“אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש צורך להסביר למה אני חושב ומאמין שמגיע לספר הזה 5 כוכבים. 1. למרות שזהו ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ', הוא לא הרגיש לי ככזה. קראתי ספר שלם, בוגר, חושף קרביים, מצחיק לעיתים והרבה יותר רציני ממה שציפיתי ממנו להיות. 2. מצאתי בספר אהבה ענקית לספרות. זה מתחיל בהקדשה הלא טריוויאלית לאמיר גוטפרוינד ז"ל וממשיך בתחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה, כאילו הספר נכתב לאמיר וברוח "שואה שלנו" הנהדר. 3. זהו ספר אמיץ, מי שיקרא בו ימצא התייחסות לא שגרתית לשואה, היות ואני מכיר את הפוסטים של אביגיל מהפייסבוק, לא הופתעתי מכך. 4. על פניו זהו לא ספר למין הגברי, אחרי הכל למה שארצה לקרוא ספר על אישה הנוטה ללדת ומתאשפזת במחלקת היי ריסק, ולמרות הכל מצאתי את עצמי נשאב לספר הזה, נושם את הדמויות, מזדהה עד כמה שאפשר עם התחושות שלהן ואפילו מתרגש בסוף, עד רמת הדמעות. 5. לפני שלוש שנים שהעליתי כאן את הסקירה וההמלצה הראשונה שלי בסימניה על ספרו הנהדר בעיני של דן יוספן (מסמר עקרב)- "הכל יהיה בסדר", נקלעתי לחילופי אש לא קלים מבחינתי, שהביאו אותי להימנע כמעט לחלוטין להעלות סקירות שאותם ואת התגובות עליהן, כותב הספר יכול לקרוא. לכן, התלבטתי למספר שניות לפני שאני מעלה את הסקירה הזאת, אבל רק למספר שניות. כולנו צריכים לזכור שכל ספר ביכורים שיוצא כאן נכתב בדם ליבו של המחבר. אני יודע שאביגיל עבדה על הספר הזה קרוב לשלוש שנים והוא יוצא לאוויר העולם בתקווה שיגיע לכמה שיותר אנשים ושיתקבל באהבה. לאהבה שלי הוא זכה.”

“"אחות, אוף, למה אף פעם אין שמנת בארוחת בוקר?" אחרי אחת הלידות שלי לא היה לי מקום במחלקה. כזאת אני, תמיד יולדת בעיתות טראומה ועומסים לאומיים. כאלה הם גם הריונות ולידות. מושפעים מאוד ממצב הרוח הפרטי והציבורי, וההשפעה היא בעיקר לרעה. בכל מקרה זה אומנם היה בשבוע של רצח רבין, אבל אני עברתי הריון תקין ולידה סבירה יחסית למצג העובר וגודלו. והגעתי לחדרים שבהם טופלו נשים עם סיבוכי הריון, רק כי החלופה היתה לשכב במסדרון. הנשים שם היו נרגנות ולא נעימות. היום אני מבינה איך אחרי שישה שבועות בחדרים סגורים ובניתוק מהמשפחה את יכולה לצעוק על כל מי שנמצא בסביבה, בלי קשר לתחומי האחריות שלו, מה זה שאין שמנת. אבל אז הייתי צעירה וטפשה ורק התמרמרתי לי בפנים על ההתמרמרויות הגלויות שלהן, והלכתי לתינוקיה להניק את התינוק הבריא והשמנמן שלי. לפני שאני אתחיל לכתוב על הספר עצמו, הסקירה הזאת מלאה גילוי נאות עד להתפקע. אז אני חברה של אביגיל, עוד לפני הפייסבוק. בהתחלה וירטואלית, ואחר כך אמיתית מהחיים, או לפחות מפיסת החיים כפי שמיוצגת במוסד הבטון הכעור ששמו אוניברסיטת בן גוריון. כך שקודם כל נחשפתי לאיך היא כותבת (מעולה) ורק אחר כך לאיך היא נראית (גם מעולה) או נשמעת או אוהבת את הקפה