בסדר, הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא לנשום, להרגע, ולהשתדל לא לשבור כל צלחת זכוכית שאני רואה.
איך אפשר?!
איך אפשר להשאיר קוראים אומללים ומסכנים ללא ספר בצפייה לשלישי?!
רשע טהור, אני אומרת, רשע טהור לא להוציא את השני והשלישי באותו זמן, כדי שנדלג לחנות הספרים (אה... לא בדיוק, נרוץ ונאיים על כל מי שיעמוד בדרכינו) ונקנה את שני הספרים ביחד.
מתח, רומנטיקה, מסתורין... הכל מהכל!
העלילה מתפתחת מהספר הראשון שבו נטשנו את אצבע אבק ופאריד לבד, ואת מגי, מו, אלינור ודאריוס בבית הגדול של אלינור.
מהמשפט הראשון נשביתי בקסם, ואני מאשימה את קורנליה על כך שלא הכנתי שיעורים, הכל אשמתה!
מצאתי את עצמי צוחקת , צורחת, בוכה עם הדמויות. יש לי תחושה שקורנליה כותבת על עצמה כשהיא אומרת שיש כאלה שמסוגלים להפיח חיים במילים.
העלילה מדהימה ומותחת, אין סיכוי לעצור באמצע הספר גם אם מאיימים במוות (לא, עלי איימו במחבת בראש).
ואם להודות, הספר עדיין מחכה שאני אחזיר אותו לספרייה כשאני קוראת אותו שוב ושוב.

"...אבל אם יש משהו שיכול לפתוח את דלתות הכלא של מצודת-הלילה, הרי אלה המילים שבמכתב הזה-והלשון של מגי. היא יכולה להפיח חיים בדיו..." (מהספר, עמ' 458, מדבריו של אצבע-אבק לרוקסנה, אשתו)

קורנליה פונקה, קוסמת המילים, אורגת-הדיו, לא טועה. וגם מגי, הנערה בת השלוש-עשרה שבראה, לא טועה. גם אצבע-אבק, יורק האש, לא משקר. מי שיש לו את הכישרון הנדרש יכול להפיח חיים בהברות, במילים ובמשפטים... להפיח חיים בדיו.

קורנליה פונקה עושה זאת-היא מפיחה חיים בדיו. ואם היא עושה זאת בתרגום בעברית, בגרמנית הספר צריך להיות מעולה. בכל מקרה, כשאתה עומד פנים-מול-פנים מול גיבורי הסיפור שאתה קורא, כשאתה משוטט בדמיונך (ואולי לא? הכל מבלבל כל כך!) ביער-ללא-דרך, התחושה מכשפת כמעט.

אני יודעת, עד עכשיו לא אמרתי מילה על העלילה.
"קדימה, קדימה, לעצור הכל, להפסיק את הכתיבה! נתחיל מהתחלה." אני פוקדת על עצמי.

"פסקה ראשונה: עלילה." אני פותחת. "שלוש, שתיים, אחת, כתוב!"
הספר הוא המשך של 'לב של דיו'. בכלליות, הספר הראשון, הקודם לזה, מספר על כך שישנם אנשים בעלי יכולת קסומה: הם מקימים לתחייה את הסיפורים כשהם קוראים בקול. נהדר, לא? מי לא היה רוצה לפגוש את הארי פוטר? לעמוד פנים מול פנים מול הנסיך הקטן? אהה. אבל יש בעיה קטנה: בכל פעם שדמות מהספר יוצאת לעולם שלנו, אדם או חיה מעולמנו נשאבים לתוך הסיפור. זה בדיוק מה שקרה לאמא של מגי, אשתו של מורטימר, אבא של מגי.
מגי ומו (מורטימר) נסחפים אל תוך מערבולת של אירועים, אנשים ומקומות, שכולם מתקשרים אל הספר 'לב של דיו'.

