את הספר הזה יש להרחיק מגברים במשבר ואנשים בודדים. כי הספר הזה הוא זריקת עצב של ממש לנפש.
לפני יותר מעשרים שנה זיהה וולבק ותיאר במדויק את ריק שנוצר בחיים המערביים המודרניים.
זה נראה לעיתים שככל שיש לנו יותר חירות וחופש בחירה, אנו חשים כבולים יותר. אינספור האפשרויות שנפתחות לפנינו עם כל מה שהן מבטיחות לכאורה, מרחיקות את תחושת האושר של האדם, הופכות אותו לבלתי ניתן להשגה.
הגיבור הראשי הוא איש מחשבים פריזאי בתחילת שנות השלושים שלו. הוא מרוויח יפה ו"כוח הקנייה" שלו היא פי שניים וחצי מהממוצע. אולם חייו נעדרים משמעות בעיניו, אושר ממנו והלאה, הוא התייאש מבני ובנות האדם. הוא מאין ניהיליסט חמוץ שלא מאמין בדבר – לא באהבה, לא בחברות ולא בעתיד האנושות.
וולבק מראה כיצד אדם סביר מה שנקרא, מתדרדר לתהום של התקפי דיכאון, בכי, שבירת כלים וחוסר תפקוד בחברה. ככל שעוברים שנותיו, הוא שואל את עצמו יותר ויותר שאלות, מהרהר בתכלית הקיום, פצעי נפש מהעבר שלא הגלידו נפתחים שוב ומתחילים לכאוב, לדמם.
הרהוריו הפילוסופיים של וולבק אודות העידן הנוכחי בעולם המערבי מרתקים. הוא מתאר את תקופתנו כעידן של עצב, וריקנות, שאירופה למעשה חדלה להתקיים עם סיום ה"עידן היפה" בתחילת המאה העשרים. חברה שבנויה על רדיפה אחר כסף, עידוד צרכנות וליברליזם קיצוני מתקשה לספק לאדם את הכלים הפשוטים לאהבת אמת, נאמנות, תחושת סיפוק ואושר. אגב, ככל שהאדם מפותח יותר רגשית וחושב יותר, כך לטענת וולבק קשה לו יותר בעולם הזה, כי ההבנה הפשוטה של חוסר אונים והידיעה שלא ניתן לשנות את כיוון הזרם מחלחלות ביתר קלות לתודעתו.
יכולתו של וולבק לחוש את העתיד זו בכלל תופעה מדהימה. לא בכדי הוא בחר לגיבורו את המקצוע של איש "הי – טק"(כפי שוולבק עצמו היה). אף על פי שהוא עצמו מתפרנס מהתחום ומטמיע תוכנה חדשה למשרד החקלאות הצרפתי, הוא רואה במחשוב העולם תופעה שלילית:
"אני לא אוהב את העולם הזה. לחלוטין לא אוהב אותו. החברה שבתוכה אני חי מגעילה אותי; הפרסומות גורמות לי בחילה; המחשבים גורמים לי להקיא. כל עבודת התיכנות שלי מתבססת על הכפלת הרפרנסים, צירופים, קני – המידה של החלטות רציונליות. אין לזה כל משמעות. אם לומר בכנות, זה אפילו שלילי; מאמץ מיותר לנוירונים. העולם הזה צריך הכל, חוץ ממידע נוסף."
באשר לי אז אני יכול להזדהות כל כך עם תובנות לא מעטות בספר. לדעתי מזמן מיצינו את צרכנו במידע ברמה הביתית, עברנו את גבול הטירוף הטכנו – וירטואלי ומוטב היה להגביל את המשך הפיתוח לתחומים כמו רפואה ותעופה, אם כי ברור לי שהדבר אינו אפשרי כבר. אפילו שיחה נורמלית בין בני האדם זה משהו לא ממשי היום. השיחה למיטב הבנתי, כוללת מרכיב של התעניינות כנה בבן האדם שמדברים איתו, אלא שזה דבר שהפך ללא טבעי בימי ה"סלפי" שלנו כשאנחנו כה אובססיביים וממוקדים בחיינו שלנו. נראה כאילו האינטראקציות הבין - אישיות בתקופתנו נועדו כדי שהאנשים יוכלו למנות ולפאר את הישגיהם שלהם בפני האדם השני, שתפקידו להתפעל ולקנא כמובן ואחרי זה פשוט אין להם על מה לדבר והם טובעים בשתיקה מביכה. כן, אנשים עדיין מדברים (שגם זה במקרה הטוב, אחרי הכל יש לבדוק את הסמארט – פון כל כמה שניות), אבל הם כבר חדלו לשוחח.
העולם הזה שבני האדם נמצאים במתח מתמיד וחרדים למעמדם הכלכלי והתעסוקתי מתוך התמכרות לממון, צריכה ו"פינוקים" הוא הבור שחפרנו לעצמנו. לעיתים זה גורם לנו להישבר פיזית ואף לחלות נפשית. נראה כי לא להתאבד הוא כבר הישג בפני עצמו.
המתירנות המינית של המערב מגלמת בספר ובהרהוריו של המחבר תפקיד שלילי. בדיוק כמו המעמד הכלכלי, התחום המיני הפך לזירה נוספת של מאבק בין בני האדם בחסות הליברליזם. היא מהווה בסיס לייאוש, ניצול, מפחי נפש, קנאה. המעמד המיני הוא ממד נוסף שהאנשים צריכים להוכיח בו את הצלחתם, תוך הישענות על אידיאלים שרבים מבני האדם פשוט לא עונים על הקריטריונים שלהם. כך נוצרת בדידות. המון בדידות.
כמובן שגם כאן וולבק מגזים בגילויי מיזוגיניה מופרכים לעיתים, גזענות (ואני לא מחסידי פוליטיקלי קורקט), קללות מיותרות, תיאורים גסים שנועדו אך ורק לשם זעזוע ועוד הפתעות. אלמנטים רבים מהספר הזה הוא מיחזר גם ב'סרוטונין'. בנוסף , בכל זאת אולי יש גם צדדים חיוביים לקיום המודרני, אבל הם לא ממש באים לידי ביטוי. זה כמו לקרוא רק על הצד האפל של הירח ולהתעלם מהחלק המואר שלו.
אולם, חסרונות אלה לא פוגעים במסר הכללי שהוא חד, ברור ומדויק. התיאורים שלו משרים אווירה של עצב והמבנה הלוגי של הרהוריו משכנע. ניכר שוולבק מכיר את הדיכאון הקיומי לא משמועות, הוא חי את זה, הוא ספג אותו. הוא גם ראה אדם או שניים שהעולם הזה שבר את ליבם. הוא לא מציע פתרונות, אלא מתאר במלוא מורכבותו את הצד הפחות יפה של החיים המודרניים. הרומן נכתב ב-1994, הוא היה פורץ דרך בזמנו. מאז הדברים רק החריפו והחמירו...


















