“הבן הרוחני של "הסיפור שאינו נגמר", ממש ככה. אופס, סלחו לי..קלטתי באיחור את הייחוס המלכותי- אהמ,תנו לי לציין בפניכם, לפני שתאכלו אותי חיה, שאני מתכוונת לתואר מבחינה רעיונית בלבד ואין כאן הערכה איכותנית. פשוט מצאתי כל כך הרבה קווי דמיון ושוני בין הספר הזה ל"סיפור שאינו נגמר" שאני חייבת , פשוט חייבת לכתוב על שניהם כאן ועכשיו אז מי שלא קרא ולא מעוניין בספויילרים - מוזמן לצאת. מזהירה שיהיה ארוך.
נתחיל מההתחלה של הספר "לב של דיו" (מי שרוצה שידלג להשוואה): ההתחלה מותחת. היא גם מכניסה מתח וגם מכניסה אותנו במהירות מופלאה לעיניה החשדניות - פחדניות של הילדה שבתוכנו, דרך עיניה של הגיבורה בת ה12, מגי. יש הרבה שאלות שמגי שואלת את אביה והוא אינו עונה לה עליהן כמו מיהו האורח המוזר שנכנס לביתם לילה אחד? על מה הוא ואביה דיברו בלחש וסודיות כזאת ומדוע עכשיו, בבוקר המחרת, אביה טוען שהם צריכים לעזוב את ביתם ולנסוע לדודה רחוקה במקום זר ולא מוכר? מפני מה או מי הם בורחים? בן רגע , אנחנו נכנסים לעולם אחר ומכירים דמויות שקל וכיף לדמיין ולתאר אותן כי הן מאוד קלילות" ו"קלאסיות "- האבא טוב הלב והדודה הנוקשה אך רכת הלב. שתי הדמויות הראשיות בחייה של מגי עובדות וחיות עבור ספרים. שניהם מחנכים אותה לראות בספרים ידידים בעלי עוצמה וכוחות לרגש, לסחוף, לספוג זיכרונות אנושיים ולהעביר לעולמות חדשים. קווי מחשבה שכל קורא פנטזיה מצוי יגיד עליהם "אמן" אוטומטית. בערך בשלב זה אנחנו מתרווחים על המיטה וחושבים - זה סיפור טוב ודמויות טובות. הו, כן, אמן.
ספויילרים לגבי "לב של דיו"!
בערך ברבע הראשון של הספר הפתרון לתעלומה מתקרב ומתחדד לכדי ספר מסוים שהוא המקור לבריחה של מגי ואביה, מו , או מורטימור בשמו המלא. בספר הקסום הזה מעוניין ידידו של מו , המכונה אצבע אבק וחבורה של רשעים שרודפת אחריהם ללא הפסק. מתברר שאביה של מגי ,המכונה גם "לשון קסם", מסוגל להוציא דמויות מתוך ספר בקריאה, משהו שמאוד מזכיר את הסיפור שאינו נגמר (שם,כאמור הדמות הראשית ,סבסטיאן בַּלתָאזָר בוקס נכנס לתוך הספר הבדיוני) ועתה, הדמויות שהוציא מו רודפות אחריו.
לדידי, היה זה חידוש מר-מתוק. המשכתי לקרוא והלהבתי את עצמי בכך שאצבע אבק, ידידו המסתורי של מו, הוא בעצם דמות מספר (וכך גם שאר הדמויות , כמובן ,אבל זה לא מלהיב במיוחד כיוון שהם ממילא מתוארות בציוריות והתנהגות מוגזמת) אך ככל שהעלילה נמשכה, אט אט נעלמה ההילה הזוהרת מן הדמויות המומצאות ולא נראו עוד טלטלות רגשיות באופק. בייאושו, לא נותר לקורא אלא להפנות את עיניו אל החיבור הרגשי לדמויות וגורלן ובציפייה לסוף אבל אויה, אויה, הסוף.. כמה פוטנציאל הושלך לפח ברגע אחד וכמה תסכול חוויתי כקוראת למראה הסוף הנדוש והמתקתק עד כדי בחילה.. (עוד אשוב לזה,תזכרו את זה,זה חשוב).
הסימבוליות למתרחש בסיפור מורכב רובו ככולו מהתגברות על פחדים, ממש כמו "בסיפור שאינו נגמר"- מגי היא ילדה שדרך עלילה דמיונית חווה תהליכי התבגרות עם עצמה ,מגלה את הייחודיות שלה ומניסה את פחדיה. המממ..האמנם?
השוואה בין "הסיפור שאינו נגמר" ל"לב של דיו".