בספר הזה מגי התבגרה. היא בת שלוש-עשרה. בספר הזה מגי ופאריד, נער שמו חילץ בקריאה, נשאבים מרצונם אל תוך הספר 'לב של דיו'. הם עוברים הרפתקאות רבות. מורטימר ורזה, אשתו, נסחפים גם הם אל תוך הסיפור. הכל מתרחש בשני עולמות-בספר, ובמציאות שלנו. יותר מזה לא אספר, כי זה יפגע בחווית הקריאה שלכם.

ולביקורת:
הספר מעניין, מרתק, מכשף. הסברתי את זה בפתיח המעורפל. העלילה המורכבת מבלבלת מעט, מכיוון שצריך להכיר את הדמויות ביסודיות (הבהרה חשובה למי שלא הבין: אי-אפשר לקרוא את הספר הזה בלי לקרוא את הראשון!) ולעקוב אחרי כל הפיתולים והסיבוכים. זה החיסרון היחיד של הספר.
לסיכום חוות-הדעת: לקרוא בשקט ובזהירות, להתענג על כל רגע. מי שאוהב לקרוא ויודע לדמיין יהנה מאוד מהספר הזה. מומלץ לבני כל הגילאים!
ארבעה כוכבים, כי אני "אומרת לספר תודה" על שעות מהנות של קריאה.

אוי לא...

אני חייב לעשות את זה, מה?

תראו חבר'ה, עד כמה שזה נראה כיף לכתוב ביקורות מרושעות שיורדות על הספר משפילות אותו עד עפר רומסים אותו לאבק תוך תחושת עליונות גוברת והולכת שמתעצמת ומתעצמת לכדי צחוק מרושע ושטני-

טוב, על מי אני עובד, זה כיף לא נורמלי. בואו נתחיל.

אז אחרי הספר הראשון בסדרה, שחשבתי שהוא די נחמד, ניגשתי אל הספר השני עם ציפיות גבוהות. למרות שהספר הראשון נגמר בצורה די מספקת וסוגרת מעגל, עדיין חשבתי שיהיה נחמד להיכנס שוב אל העולם הזה ולחקור עוד קצת. מהכריכה האחורית הבנתי שבספר הזה הם ייכנסו אל תוך עולם הדיו. אוקיי... אולי זה יכול באמת לעבוד! כלומר, בספר הראשון העולם הזה תואר בעיקר כמשהו ברקע, קצת כמו מין סיפור שנועד לשרת את הקונספט ולא כמשהו בפני עצמו, ודי אהבתי את זה ככה, אבל... מי יודע? אולי יש בעולם הזה ויתר ממה שחשבתי, אולי הם יטיילו בין העולמות עוד יותר, אולי לאט לאט כל העולם שלנו יתוודע ליצורי הקסם של עולם הדיו, אולי תפרוץ מלחמה בין שני העולמות- כן! זה יכול ממש לעבוד! ובכן...

בואו נתחיל בעלילה, כמו תמיד. שנה לאחר אירועי הספר הקודם, מגי גרה עם אביה ועם אמה שחזרה אליהם משביו של קפריקורן. נראה שהכל זורם על מי מנוחות, אלא שבתוך תוכה מגי משתוקקת להגיע אל אותו עולם שממנו הגיע אצבע אבק. אפרופו אצבע אבק, הוא נחוש להגיע לשם גם כן. הוא מחפש אחרי לשון קסם אחר שיוכל להקריא אותו אל תוך הספר. הוא אכן מוצא אחד, אבל הוא מרמה אותו וכולא אותו בתוך הספר בלי לתת לפאריד להיכנס אחריו. אה, כן, הזכרתי את פאריד? לא? חבל. לא נורא. אני ממילא לא רוצה להאריך עליו כאן יותר ממה שאני חייב. כעת פאריד מגיע אל מגי בבקשה שתקריא אותו אל תוך עולם הדיו והיא מסכימה בתנאי שתיכנס יחד איתו. מכאן העלילה מסתבכת והם נקלעים לכל מני סוגים של צרות.

