“הייתה לי הברקה משוגעת לגבי הספר הזה שאני כבר מת לשתף.
מוזר לי שלא ראיתי בשום מקום מישהו שכתב על זה לפניי. זאת הייתה הברקה כל כך ברורה, עכשיו כשאני מביט על זה מאחור, שזה פשוט בלתי אפשרי לקרוא את הספר הזה באותה הצורה. זה כמו אחת מהתמונות הדו־משמעיות האלה. ברגע שאתה רואה את האישה המתחבאת בציור של הסוס, אתה כבר לא יכול שלא לשים לב אליה.
העניין הוא שהיה לי די קשה להגדיר את הספר הזה כשלראשונה ניסיתי לכתוב עליו ביקורת. דעותיי עליו היו... מעורבות, נוטות ללא טובות. גם הספר השני, אותו הדבר. ניסיתי להסביר מה בדיוק לא אהבתי בו, ולמה, ולא הצלחתי להגיע לתשובה. זה תמיד בלבל אותי. כי, בכנות, הספרים האלה בלבלו אותי. הם לא בנויים בצורה שהראש שלי הצליח להכיל בשלמות.
אל "שם הרוח" הגעתי בדרך לא דרך, מביקורות נלהבות באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל, ששיבחו והיללו אותו בצורה שהזכירה מעין כת. הבטתי בספר בפעם הראשונה. העובי הרשים אותי, אבל ידעתי לא להתייחס לכך כאל גורם מכריע. כל מי שסיפר לי על הספר הבטיח לי שמדובר בספר האהוב עליי הבא. ספר שישנה לי את החיים. ה"שר הטבעות" הבא שלי. הזיכיון החדש שאתאהב בו, שלאט לאט כל העולם יכיר ויבין עד כמה הוא נפלא. ועוד כהנה וכהנה. הייתי, מן הסתם, סקפטי. אבל מילא, ניסיתי לשמור על ראש פתוח. כבר קרה שהופתעתי לטובה. ספר חדש, יחסית... נו, ננסה. ניסיתי. זה לקח הרבה פחות זמן משחשבתי. סיפור המסגרת היה לדעתי רעיון מדליק, וההתחלה, באופן כללי די גרמה לי לחשוב שאולי יש פה באמת משהו. כלומר, יש מעין חצאי הבטחות לעלילה מרתקת פה ושם, אז ברגע שהיא תתחיל, אני מאמין שממש אוהב את הספר הזה.
ברגע שהעלילה תתחיל.
בכל רגע.
ממש...
עכשיו.
...
...נו...?
כן, הבעיה העיקרית שלי עם הספר הזה... אין לו ממש... עלילה. כלומר, קורים בו דברים, מן הסתם, ספר כזה עבה, לא יכול להיות שלא יקרה בו כלום, אבל... כלומר... לא באמת קורה בו משהו. הכיוונים משתנים בכל רגע. ממסע נקמה לסיפור בית ספר סגנון הוגוורטס, למסעות בין ממלכות, לתרבויות עתיקות, לתחרויות נגינה... כל זה אולי היה נשמע טוב ויפה אם זה היה מתחבר לאיזה משהו גדול, סיפור מסע שיאגוד את כל העולם הזה בתוכו. אבל... זה פשוט לא. וזה תסכל אותי, כי ממש חיכיתי למשהו שיתניע. ואז בכל פעם שהסיפור כאילו מתחיל, הוא נעצר ומתחלף במשהו אחר לא קשור. היו המון קטעים ממש טובים, חלקם אפילו מאוד מאוד טובים. קטעים שאני לא חושב שאשכח מתישהו. אבל, בסך הכולל של הדברים... זה לא הוביל לכלום.
הספר השני לא חף מטעויות כאלה גם הוא. תוכנו לא הצדיק בשום צורה את אורכו. הספר נסתיים בלי שנשארנו עם כלום בידיים. חצאי הרפתקאות שכביכול הופכות את גיבור הספר למעין אגדה מהלכת לא התקדמו לשום מקום. ובשביל "קוטל המלך", זה די מאכזב. (אגב, קלקלנים, לאורך כל הביקורת,) המלך לא נקטל, ואני כמעט בטוח שכאשר ייקטל, זה גם כן יהיה באיזה סיפור הרפתקאות צדדי. אין לי בעיה עם הרפתקאות צדדיות שעובר הגיבור, אבל לא כשכל הספר המזורגג בנוי מהן.
