ביקורת ספרותית על כשף של דיו - לב של דיו #2 מאת קורנליה פונקה
ספר לא משהו

---

אוי לא...

אני חייב לעשות את זה, מה?

תראו חבר'ה, עד כמה שזה נראה כיף לכתוב ביקורות מרושעות שיורדות על הספר משפילות אותו עד עפר רומסים אותו לאבק תוך תחושת עליונות גוברת והולכת שמתעצמת ומתעצמת לכדי צחוק מרושע ושטני-

טוב, על מי אני עובד, זה כיף לא נורמלי. בואו נתחיל.

אז אחרי הספר הראשון בסדרה, שחשבתי שהוא די נחמד, ניגשתי אל הספר השני עם ציפיות גבוהות. למרות שהספר הראשון נגמר בצורה די מספקת וסוגרת מעגל, עדיין חשבתי שיהיה נחמד להיכנס שוב אל העולם הזה ולחקור עוד קצת. מהכריכה האחורית הבנתי שבספר הזה הם ייכנסו אל תוך עולם הדיו. אוקיי... אולי זה יכול באמת לעבוד! כלומר, בספר הראשון העולם הזה תואר בעיקר כמשהו ברקע, קצת כמו מין סיפור שנועד לשרת את הקונספט ולא כמשהו בפני עצמו, ודי אהבתי את זה ככה, אבל... מי יודע? אולי יש בעולם הזה ויתר ממה שחשבתי, אולי הם יטיילו בין העולמות עוד יותר, אולי לאט לאט כל העולם שלנו יתוודע ליצורי הקסם של עולם הדיו, אולי תפרוץ מלחמה בין שני העולמות- כן! זה יכול ממש לעבוד! ובכן...

בואו נתחיל בעלילה, כמו תמיד. שנה לאחר אירועי הספר הקודם, מגי גרה עם אביה ועם אמה שחזרה אליהם משביו של קפריקורן. נראה שהכל זורם על מי מנוחות, אלא שבתוך תוכה מגי משתוקקת להגיע אל אותו עולם שממנו הגיע אצבע אבק. אפרופו אצבע אבק, הוא נחוש להגיע לשם גם כן. הוא מחפש אחרי לשון קסם אחר שיוכל להקריא אותו אל תוך הספר. הוא אכן מוצא אחד, אבל הוא מרמה אותו וכולא אותו בתוך הספר בלי לתת לפאריד להיכנס אחריו. אה, כן, הזכרתי את פאריד? לא? חבל. לא נורא. אני ממילא לא רוצה להאריך עליו כאן יותר ממה שאני חייב. כעת פאריד מגיע אל מגי בבקשה שתקריא אותו אל תוך עולם הדיו והיא מסכימה בתנאי שתיכנס יחד איתו. מכאן העלילה מסתבכת והם נקלעים לכל מני סוגים של צרות.

למען ההגינות, העלילה אינה החלק החלש של הספר. עם המון רעיונות חדשים ודרכים מקוריות ויצירתיות של שימוש בכוח ההקראה, יש לא מעט דברים מעניינים שקורים שם. נקודות החולשה של הספר הן שלוש, והן גדולות מאוד ומשמעותיות.

האחת- הדמויות. אם לא אהבתם את מגי בספר הראשון בגלל שהיא הייתה משעממת מדי וחסרת אישיות? כאן- זה פשוט מדהים לראות איך דמות ראשית נהפכת בהדרגה להיות הדמות הכי פחות משמעותית בסיפור. כלומר, בלי להגזים- תוציאו אותה מחוץ לספר, ולא יהיה הבדל כל כך גדול. פאריד? טוב, פאריד... אני לא אוהב אותו. בכלל. לא את איך שפיתחו אותו, לא- יש לו אישיות. זה כן. פשוט לא אישיות אהודה במיוחד. הוא תלותי במסווה של נאמנות, הוא נודניק במסווה של בן נוער, והוא פשוט נדחף. גם הוא לא מוסיף הרבה לעלילה. מבלי להסגיר יותר מדי, רק אומר שהייתה אפשרות באחת הסצינות ל... מה שנקרא... "להיפטר" מהדמות הזאת, ואתם יודעים מה? אולי זה היה נותן לו טיפה עומק. אבל לא, ההזדמנות פוספסה. פנוליו, הסופר של לב של דיו ומי שהיה אחת הדמויות האהובות עליי בספר הראשון, הופך להיות אדם כל כך רע מזג ולא נעים, שזה פשוט מזוויע לקרוא אותו. והחלק הכי מוזר? הסיפור והכתיבה לא מנסים כל כך להסתיר את זה. יכלנו לאהוב ולהזדהות עם דמות לא נעימה ולא חברותית, אם הספר היה מציג לנו אותה באור הנכון. אבל במקום זה, הספר פשוט מציג אותו כאדם לא נעים ומגעיל במיוחד. שדרך אגב, לא מתגעגע בשום שלב לחייו הקודמים בעולם האמיתי, ואפילו- לעזאזל- לנכדיו שלו! משונה לחלוטין, ונקודה שתחזור בהמשך לגבי עוד דמויות. תרזה, האמא האבודה של מגי, מקבלת תפקיד קטן מדי בשביל דמות שהיא יחסית בסדר. הדודה אלינור היא קוטרית ומעצבנת, וזה כל מה שאגיד עליה.