למען ההגינות, העלילה אינה החלק החלש של הספר. עם המון רעיונות חדשים ודרכים מקוריות ויצירתיות של שימוש בכוח ההקראה, יש לא מעט דברים מעניינים שקורים שם. נקודות החולשה של הספר הן שלוש, והן גדולות מאוד ומשמעותיות.

האחת- הדמויות. אם לא אהבתם את מגי בספר הראשון בגלל שהיא הייתה משעממת מדי וחסרת אישיות? כאן- זה פשוט מדהים לראות איך דמות ראשית נהפכת בהדרגה להיות הדמות הכי פחות משמעותית בסיפור. כלומר, בלי להגזים- תוציאו אותה מחוץ לספר, ולא יהיה הבדל כל כך גדול. פאריד? טוב, פאריד... אני לא אוהב אותו. בכלל. לא את איך שפיתחו אותו, לא- יש לו אישיות. זה כן. פשוט לא אישיות אהודה במיוחד. הוא תלותי במסווה של נאמנות, הוא נודניק במסווה של בן נוער, והוא פשוט נדחף. גם הוא לא מוסיף הרבה לעלילה. מבלי להסגיר יותר מדי, רק אומר שהייתה אפשרות באחת הסצינות ל... מה שנקרא... "להיפטר" מהדמות הזאת, ואתם יודעים מה? אולי זה היה נותן לו טיפה עומק. אבל לא, ההזדמנות פוספסה. פנוליו, הסופר של לב של דיו ומי שהיה אחת הדמויות האהובות עליי בספר הראשון, הופך להיות אדם כל כך רע מזג ולא נעים, שזה פשוט מזוויע לקרוא אותו. והחלק הכי מוזר? הסיפור והכתיבה לא מנסים כל כך להסתיר את זה. יכלנו לאהוב ולהזדהות עם דמות לא נעימה ולא חברותית, אם הספר היה מציג לנו אותה באור הנכון. אבל במקום זה, הספר פשוט מציג אותו כאדם לא נעים ומגעיל במיוחד. שדרך אגב, לא מתגעגע בשום שלב לחייו הקודמים בעולם האמיתי, ואפילו- לעזאזל- לנכדיו שלו! משונה לחלוטין, ונקודה שתחזור בהמשך לגבי עוד דמויות. תרזה, האמא האבודה של מגי, מקבלת תפקיד קטן מדי בשביל דמות שהיא יחסית בסדר. הדודה אלינור היא קוטרית ומעצבנת, וזה כל מה שאגיד עליה.

אבל הרשע- ראש פתן- הוא, לדעתי החלק הכי גרוע. כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי הנבל הוא אחד החלקים היותר חשובים בספר. אם הנבל טוב והספר לא, אני יכול להינות ממנו יותר. אם המצב הפוך, אני יכול ממש לשנוא ספר טוב, רק בגלל נבל גרוע. וכאן? הו, וואו. קפריקורן היה אחד הנבלים האהובים עליי. הוא היה מאיים, שתלטן, וידעת שהוא יעשה הכל כדי להשיג את מה שהוא רוצה. והוא, הנבל הגדול, היה המשרת של אותו ראש פתן. אז ציפיתי ללא מעט. כמה שהתאכזבתי. ראש פתן, לא רק שהוא לא מאיים, הוא אחד הנבלים הכי פתטיים והכי מגוחכים שאי פעם יצא לי לקרוא. הפחד הכי גדול שלו, המוות, מוצג כאן בצורה כל כך נלעגת, שזה מצחיק. אנחנו רואים אותו באחת הסצינות בוכה ליד המיטה, כי הוא מפחד למות. כלומר, בחייכם... האם זה לא הדבר הכי מגוכך ששמעתם בחיים שלכם? למה קפריקורן עבד בכלל בשביל האיש הזה? לעזאזל, אם אני הייתי קפריקורן הייתי נותן לראש פתן הזה שתי סטירות ותופס את מקומו! אני פשוט לא יכלתי לדמיין סיטואציה שבו הנבל הכי גדול משרת את הטמבל הזה. אני אפשט לכם את זה- נסו לדמיין שזנב תולע מהארי פוטר הוא הנבל הראשי, ושוולדמורט הוא המשרת שלו. נשמע אבסורד? ובכן, ככה זה כאן.
כל שאר הדמויות בספר, בין אם הם מהרעים או מהטובים- יש כל כך הרבה מהם, והם כולם נשכחים ברגע שגומרים לקרוא את הספר.

