גיבור הספר חסר השם, איש מחשבים בשנות השלושים לחייו, נשלח יחד עם עמית לעבודה למספר ערים בצרפת כדי להפיץ איזו תוכנה שאמורה לייעל איזה משהו שקשור בחקלאות.
גיבור הספר הוא אדם סביר ונורמטיבי לחלוטין ודרכו וולבק משקף את המהירות בה אדם, כמותו, בקלות יכל להידרדר לדיכאון וחרדות קיומיות עד למסקנה בה התאבדות מצטיירת כפתרון לא כל כך נורא. בעיקר היום, בעידן הנוכחי, עידן של ריקנות אוניברסלית ובדידות, תשישות משמעותית, עצבות ורדיפה אחר תענוגות והנאות ללא משמעות אמיתית, ההבנה שזה המצב ושאין איך לשנות אותו היא גורם משמעותי לדיכאון אצל אנשים חושבים, מכאן כל שנשאר זה לחכות למוות.
העלילה רצופה באירועים חסרי פואנטה שנועדו להדגיש את הריקנות שבחייו האפורים של הגיבור, את חוסר העניין בחיים. הוא משועמם, שום ריגושים, חוסר חשק מוחלט, הוא מאס בשגרה, מאס באנשים, גברים ונשים כאחד, מאס בחיים.
מין תופס חלק גדול מאוד בספר, הוא מתייחס למין כעוד מאבק בחיים המודרנים, בשם הליברליזם, מערכת נפרדת מזו של הכסף אך מסוכנת, מייאשת מדכאת טובענית ואכזרית לא פחות ממנה. המין הורג כמו שכסף הורג.
סגנון הכתיבה בוטה, וולגרי, אינ-יור-פייס, פאק פוליטיקלי קורקט, (אני מת על זה), כתיבה דלה, תמציתית ולעניין, את כל אלו אהבתי. העלילה לא מאוד מעניינת, פיהוק פה, פיהוק שם, לא מעט חלקים עברו על ידי, ובחלקם לא ממש הבנתי את כוונת המשורר. גיבור הספר לעומת זאת כן מעניין, התובנות גם. לזכותו של וולבק, מאמצע החלק השני ועד סופו הספר משתפר, אמנם הופך דכאוני וקודר יותר אך לחלוטין מעניין יותר. ההזדהות שלי עם הגיבור לצד הכתיבה הנהדרת שלו ותיאור מציאות קיימת בצורה כל כך טובה כואבת ואמיתית גרמו לי להנות מהספר, למרות הכל.
*****
החיים משעממים, רצונות ושאיפות הם ממני והלאה. אני כבר שנים חי בתחושה של הכרח ולא מתוך רצון אבל כמו גיבור הספר גם לי אין חשק למות. מצד שני אין לי כל כך חשק או כח לחיות ומעטים הדברים שגורמים לי לתחושה אמיתית של חופש או רצון מסוים להמשיך ולצעוד קדימה, ואלו שכן כנראה שלא יביאו אותי לשום מקום.
אמא כנראה צודקת ולהמשיך לקרוא כל היום לא יקדם אותי בחיים, לא יוציא אותי מהמינוס בבנק, לא ישלם את החשבונות לשאר הגופים שצמאים לכסף שלי (וזה לא שאני לא עובד). הבנק מתקשר כל יומיים להזכיר שאני חייב לו כסף כאילו אני לא יודע או אולי הוא חושב שביומיים שעברו העץ דולרים בחצר האחורית שלי כבר הספיק לגדול וללבלב. “הבנק התקשר, הוא מאיים לתבוע" אמא אומרת לי, “פאק איט, שיתבע ושיזדיינו כולם". “אני דואגת לך" אמא אומרת וממשיכה "מהחברים התנתקת, אתה סגור בחדר כל היום, תצא תבלה", אז יצאתי לבלות עם חברים מהם עוד לא התנתקתי, השתכרתי, והדבר היחיד שעבר לי בראש זה הרגע בו אני עף מכאן וחוזר הביתה, לחדר. “מה עם חברה?” אמא שואלת וממשיכה, “תצא, תכיר בחורה, תמצא אהבה" היא אומרת, “אישה תשמח אותך, אתה בודד", אז יצאתי, הכרתי, נפגשנו, מיציתי.
בחוץ הטיילת מלאה בפרצופים מחייכים. זוג עם עגלה, איש מבוגר יושב על ספסל משקיף על הים וקורא עיתון, אחת רצה לצד הכלב שלה, ילדים רצים בגינת המשחקים ממול, גבר מצלם את חברה שלו על רקע השמש האדומה רגעים ספורים לפני שהיא נעלמת מאחורי הכחול הגדול ומסמנת עוד יום שעבר, מה השתנה?. המסעדות הומות אדם, הרחוב הומה חיים. אני לא שותף לכל החיוכים, אני בסהכ ירדתי אל הקיוסק הקרוב לקנות שישיית גולדסטאר. נשארתי עומד, בוהה בשמש השוקעת, כמה רגעים אחרונים לפני שהחשכה יורדת ומכסה את הרחובות, את האנשים, צובעת את הים בשחור. עבורי החשכה לא זרה, השמש שלי שקעה מזמן ומאז מסרבת לעלות מחדש. החושך יורד, ירח, אני לבד, אני אוהב את זה ובכל זאת מרגיש בודד. חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר, שישיית הבירות לצד המיטה, תקליט מסתובב בפטיפון, ספר ביד, קורא לתוך השעות הקטנות של הלילה, מפמפם סיגריות. אלו הם הרגעים הכמעט היחידים במהלך היום בהם אני מרגיש חופשי, הרגעים בהם, לרגע קצר, אני שוכח את הדאגות, את החרדות, את הדיכאון, את חוסר החשק, את כולם, ואלו הם גם הרגעים בהם המעט חשק שנשאר בי אמיתי, זה עצוב.
