתבה את נפץ אותי!)