לעומת זאת, יש שתי דמויות יחידות בספר שמצאתי שאני מזדהה ו- לעזאזל- אפילו אוהב אותם. אני מדבר על אצבע אבק, ומו. שניהם דמויות כל כך אהובות, שניהם טרגיים בצורה מעוררת סימפטיה, שניהם אנושיים מאוד, וכל אחד מהם מקדם את העלילה בצורה נהדרת ומוסיף המון עניין לסיפור. מו בתפקיד הגיבור האמיץ אך המיוסר, ואצבע אבק בתפקיד האנטי גיבור שעובר תהליך של קבלה עצמית. אם יש משהו טוב בספר- אלה שניהם.

החולשה השנייה של הספר היא עולם הדיו. אלוהים, כמה שזה היה רעיון גרוע לפתח אותו. הספר הראשון הצטיין בכך שהשילוב בין עולם סיפורי לעולם האמיתי יצר סיפור. שני הצדדים של הספר תרמו לעלילה. הסיפור נועד מלכתחילה להיות סיפור צד, שנועד לשרת את הקונספט. כאן הקונספט הנהדר נזנח לא מעט לטובת פיתוח העולם הזה. ותנו לי להגיד לכם משהו- זה לא עולם טוב בכלל. איך אני יודע? הספר בעצמו אומר את זה, לא מעט פעמים. הוא מזכיר לא פעמים את הסכנות שיש בו, את הזוועות ואת העובדה שכל מי שגר שם סובל כל הזמן, על העריצות שיש שם, ותוך כדי זה אתה שואל את עצמיך- למה לעזאזל שהדמויות הראשיות ירצו להיות שם? מה אתם עושים? צאו משם! זאת סכנת מוות! מה אתם מתלהבים מאיש הזכוכית הזה? הבחור הזה מאחוריכם מתכוון לערוף לכם את הראש! ואני לא מתכוון שהעולם הזה מסוכן בצורה כיפית והרפתקנית, אני מתכוון בצורה אפלה ומדכאת, כזאת שמוציאה ממך את כל החשק להיות בו. אז מה בשם כל הספרים האובססיה הזאת של כל הדמויות לחיות שם? מלבד זאת, אם מוציאים את הקונספט המבריק ואת כל המשחקים המקוריים והמהנים במיוחד שהסופרת עושה איתו, מקבלים עולם אפל, מדכא, לא מושך לעין, לא מקורי, רגיל, מהסוג הזה שראינו באינספור ספרי פנטזיה אחרים, עם רעיון אחד טוב פה ושם. למעשה, אני יכול לחשוב על משהו אחד טוב- יכולות האש של אצבע אבק. זה כוח קסם מקורי, מעניין וחדש שלא ראיתי בשום מקום אחר. הייתי רוצה לראות עוד כאלה. אבל אין.

הבעיה השלישית היא העלילה. לא הרעיונות, לא סגנון הכתיבה- כי את אלה אני דווקא חייב לזקוף לזכותו של הספר. אלה היו טובים. אני מדבר על הדרך שבה העלילה בנויה. היא מבולגנת. הרבה יותר מדי רעיונות נראו נדחסים אל תוך בלגן אחד שלם שקשה לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. סיפור של דמות אחת מתפצלת והופכת לאט להרבה יותר מדי סיפורים שמסופרים במקביל. וזה מבלבל, לא ממוקד, ונמרח. כן, נמרח. לא כמו בספר הראשון, שנותן הרבה פוקוס ללכל מני רעיונות יפים שהספר מעביר, אלא שהעלילה עצמה נמרחת, וללא מטרה. וזה סתם יוצר סיפור מבולגן ומסובך שקשה לעקוב אחריו.