אבל הרשע- ראש פתן- הוא, לדעתי החלק הכי גרוע. כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי הנבל הוא אחד החלקים היותר חשובים בספר. אם הנבל טוב והספר לא, אני יכול להינות ממנו יותר. אם המצב הפוך, אני יכול ממש לשנוא ספר טוב, רק בגלל נבל גרוע. וכאן? הו, וואו. קפריקורן היה אחד הנבלים האהובים עליי. הוא היה מאיים, שתלטן, וידעת שהוא יעשה הכל כדי להשיג את מה שהוא רוצה. והוא, הנבל הגדול, היה המשרת של אותו ראש פתן. אז ציפיתי ללא מעט. כמה שהתאכזבתי. ראש פתן, לא רק שהוא לא מאיים, הוא אחד הנבלים הכי פתטיים והכי מגוחכים שאי פעם יצא לי לקרוא. הפחד הכי גדול שלו, המוות, מוצג כאן בצורה כל כך נלעגת, שזה מצחיק. אנחנו רואים אותו באחת הסצינות בוכה ליד המיטה, כי הוא מפחד למות. כלומר, בחייכם... האם זה לא הדבר הכי מגוכך ששמעתם בחיים שלכם? למה קפריקורן עבד בכלל בשביל האיש הזה? לעזאזל, אם אני הייתי קפריקורן הייתי נותן לראש פתן הזה שתי סטירות ותופס את מקומו! אני פשוט לא יכלתי לדמיין סיטואציה שבו הנבל הכי גדול משרת את הטמבל הזה. אני אפשט לכם את זה- נסו לדמיין שזנב תולע מהארי פוטר הוא הנבל הראשי, ושוולדמורט הוא המשרת שלו. נשמע אבסורד? ובכן, ככה זה כאן.
כל שאר הדמויות בספר, בין אם הם מהרעים או מהטובים- יש כל כך הרבה מהם, והם כולם נשכחים ברגע שגומרים לקרוא את הספר.

לעומת זאת, יש שתי דמויות יחידות בספר שמצאתי שאני מזדהה ו- לעזאזל- אפילו אוהב אותם. אני מדבר על אצבע אבק, ומו. שניהם דמויות כל כך אהובות, שניהם טרגיים בצורה מעוררת סימפטיה, שניהם אנושיים מאוד, וכל אחד מהם מקדם את העלילה בצורה נהדרת ומוסיף המון עניין לסיפור. מו בתפקיד הגיבור האמיץ אך המיוסר, ואצבע אבק בתפקיד האנטי גיבור שעובר תהליך של קבלה עצמית. אם יש משהו טוב בספר- אלה שניהם.