ב"סיפור שאינו נגמר", סבסטיאן מתחיל מנקודת מוצא עגומה-הוא ילד שמן ודחוי שחולם להיות יפה תואר , אמיץ ונערץ. הוא אינו ביחסים טובים עם אביו , השרוי באבל על מותה של אמו של סבסטיאן ובקיצור, הגיבור שלנו חי חיים מחורבנים אבל בסופו של דבר, הוא מקבל את זהותו מחדש אחרי שנמחקה לחלוטין כך שהוא יכול להתחיל מאפס. הוא שב אל העולם שלנו, אל עצמו ואל אביו , אתו הוא מתפייס, כנער המסוגל לראות את הטעם לחיים והוא מביא אתו קצת ממי החיים כדי לתת לאביו וכך אביו מבין שגם לו, כאבא של סבסטיאן , יש משמעות וחשיבות והכאב וההשלמה שלהם עם מותה של האם לא חייבים לפרק את המשפחה אלא לחבר אותה ולקרב אותם זה אל זה. אני ממש בכיתי כשקראתי את הסוף כי זה פשוט..אני לא רוצה לסטות מהנושא אז אחזור להשוואה עם "לב של דיו".
מגי, לעומת סבסטיאן , מתחילה מנקודת מוצא טובה למדי- בלונדינית עם עיניים כחולות,ללא דאגה בעולם, עם מחסור חמור בחברים בני גילה, אבל הדבר לא מצוין כקושי ולמרות שגם לה אין אמא ,מגי אינה זוכרת אותה , כך שאין לדבר השפעה גדולה על חייה.בהמשך, אנו מתוודעים לכך שמגי היא דמות חזקה - בעלת דעות ואומץ אך היא , בניגוד לסבסטיאן , לא מניעה את העלילה.
חוץ מההבדלים הללו, שכבר מסמנים פער בעולם הרגשי של הדמויות הראשיות (כשסבסטיאן מוביל,כמובן), יש את עניין הסימבוליות עצמה.
סבסטיאן קורא בספר שרק כשהוא יאמין מאוד וירצה מאוד לבוא לעזור לעולם פנטזיה - יצליח והוא אכן מצליח להיכנס ולהציל את העולם הדמיוני.
כוחם של הדמיון , האמונה והמילים מסמלות את ההתחלה של המסע שלו, רק בסופו הוא יוכל לעשות תהליך של שינוי.
קודם עלייך לשאת את סמלי המאמץ- דמיון,אמונה,נכונות לצאת למסע ולהסתכן עבור גילוי עצמי ולאחר החוויות הקשות ,הסבל והאבדן תיתכן לידה מחדש.
לעומת זאת אצל מגי, כוחן של הדמיון, האמונה והמילים לא מסמלות את ההתחלה של המסע אלא את הסיום. היא האמינה שהיא יכולה להעלים את הדמויות הרעות ובעקבות האמונה בכך הן אכן נעלמות..אך האם היא באמת התגברה עליהן במסע הזה? האם היא חוללה שינוי מקדים בתוכה פנימה? לא ולא. ולא רק שמגי לא הלכה לקראת החוויות שפקדו אותה מרצונה החופשי אלא נגררה אליהם, נתונה בידי מהלך העניינים שכמעט ואינו נוגע לה, אף הסוף עצמו כמעט ואינו נוגע לה- היא לא חשבה על דרך הצלה , היא הייתה חסרת אונים עד הסוף וניצלה הודות לתכנית של פנוליו שהקריב את עצמו למענה כשנכנס לתוך הספר (פרט שלא זכה להערכה במרוצת הסופרת אל קו הסיום) ומגי לא הייתה ניצלת כלל אלמלא פשוט נולדה עם היכולת הנכונה ככל הנראה. שום שינוי בעצם לא נדרש ממנה , אולי מלבד ההישארות בחיים. את השאלה אם מגי התבגרה מילדה לנערה או נשארה ילדה אשאיר כשאלה פתוחה כי זה לדעתי כבר קשור בפרשנות.
אז נסכם:
סבסטיאן- דמות עגולה. ילד שמתגבר והופך לנער. דמות גברית חזקה , גיבור אקטיבי. עולם רגשי רחב=מיידע את הקורא בקשר לתחושותיו לגבי עצמו ולגבי העולם.
מגי- דמות שטוחה. ילדה הייתה וילדה תהיה (לפי דעתי). דמות נשית חזקה אך גיבורה פסיבית. עולם רגשי מצומצם.