אני חושב, בעצם, שהבעיה הגדולה שלי עם הספר היא שיש פוטנציאל כל כך גדול שלא מומש. הסופרת קורנליה פונקה היא בהחלט מוכשרת, ועל זה אין ספק. אני מניח שפוט ציפיתי ליותר ממישהי כמוה.

רגע, אז... נראה שלא ירדתי כל כך על הספר כמו שהבטחתי לכם (ולעצמי). איפה הרמיסות? איפה ההתעללות? איפה הצחוק המרושע? האם הספר הזה איום ונורא? לא בהכרח. כלומר כבר קראתי ספרים הרבה יותר גרועים בחיים שלי. ואני מתכוון- הרבה יותר גרועים. אני יודע על הרבה אנשים שקראו את הספר הזה ונהנו, ואני די יכול לראות למה. אבל אחי ספר כל כך מוצלח כמו הראשון בסדרה, הספר הזה מרגיש כמו אכזבה ענקית. אם קראתם את הביקורת שלי על לב של דיו אז אתם יודעים שהיחסים שלי עם הסדרה הזאת נעים בין אהבה טהורה לשנאה עמוקה. ובכן אני חושב שהאהבה העמוקה שיש לי לספר הראשון היא זאת שגרמה לי לשנוא את הספר הזה. הוא לא נורא, יש בו כמה וכמה דברים טובים, אבל הם משובצים בתוך כל כך הרבה גברים רעים ומיותרים שאני לא חושב שזה שווה את זה. האם אני ממליץ? לא, כי למרות שיש דברים שקראתי פה שאני שמח שיצא לי לקרוא, אני חושב שהסיום של הספר הראשון טוב יותר, מספק יותר, ומתאים יותר לרעיון הנהדר שעומד מאחוריו. הספר הזה בפני עצמו כנראה היה בסדר, אבל בהשווה לקודמו, הוא מאכזב ביותר. ורק על האכזבה, אני מוריד לו כוכב.

הו, אבל אל תדאגו. הספר הבא עומד להיות ממש רע. אני מבטיח לכם.

חכו לביקורת שלי על הספר השלישי והאחרון בסדרה- מוות של דיו.

ואני מבטיח לכם-

זה הולך להיות טוב...

כשף של דיו הוא ספר מכושף. זה מה שהרגשתי כשקראתי את הספר. אחרי כמה לילות לבנים ומלא שעות של קריאה במהלך היום, סיימתי לקרוא את ה-620 עמודים. הבנתי איך הצלחתי לקרוא כל כך הרבה עמודים: במהלך הקריאה לא רציתי שהספר ייגמר.
הספר הזה יותר טוב מקודמו. ב"לב של דיו" פתאום מרגיש לי שהכל היה בקטן יותר, בהתחלה, בלי שהדמויות מתפתחות כל כך והעלילה לא מסובכת. "כשף של דיו" התעלה על הספר הקודם מכל הבחינות. יש יותר הרפתקאות, יותר אקשן, הרג (חיכיתי לזה!), הדמויות מורכבות ומתפתחות עם העלילה והסיפור של מגי ופאריד מתקדם!
זה פשוט ספר מרתק. אחד הספרים הכי טובים שקראתי ושאני הכי אוהב.

