ביקורת ספרותית על מוחות אפלים מאת אלכסנדרה בראקן

---

מוחות אפלים (מוחות אפלים 1)
אלכסנדרה בראקן
הוצאת עם עובד

תקציר הספר:
בגיל שש עשרה, רובי דיילי היא אחת הנערות המסוכנות באמריקה
רובי ניצלה מהמחלה המסתורית שהמיתה את רוב הילדים ובני הנוער באמריקה, אבל כמו רבים אחרים, היא נחלצה ממנה במצב נורא עוד יותר (מצב נורא יותר ממוות?): יש לה יכולות על חושיות מפחידות, והיא אינה יכולה לשלוט בהן (תיקון: היא יכולה, היא פשוט לא מצליחה).
כשכוחותיה המבהילים של רובי מתגלים, הוריה כולאים אותה במוסך של הבית ומזעיקים משטרה. היא נשלחת לת'רמונד, "מחנה שיקום" ממשלתי נוקשה, שאינו אלא כלא שאליו נשלחים בני הנוער ששרדו והוסגרו בידי קרוביהם המבועתים.
רובי נמלטת מת'רמונד בסיועה של מחתרת מסתורית. כשהיא בסכנת חיים היא חוצה את אמריקה הריקה מילדים, שבה כל בן נוער הוא פושע נרדף, ומנסה להגיע אל המקום הבטוח היחיד לבני גילה: איסט ריבר. בדרכה היא מצטרפת לחבורה של בני נוער שנמלטו ממחנה מעצר אחר. ליאם, מנהיגם האמיץ, מתאהב בה.
אבל למרות כמיהתה אל ליאם, היא אינה יכולה להתקרב אליו בשל רגשות האשם שהיא נושאת והחשש שתפגע בו.
כשהחבורה מגיעה לאיסט ריבר מתגלה שלרובי נוער תפקיד מרכזי במאבק (כמובן), אבל כוחות רבי עוצמה רוצים לנצל אותה ככלי למען מלחמתם בשלטון (כמובן שני). רובי עומדת בפני ברירה איומה, שפירושה ויתור על הסיכוי לחיים שיש בהם ערך.
(ועכשיו, תקציר יקר, יש לי שאלה אליך. אתה מתעקש בכוח לגלות לנו את כל העלילה? עם ספויילרים? ברצינות נראה לי שזה התקציר הכי ארוך והכי מספיילר שקראתי אי פעם).

מה חשבתי על הספר:
הספר מתחיל די לאט. בהתחלה, רובי מספרת לנו מלא על הזיכרונות שלה. כן, הבנתי, זה חשוב שנכיר את הרקע שלה, כדי שנכיר את הדמות וכל זה, אבל עדיין, זה היה קצת יותר מדי. לא הבנתי מה ההווה ומה העבר, והכל היה די מבלבל ולא ברור. אבל לשמחתי, אחרי כל הבלבול של ההתחלה, הספר התחיל לתפוס קצב, והוא השתפר עם כל פרק. העלילה מתחילה להיות קצבית ומותחת, גם אם היו קטעים קצת צפויים, והיו דברים שניחשתי שיקרו (והם באמת קרו).
די אהבתי את העולם, למרות שסיווג כוחות העל לפי צבעים נראה לי קצת מצחיק. בעיקרון קצת נמאס לי מדיסטופיות, אבל כאן לא הרגשתי יותר מדי שזו דיסטופיה. מבחינתי זה פשוט היה עולם שמטרתו למרר לרובי וחבריה את החיים.
די חיבבתי את הדמויות, גם עם זו הרגישה לי קצת כמו העתק של רו (ממשחקי הרעב). (אפילו השמות שלהן דומים). אגב, העתק לא הכי מוצלח, כי
א. רו ממש לא כזאת שטחית.
ב. רו טובה פי מיליון מזו. שלא תגידו שלא אמרתי את זה.
דווקא את רובי לא ממש אהבתי. היא הייתה בסדר. קצת אובר דרמטית, ולא אכפת לי שלפעמים באמת הייתה לה סיבה להיות כזאת.
היו כמה קטעים בספר שבהם הדמויות אמרו "או מיי גוד". אני סתם מביאה את זה לידיעתכם, כך שאם תחליטו לקרוא את הספר, תהיו מוכנים להיקרע מצחוק בקטעים רנדומליים, רק כי אחת הדמויות אמרה "או מיי גוד" וזה מרגיש כזה לא קשור. וגם יש כמה "באמא שלך".
עוד משהו - לא הבנתי את הקטע של המחלה שכל בני הנוער מתים ממנה. איך היא נוצרה? למה היא קשורה? וגם - איך בני הנוער קיבלו את הכוחות? למה? איך קרה שכל אחד קיבל את הכוח המסויים שלו, ולא כוח אחר? אני ממש מקווה שיהיה לזה הסבר בספר הבא, כי כרגע של בגדר חור בעלילה.
הסיום נוראי. אני ממש חייבת את הספר הבא. גם בספרים שאני לא אוהבת, ונגמרים בקליף האנגר, אני צריכה את הספר הבא, כי אני לא מסוגלת לא לדעת מה קרה לדמויות בסוף. עם עובד - בבקשה?

שורה תחתונה: אם הצלחתם לסבול את ההתחלה, תגלו ספר נחמד למדי. 6.5/10.

נ.ב
זוכרים את זו? זוכרים את רו? זוכרים את רובי? יודעים מי משחקת את רובי בסרט? אותה שחקנית של רו.

» ביקורות נוספות של Books&Books&More
» ביקורות נוספות על מוחות אפלים