גם מגי וגם סבסטיאן מוצאים את האם האובדת בסופו של הסיפור אך בדרך שונה. בעוד שב"סיפור שאינו נגמר",האם ממשיכה להיות סימבוליקה למשהו שהיה ואבד ויש צורך להשלים עם אובדנו, האם ב"לב של דיו" שבה בצורה ממשית מאוד אל מגי חינם אין כסף וכחטא על פשע, אפילו לא מקבלת שם וזהות משלה. היא כה חסרת חשיבות בפני עצמה שהיא פשוט נקראת "אמא של מגי"- חלק מהסוף הטוב, ללא שום משמעות נוספת. האם מתרחשת היכרות בין השתיים , פיצוי על הזמן שאבד? יש לכך הבטחה לכל הפחות, במילים "יש כל כך הרבה מילים שרצו להיאמר". אבל לא ידוע לנו אם אכן נאמרו..
עוד הבדל מהותי בין הספרים בסימבוליקה הוא - הפחד. מדובר בכלי ספרותי מצוין לסימבוליות - דמויות רעות מסמלות הרי את הפחדים שבתוכנו וההתגברות עליהם את הבשלות הרגשית שמאפיינת את המבוגרים. אך למרות ששני הסופרים מתייחסים לפחד ככלי להעצמת הגיבורים שלהם, שני הגיבורים מעניקים לפחד יחס אחר ומתמודדים אתו אחרת. ב"סיפור שאינו נגמר" ,סבסטיאן מתמודד עם פחדיו באופן ישיר הוא הולך לקראת מטרה ברורה וכובש את היעד כמו היה אטריו בעצמו (ואולי אכן היה הוא) וכשהוא מציל את פנטזיה ונכנס לסיפור הוא ממשיך באותה גישה. העובדה שהוא נכשל היא כאמור חלק מהעניין כי הוא מתקשה לכבוש את הרוע שבתוכו-את הגאווה , את האגו,את הפחד מאיבוד שליטה וכיוצא באלה. ב"לב של דיו", לעומת זאת, מגי לא יוצאת למשימות אלא נזרקת ונדחפת אליהן והיכולת שלה להתמודד עם המציאות הקשה היא בצורה של בריחה ולבסוף הכחשה-אין רוע , אין רוע , אין- רוע - והרוע נעלם. לא סוף מתוחכם , הייתי אומרת..(אלא אם כן, הייתה לנו למשל, סיבה להאמין שמגי משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה בעוד המציאות בשטח מראה ממצאים אחרים מה שכמובן , לא מתרחש).
בנוסף , הפחד הרגיל , כלי הפיתוי הזול להמשך הקריאה משמש את הסופרת הלוך ושוב לאורך "לב של דיו" במתכונת הזאת: הלילה הביא איתו את הפחד ומגי רעדה ואפילו לא ידעה למה ואז מו ניסה להאמין פנים שהוא לא מפחד , בשביל מגי אבל היא תמיד ידעה לקרוא אותו אז היא ידעה שהוא מפחד ולרגע הבליח משהו דומה לפחד בעיניים של באסטה ואצבע אבק לא פחד מהאש כי היא תמיד הייתה הידידה שלו ו-בחיי, ככה זה ממשיך וממשיך ובאיזה שהוא שלב כבר לא רציתי יותר לקרוא את הניסוחים הנדושים.
כאן ראוי לציין שהסימבוליקה ב"סיפור שאינו נגמר" מחולקת לשני מימדים בעוד שב"בלב של דיו" מתקיימת רק במימד אחד.
ובקשר לפוטנציאל של הסוף שנזרק לפח: תגידו לי אתם למה אני מתוסכלת.. היה מדובר בנקודת האור של הקורא, בהזדמנות האחרונה שניתנה לסופרת להציל את הספר הזה עם הסיפור הכמעט מקורי והדמויות עם השמות המגוחכים ובמקום, היא ירדה לרדידות ולשטחיות איומה של מות הרשע, אידוי באוויר והתנדפותו מהעולם. ביי ביי. אליס פקחה את עיניה והתעוררה מחלומה. תודה רבה ושבת שלום.
אם אני הייתי העורכת שלה, או המוציאה לאור,או שותפה בכתיבה או בקיצור,מישהי שיכולה להציל ספר שלם ובכך עולם ומלואו, הייתי מציעה לה שפנוליו הסופר יכתוב סוף קצת אחר,בו לדמות עם הלב השחור,הלב הקרוי לב של דיו יינתן לב של ילד אמתי, כי מה רע? לא מגיע גם לרשע קצת אושר, קצת חמלה? (ובעקיפין, גם לקוראים שלה) ואולי הייתי ממציאה משהו מטורף מכל מחשבה- מדובר בחיה הכי חופשיה והסופרת , כמו רבים לפניה , כלאה אותה בסוף צפוי נורא.
אז בגדול, האם אני ממליצה? כן, למה לא, אבל רק אם אין לכם ספר יותר טוב כמו למשל "הסיפור שאינו נגמר".”