קראתי פה ביקורות ולהפתעתי יש ממש התפלגות בדעות. חלק חושבים שזה ספר מדהים, וחלק לא הצליחו לסיים והתאכזבו כי לדעתם הראשון היה יותר טוב. אז אני אסביר למה זה ככה לפי דעתי. קודם כל, מבחינת עלילה, הספר השני יותר טוב. מי שקרא - יודע. אבל יש בעיה שכנראה הפריעה להרבה מאוד קוראים: יש הרבה יותר תיאורים לעומת הספר הראשון. אני מאוד אהבתי את התיאורים, כי זה עזר לי להיכנס יותר לעולם הזה, להבין מה הדמויות חושבות, וקורנליה גרמה לי לחשוב על דברים שלא הייתי חושב עליהם אם זה לא היה כתוב (מבחינת מחשבות של דמויות, למשל). אני אפילו חושב שדווקא בגלל האובר-תיאורים הספר הזה יותר טוב, כי אני יותר נשאבתי לעולם הדיו כשקראתי את כל זה. דבר נוסף, הספר מאוד מורכב. בניגוד לספר הראשון, ב"כשף" יש הרבה יותר דמויות, הכל עוצמתי יותר, מותח יותר וממש מורכב. אני אפילו נאלצתי להתעכב על חלק מהטקסט בספר כמה פעמים עד שהבנתי לגמרי מה קרה שם.

טוב, אני אנסה לקצר. אז מה חשוב שתדעו?
הספר נפתח שנה אחרי אירועי הספר הקודם "לב של דיו", ומתחיל בכך שאצבע-אבק מצא קורא שמסוגל להחזיר אותו לעולם שלו בעזרת הקריאה בקול. כן, אז אצבע-אבק חוזר לעולם הדיו שלו. לכאורה, הכל טוב, נכון? אז זהו שלא. באסטה ומורטולה ברחו ולא מתו בספר הקודם, והם רוצים נקמה. פאריד משכנע את מגי להכניס את עצמם לתוך "לב של דיו" על מנת להזהיר את אצבע-אבק מהם, ומכאן הכל מסתבך. באמת, בספר הזה העלילה רק הולכת ומתדרדרת מכאן. וזה מדהים.
אני אוסיף (שאם זה לא ברור למישהו), אי אפשר להבין את הספר מבלי לקרוא את הקודם, והספר הזה נגמר ב"המשך יבוא". כלומר, זה הספר השני מתוך שלושה רצופים.

אז אני אסיים בכך שאסכם את הספר בארבע מילים: ספר אקשן והרפתקאות מרתק!

זה אחד הספרים שהכי חבל לי לכתוב עליהם ביקורת רעה.
למה?
מסיבה פשוטה מאוד, כמות הפוטנציאל הלא ממומש.
העלילה-נהדרת, הכתיבה - נפלאה, התרגום - טוב.
אז למה זה "פשוט לא זה"?
כי העלילה מפותלת כל כך שקשה לעקוב אחריה, ואני אוהבת לחיות את הספר, ולא להיות חייבת לחשוב על כל מילה שניה שאני קוראת.
כי בתחילת הספר אין תזכורת של מה שהיה בספר הקודם (ובגלל שעבר לא מעט זמן, קשה לזכור. טוב, אולי שאת רק אני...)
כי יש כל כך תיאורים שקשה להבין למה הכותבת התכוונה (ראו ביטוי: מרוב עצים לא רואים את היער).
אז לסיכום, המילה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא: חבל.
את הספר הבא בתור, כבר לא קראתי.

מעולם לא פגשתי ספר כל כך מאכזב!
הספר הראשון היה מרתק. אבל השני- אפילו לקרוא אותו עד הסוף לא יכולתי!
הוא חוזר על דברים ומורח את העלילה. חבל שנכתב שכן הרס את חיבתי לסדרה.