טוב, אז על העלילה אפשר לסמן איקס. מה לגבי הדמויות? ובכן, גם זה מעט מסובך. קודם כל, יש הרבה. הרבה מאוד. המון. הן מתחלפות אחת אחרי השניה, ואת רובן אני זוכר, כך שאני מניח שזה סימן טוב. הדמות הראשית... אני חייב להגיד, בשביל מישהו שנכתב בספרי ההיסטוריה, הוא לא עשה הרבה, ואת מה שהוא כן עשה הוא עשה לא בהמון מקצועיות, ובלא מעט טיוחים ופיברוקים. מה גם, האישיות שלו מאוד... נו... אוף, אין לי דרך פשוטה יותר להגיד את זה. הוא קוץ. הוא פשוט קוץ מושלם. אתם יודעים איפה. מעטים הדברים שהוא עושה במהלך הספר שהצלחתי להתרשם מהם בלי לחשוב שהוא מנופח במידה שאין כדוגמתה. אני חושב... אולי העובדה שהוא נכתב פשוט קיצוני מדי. כל הדמויות שם, בעצם. קיצוניות, אחת את. מתנהגות... לא כמו בני אדם, אלא יותר כמו... קריקטורות של בני אדם. או, כמו איך שהייתי מתאר לעצמי שדמויות מסיפור אגדה עתיק על ממלכות היו מתנהגות. אני לא יודע להסביר את זה טוב מאוד בעצמי... נו, יש בכולם שם משהו אקסטרה שכזה, משהו מעט לא אנושי. הדמויות המשניות, על אף שחלקן מאוד צבעוניות ואפילו מהנות, גרמו לי לא פעם לגרד בראשי בבלבול ולחשוב: "מה הסופר הזה בעצם מתכוון להגיד לי..?"
אם מישהו שם יהיה מעצבן, הוא יהיה הכי מעצבן. אם מישהי שם יפה, היא תהיה הכי יפה. אם מישהו שם הוא חבר טוב, הוא יהיה החבר הכי טוב. אם מישהו שם מטורלל, הוא יהיה הכי מטורלל. אני מניח שהבנתם את הרעיון (אם אכן הבנתם, אנא, האירו את עיניי).
על הדמויות אפשר לסמן... מעין חצי איקס וחצי וי. מה לגבי העולם?
לכל הרוחות. העולם. הוא התחיל מדהים, וזה מה שהכי תסכל אותי בהמשך. כל כך הרבה רמזים לכך שמשהו גדול מתרחש, לעולם מורכב מלא בסיפורים ויצורים עתיקי יומין, בכוחות מסתוריים ומרתקים שאני רק רוצה ללמוד עליהם עוד ועוד. ההתחלה הייתה מדהימה, מבחינת בניית העולם. ברצינות, רציתי לדעת עוד. העולם ריתק אותי אל תוך הספר, שתל מאה ואחת רמזים קטנים לגבי גודלו. ואז... במשך יותר מאלף עמודים, כלום. אפילו לא ציוץ מאותו עולם מעניין שראיתי בהתחלה.
חוקי הקסם של העולם הזה מבלבלים. הם הרגישו לי כאילו הם מנסים להיות חכמים בלי שבאמת יש איזושהי חוקיות או חוכמה מאחוריהם. ההימנעות המוחלטת של כולם לקרוא לזה פשוט "קסם", הרגיזה אותי גם היא. הרגשתי כאילו הסופר מאמין שקסם בפני עצמו לא נשמע מרשים מספיק - חייב להיות גם הסבר מסובך חצי מדעי שכאילו ייתן הסבר לכל העסק. זה הופך את העניין להרבה פחות כיפי. בהוגוורטס, לשם ההשוואה, לקסם לא היה שום היגיון, אבל זאת בדיוק הסיבה שהצלחנו לסבול את השיעורים ושיעורי הבית. הם היו מצחיקים, משעשעים, בלתי מוסברים. ואם היה בהם היגיון מדי פעם, זה היה רק כדי לעזור לעלילה. ההנאה הייתה הרבה יותר חשובה מההיגיון. כאן נראה שמבחינת סדר העדיפויות של הסופר, הסדר הוא הפוך.
בבניית העולם עצמו יש כמה באגים. חלקם לא חשובים, חלקם יותר אבל בכל הספר היה רק קטע אחד שגרם לי ממש לרתוח מזעם, ולצעוק על הספר בלב כמו שאני עושה לפעמים בספרים גרועים ממש. יש קטע שבו הוא מגיע לכפר כלשהו ולומד שם על התרבות השונה שלהם בעלת המנהגים המשונים, כמו גם היחס השונה שלהם לכל מני דברים. הוא מגיע לשם כדי ללמוד לחימה מהסוג הטוב ביותר, שוב, לא כדי להיות מוכן יותר לקרב הגדול או משהו, אלא סתם מתוך גחמה של רגע. כשהוא מגיע לשם, הוא לומד, בין היתר, על כל מני פילוסופיות חכמות ונקודות מבט שונות על העולם. כמו מעין כפר אסייתי עתיק יומין שאנשי המערב מבקרים בו ולומדים את חוקיהם. זה נחמד אהבתי את הרעיון. אבל ככל שהתקדם הסיפור על הכפר, כך דעותיהם נעשו תמוהות יותר ויותר, וקיצוניות יותר ויותר. ואז הגיעה הסצנה בה הוא מגלה שמבחינתם של תושבי הכפר, המושג "אבא" הוא שגוי מיסודו, ואפילו מגוחך. כלומר, שלגבר אין שום חלק ביצירת הוולד. הגיבור, שאמור להיות אחד האנשים הכי חכמים בספר, אגב, מנסה להתווכח עם בת שיחו על העניין, אך נכשל, והעניין מוגש כמעין "עוד נקודת מבט על העולם שלא שקלתם אתם, המערביים". כאן הוא עבר את הגבול, מבחינתי.
