ביקורת ספרותית על הרחבת תחום המאבק מאת מישל וולבק
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 16 בינואר, 2012
ע"י suddenh


כבר שנים אומרים לי לקרוא את וולבק. אתה תאהב אותו, אתה תשנא אותו, אתה חייב לקרוא אותו.
אז ניצלתי את שובי לאוניבסיטה לקחת את הספר מהספריה המרכזית על שם סוראסקי.

לא היו לי ציפיות מיוחדות. אולי בעצם כן, כי שבוע לפני אווה אילוז כתבה על הספר האחרון שלו, אז הנחתי שאם אילוז המבריקה כותבת עליו, הוא מענין.

הספר הזה אכן מענין.
שילוב מוזר של תאור מדוקדק של ארועים יומיומיים, חסרי כל פואנטה, כל דרמה; יחד עם ארועים הרבה יותר דרמטיים שמתוארים באותו טון מרוחק אבל מדוקדק, שגורם לקורא להתבונן בהם כמו מבעד טלסקופ (בעוד התאור עצמו כמו מיקרוסקופי דווקא).
לצד אלו – משלי חיות מוזרים, מעין המשך מופרע למסורת הספרותית של לה פונטיין.

באשר לתרגום – סך הכל היה טוב, אבל היו מקומות (ספורים ולא פוגמים כל כך ברצף הקריאה) בהם עמית רוטברד ניסתה כנראה להעביר איזשהו מדרג נמוך של השפה שכנראה נמצא במקור בתוך המדרג הגבוה יותר. התגובה שלי היתה what?!. אבל אולי זה מה שהיה אמור לקרות.

הכי אהבתי את הפרקים בהם מתאר וולבק תמונות מהווי העבודה. כמו גיבור הספר, אף אני עובד בתחום מערכות המידע, ולמרות שהספר לא חדר עמוק לרזי המקצוע, התאור של הנימוסים הצבועים והאמירות הריקות המקובלת בתחום, ושל הטיפוסים המוזרים השורצים בו, היה מאלף ובעיקר הצחיק אותי עד דמעות (כמעט).

במיטבו, הספר הזכיר לי ז'ורז' פרק, סופר צרפתי אחר (וקדום יותר) שאני מאד אוהב, למרות שסגנון כתיבתו רחוק מנטיית לבי: מנוכר וסוציולוגי כמו זה של וולבק.

חבל שככל שהספר מתקדם, בעיקר לקראת סופו, הוא נעשה דכאוני ומעיק עד כמעט ללא נשוא.

דבר נוסף שהפריע לי – תחושה שקצת קשה לי להגדירה במדויק, כאילו הספר הוא המשך לסרטים אינספור שנעשו בעיקר בעשרים או שלושים השנה האחרונות, המציגים את המציאות כמין אבסורד מנוכר וחסר תקווה, שהתגובה הכביכול נפוצה עליו היא אלימות חסרת פשר. זה לא רק מקומם, אלא לא נכון- למרבה השמחה, רוב האנשים אינם פסיכופתים ואינם אלימים (אבל ברגע האמת של האלימות המטורפת, הספר הזה דווקא נסוג צעד אחד לאחור אל הראליה – יאמר לזכותו). העולם ממשיך להתקיים על השמחה ועל העצב אשר בו. זכותו של ספר להתמקד בעצב, באבסורד, בדה-הומניזציה – וזכותי שלי לסלוד מכיוון זה.

ולמרות משפט אחרון זה, אני ממליץ לקרוא את הספר, בשל מקוריותו וייחודיותו.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
טופי (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
וכך נאמר "השוורים חורשים, והאדמה שותקת"
suddenh (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
שין שין אני כאמור במכון כהן. זה גם היסטוריה. הלוואי והיה רק היסטוריה.
אבל אני כולו בשנת השלמות, יש לי עוד כל כך הרבה שנים לפני שעדיף לשתוק ולהמשיך לחרוש.
שין שין (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
סי!
עולם (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
יש מצב שאתם מתכוונים לגילמן?...-:)
שין שין (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
ברצינות? גם אתה לומד היסטוריה? יעל, נשמח אם תצטרפי.
yaelhar (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
לא כולם...
יותם (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
איך בסוף יוצא שכולם פה בג....מן? ;)
suddenh (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
יעל - אני מניח שיש נימוסים צבועים בכל תחום. אולי מדויק יותר לאמר שאת התחום הזה אני מכיר הכי טוב, ולכן נהנתי מהקטעים האלה אצל וולבק.

שין - אני מתערב שאנחנו באותו בנין (מתחיל בג' ונגמר במן). מכון כהן (את השם המלא הארוך אני מהמר שאת יודעת בעצמך).
yaelhar (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
נימוסים צבועים בתחום מערכות מידע? אהה...
שין שין (לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעניינת. נכון שסוראסקי היא ממש אוצר? גם אני נהנית ממנה מאד. מה אתה לומד אם אפשר לשאול.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