אני באמצע הספר... לא מסוגלת לעצור... חייבת לכתוב ביקורת לפני שאני אתפוצץ!
סערת רגשות מציפה אותי באמצע הספר, אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על הדמיות, על אלו שמתו, ועל אלו שבעצם, עדיין בחיים.
צל"ש לסופרת הנהדרת שלנו, היו לי ציפיות והיא מדלגת עליהן בצעדי ענק.
הספר מרתק ומעניין, המילים פשוט שואבות אותי פנימה בקלילות שמשגעת אותי.
מדהים לפעמים לראות חותמים של כתיבות מדהימות כל כך, אני מאמינה שלכל כתיבה יש מזכרת שהסופר מזכיר לנו שהיא שלו ורק שלו, חתימתה של הסופר שלנו, היא המסתוריות, הדרמה, העיניין ובחירת המילים הנכונות לתיאורים.
נהינתי מכל רגע ורגע, אני עדיין מרגישה את הצמרמורות בידי, אני חושבת שמתחילות עוויתות ושאני אפילו מתחילה לרעוד בעקבות משפטים אחרונים שקראתי מהספר ברגע זה.
הסופרת היקרה שלנו מוציאה ממני את המיטב ברגעים אלו, היא לא יכולה לאכזב.
מדהים לראות מה ספר מסוגל לעשות, איך מילים מסוגלות לכשף.
מדהים לראות למה סופרת אחת מסוגלת לעשות, לכל כישוף צריך מפעיל, והנה המפעיל שלנו, בעצם, מפעילה שיוצרת כל פעם מחדש יצירות אומנות מעולות ומדהימות.
אני אלך לקרוא את ההמשך, ואתם תלכו ותמשיכו לקרוא ביקורות.

ציטוט מהסדרה:
"העולם נורא, איום, אכזר. חסר רחמים, אפל כמו חלום רע. הוא לא מקום מתאים לחיות בו. הספרים היו המקום היחיד שבו התקיימו רחמים, נחמה, שמחה ואהבה. הספרים אהבו את כל מי שפתח אותם והעניקו בטחון וידידות מבלי לתבוע דבר תמורתם. הספרים אינם נעלמים לעולם - גם לא כשהם זוכים ליחס גרוע. אהבה, אמת, יופי, חוכמה ונחמה לנוכח פני המוות."
- קורנליה פונקה
{ מתוך הספר "לב של דיו" , מפי הדמות 'אלינור' }


וואו... אין לי מילים פשוט, כדי להגדיר את הספר הזה. מעטים המקרים שהמילים 'מדהים' 'מרתק' 'סוחף'
פשוט לא מספיקות. פשוט דלות מדי.
אבל מכיוון שלא מצאתי מילה יותר טובה, תאלצו להסתפק ב-מדהים, מרתק וסוחף.

בספר השני בסדרת לב של דיו, קורנליה פונקה פשוט מתעלה על עצמה, ורוקמת עלילה מקסימה וסוחפת, שמסתבכת ומאבדת שליטה באותה נקודה שבה מגי ופאריד נכנסים אל תוך הספר לב של דיו, אל ארץ דיו.
מתוך הנקודה הזאת, אנחנו נחפשים לשלל דמויות קסומות ואל טבע פראי, מגי ומו מצטרפים בעל כורחם למסעו של פנוליו (שאיבד שליטה על עולמו שלו ועל האנשים שהוא בעצמו ברא) להחזיר את השלום לארץ הדיו ולמנוע מראש פתן להשתלט על הממלכה.
הדבר הכי קל שאני יכולה לעשות, זה לספר לכם את העלילה ואת רצף המאורעות, אבל תאמינו לי לטובתכם אני לא אעשה את זה, כי זה פשוט יהרוס לכם הכל...

אז אם גם אתם רוצים לגלות מה יעלה בגורלו של אצבע אבק שחזר אל אשתו ואל ביתו אחרי עשר שנים והאם יצליח להיחלץ מהמוות שלו, אם גם אותכם מעניין לדעת מה קורה בין מגי לפאריד, ומי לעזאזל זה אורפיאוס? אתם פשוט חייבים לקרוא את הספר הזה.

הספר מעולה. הוא מתחיל לא מובן, אבל ממשיך טוב.
רק הפריע לי כמות הסימני קיראה בספר: התפללתי שאמצע עמוד בלי סימן קריאה. נראה אם אתם תצליחו. מעולה.