באותו זמן קראתי את "הארי פוטר והשיטה הרציונלית", כך שלא יכולתי להימנע מלשמוע את הארי הרציונלי קורא את הקטע יחד איתי ומעיר: "אוקיי, אג'נדות ופילוסופיות וכאלה - כל זה טוב ויפה, עד שזה נוגע לדברים שהם נכונים או לא נכונים. זה, בפשטות, לא נכון. אתה לא יכול שאנשי הכפר הזה יגידו: 'הירח עשוי מגבינה' ושגיבור הספר יגיד: 'לא חשבתי על זה'. אתה לא יכול לתרץ את נקודת המבט המאוד נאורה או משהו כזה על העולם באמצעות עובדות לא קיימות, בטח שלא לחשוב שאתה יותר חכם מאיתנו באמצעותן. כי אנשי הכפר האלה פשוט צוחקים על הגיבור המסכן שלנו על שאפילו העלה את הרעיון הזה, ומתייחסים אליו כאילו הוא נושא שאפשר בכלל להתווכח עליו, וכאילו שאנשי העולם שמחוץ לכפר הם ערמת טמבלים גמורים על שהם חושבים ככה. ואם תרצה להגיד שאז הם לא חיו בתקופה שבה היה אפשר להוכיח את כל העניין באופן מדעי כמו היו, אפשר לברר את העניין באמצעות ניסוי פשוט: קח שתיים מנשות הכפר, בודד אותן, אחת מהן תקיים יחסים עם גבר, והשנייה לעולם לא. כל אחת מהן תעשה את כל מה שאנשי הכפר חושבים שצריך לעשות כדי להוליד ילד, ואז תראו מי נכנסה להריון ומי לא. כמובן, המבודדת תישאר חסרת ילדים."
קצת הציק לי שהארי פוטר הרציונלי הצליח להגיע לפתרון הכול כך פשוט הזה, אבל גיבור הספר המאוד חכם לא.
כל הספר הזה הוא עטיפה יפה למה שהוא בעצם שום כלום מוחלט. מי זה הסופר הזה בכלל? שאלתי את עצמי, תוך כדי שאני מביט פתריק רותפוס? לא שמעתי עליו מעולם. זה הספר הראשון שלו, לא? כך זה נראה. הוא לא מקצוען או משהו, הוא סתם הניח שיש לו כישרון, זה לא שהוא למד את העניינים שהוא כותב עליהם. הוא סתם נראה כמו אחד שקרא הרבה ספרי פנטזיה, השתתף בהרבה קומיק-קונים, ראה את כל סרטי גיבורי העל שבעולם וצפה בכל סדרות האנימה שבעולם - -
ואז זה היכה בי.
אנימה.
זה בכלל לא ספר...
זאת סדרת אנימה.
הכל התחבר. הכל. המחסור בעלילה. האורך הלא הגיוני. הדמויות הקיצוניות. עיצובי המקומות. המקום של המוזיקה. התרבויות. הקטעים המגוחכים והקרינג'יים מעט. הקיצוניות בהכל. הקטעים המרשימים באפלה שלהם. עיצוב הדמויות... לעזאזל, אני ממש יכול לראות את גיבור הספר אדום השיער מעוצב כדמות אנימה. כמו גם את כל שאר החברים. זאת הדרך היחידה שבה אפשר להבין את הספר הזה - זה בכלל לא ספר זאת סדרת אנימה. ככה סדרות אנימה מתנהגות, כך הן בנויות. זה היה, בשבילי רגע התגלות יוצא דופן. זה פשוט אנימה. אם מישהו ידבר איתי עוד אי פעם על הספר הזה אני אדמיין אותו כאנימה. פתרון כל כך פשוט, אבל כמה שהוא פשוט, ככה הוא מסתדר לי, בצורה כזאת מושלמת ששינתה לי את כל נקודת המבט שלי על הספר מאה שמונים מעלות.
האם זה אומר שאני אוהב את הספר הזה עכשיו, ובכן, לא, אבל זה אולי אומר שלמרות החוויה הרעה... אנסה לדמיין בראש את סגנון הציור היפני הייחודי, ואתן לו עוד הזדמנות. מתישהו. רק כדי לראות אם התאוריה שלי עובדת.
וואו... פרקתי המון. סליחה.”