החולשה השנייה של הספר היא עולם הדיו. אלוהים, כמה שזה היה רעיון גרוע לפתח אותו. הספר הראשון הצטיין בכך שהשילוב בין עולם סיפורי לעולם האמיתי יצר סיפור. שני הצדדים של הספר תרמו לעלילה. הסיפור נועד מלכתחילה להיות סיפור צד, שנועד לשרת את הקונספט. כאן הקונספט הנהדר נזנח לא מעט לטובת פיתוח העולם הזה. ותנו לי להגיד לכם משהו- זה לא עולם טוב בכלל. איך אני יודע? הספר בעצמו אומר את זה, לא מעט פעמים. הוא מזכיר לא פעמים את הסכנות שיש בו, את הזוועות ואת העובדה שכל מי שגר שם סובל כל הזמן, על העריצות שיש שם, ותוך כדי זה אתה שואל את עצמיך- למה לעזאזל שהדמויות הראשיות ירצו להיות שם? מה אתם עושים? צאו משם! זאת סכנת מוות! מה אתם מתלהבים מאיש הזכוכית הזה? הבחור הזה מאחוריכם מתכוון לערוף לכם את הראש! ואני לא מתכוון שהעולם הזה מסוכן בצורה כיפית והרפתקנית, אני מתכוון בצורה אפלה ומדכאת, כזאת שמוציאה ממך את כל החשק להיות בו. אז מה בשם כל הספרים האובססיה הזאת של כל הדמויות לחיות שם? מלבד זאת, אם מוציאים את הקונספט המבריק ואת כל המשחקים המקוריים והמהנים במיוחד שהסופרת עושה איתו, מקבלים עולם אפל, מדכא, לא מושך לעין, לא מקורי, רגיל, מהסוג הזה שראינו באינספור ספרי פנטזיה אחרים, עם רעיון אחד טוב פה ושם. למעשה, אני יכול לחשוב על משהו אחד טוב- יכולות האש של אצבע אבק. זה כוח קסם מקורי, מעניין וחדש שלא ראיתי בשום מקום אחר. הייתי רוצה לראות עוד כאלה. אבל אין.

הבעיה השלישית היא העלילה. לא הרעיונות, לא סגנון הכתיבה- כי את אלה אני דווקא חייב לזקוף לזכותו של הספר. אלה היו טובים. אני מדבר על הדרך שבה העלילה בנויה. היא מבולגנת. הרבה יותר מדי רעיונות נראו נדחסים אל תוך בלגן אחד שלם שקשה לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. סיפור של דמות אחת מתפצלת והופכת לאט להרבה יותר מדי סיפורים שמסופרים במקביל. וזה מבלבל, לא ממוקד, ונמרח. כן, נמרח. לא כמו בספר הראשון, שנותן הרבה פוקוס ללכל מני רעיונות יפים שהספר מעביר, אלא שהעלילה עצמה נמרחת, וללא מטרה. וזה סתם יוצר סיפור מבולגן ומסובך שקשה לעקוב אחריו.

אני חושב, בעצם, שהבעיה הגדולה שלי עם הספר היא שיש פוטנציאל כל כך גדול שלא מומש. הסופרת קורנליה פונקה היא בהחלט מוכשרת, ועל זה אין ספק. אני מניח שפוט ציפיתי ליותר ממישהי כמוה.

רגע, אז... נראה שלא ירדתי כל כך על הספר כמו שהבטחתי לכם (ולעצמי). איפה הרמיסות? איפה ההתעללות? איפה הצחוק המרושע? האם הספר הזה איום ונורא? לא בהכרח. כלומר כבר קראתי ספרים הרבה יותר גרועים בחיים שלי. ואני מתכוון- הרבה יותר גרועים. אני יודע על הרבה אנשים שקראו את הספר הזה ונהנו, ואני די יכול לראות למה. אבל אחי ספר כל כך מוצלח כמו הראשון בסדרה, הספר הזה מרגיש כמו אכזבה ענקית. אם קראתם את הביקורת שלי על לב של דיו אז אתם יודעים שהיחסים שלי עם הסדרה הזאת נעים בין אהבה טהורה לשנאה עמוקה. ובכן אני חושב שהאהבה העמוקה שיש לי לספר הראשון היא זאת שגרמה לי לשנוא את הספר הזה. הוא לא נורא, יש בו כמה וכמה דברים טובים, אבל הם משובצים בתוך כל כך הרבה גברים רעים ומיותרים שאני לא חושב שזה שווה את זה. האם אני ממליץ? לא, כי למרות שיש דברים שקראתי פה שאני שמח שיצא לי לקרוא, אני חושב שהסיום של הספר הראשון טוב יותר, מספק יותר, ומתאים יותר לרעיון הנהדר שעומד מאחוריו. הספר הזה בפני עצמו כנראה היה בסדר, אבל בהשווה לקודמו, הוא מאכזב ביותר. ורק על האכזבה, אני מוריד לו כוכב.

הו, אבל אל תדאגו. הספר הבא עומד להיות ממש רע. אני מבטיח לכם.

חכו לביקורת שלי על הספר השלישי והאחרון בסדרה- מוות של דיו.

ואני מבטיח לכם-

זה הולך להיות טוב...

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על כשף של דיו - לב של דיו #2