שלה. זה הגילוי הנאות הראשון. הגילוי השני הוא שאת הספר הזה קראתי בכתב יד, שזה איך שקוראים היום לקובץ וורד גולמי שיוצא מהמחשב האישי, עוד כשנקרא "ממלכת אם ועובר", ולזכותה של אביגיל ייאמר שנשארנו חברות גם אחר כך. זה לא שמה שקראתי היה לא טוב, להיפך. זו הנטייה ההרסנית שלי לביקורת נוקבת. הגילוי הנאות השלישי לא קשור ישירות לספר, אלא לצמידות הסקירות עליו באתר. אז זה סוד חצי גלוי כזה שאני אימא של מרים, ושתינו קראנו את הספר (כלומר בגירסה המודפסת שלו) באותה שבת. ועכשיו לספר. ממלכת אם ועובר, הלא היא מחלקת אם ועובר, הידועה יותר למבינות עניין בשם "היי ריסק", היא בועה מחוץ למקום, לזמן ולמציאות, ובכל זאת היא מציאותית להחריד, וחלק ממציאות החיים של נשים רבות. הספר מתרחש כולו בתוך המחלקה הזאת, המטפלת בנשים בהריון בסיכון גבוה ובעוברים שלהן, ובכפוף לנהלים ולסדרים של המחלקה. מבחוץ זה נראה די כיף. מה רע במקום שכל מהותו היא לגרום לך לנוח? מחנה קיץ, קורא לה אורי מילר, שמרגיש זנוח ונדרש למטלות העולם ולטיפול בביתו גליה בעוד אשתו כליל שוהה במחלקה לתקופה של מספר שבועות, ולמעשה עד הזמן שבו מתכננים את הלידה הצפויה במין איזון מוזר של הצרכים המתנגשים של העובר ושל אמו. טירונות של דעאש, כך כליל. היא מותשת מהמוניטורים, בדיקות לחץ הדם, מדידות החום, וההורמונים הגועשים בכל אחת ואחת משוכנות המחלקה. אבל היא בעיקר מרגישה מנודה ומורחקת. מעבודתה בחנות הספרים, מלימודי הדוקטורט, מהחלטות בנוגע לבתה בת הארבע, ומהיכולת הפשוטה להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שאת רוצה, בזמן שאת רוצה. "עלינו במעלית בשתיקה. בין רחמים להזדהות יש קו דק. ומשם קו דק עוד יותר להזדהות יתר. ובמקום כמו מחלקת הי ריסק הקווים האלה נחצים מפה לשם ומשם לפה אלפי פעמים ביום עד שאין שום דרך לאמוד את הדברים - זה רע, וזה יותר רע, וגם ההוא לא מי יודע מה. הפרופורציות משתנות באופן תדיר, לא שומרות על צורתן וגודלן. רגע אחד מישהי זקוקה לקיסרי חירום, ורגע לאחר מכן מישהי מאבדת את העובר. רגע אחד מישהי משוחררת הביתה עם תינוק בסלקל ורגע לאחר מכן מישהי מקבלת תשובה לא טובה למי השפיר. רגע אחד מישהי מוציאה את נשמתך בכפית עם הלהג הבלתי פוסק שלה ורגע אחרי זה את מרגישה אשמה על כמה ששנאת את נוכחותה בחדר כי הינה, היא מתגלגלת למטה על אלונקה." אני לא זוכרת עוד ספרים שעלילתם ממוקמת כל כולה בבית חולים. אולי יש ואני לא קראתי, אבל לדעתי גם אין הרבה. וזה למרות שבית החולים הוא מציאות קיימת, גם אם עצובה, והוא מקום שקורות בו דרמות ברמה יומיומית. וכן, יש אנשים שנאלצים להימצא בו תקופה ארוכה. מחלקת אם ועובר מהווה שהות עבור כליל, גם אם שהות מאולצת, לבחינת הקו הדק הזה שאפשר לקרוא לו גבול החיות. הקו בין הדורות, בין החיים והמוות, בין ההווה לעתיד. ואת כל מה שאנחנו, כאנושות בכלל, וכאנשים החיים בישראל בפרט, מוכנים לעבור בשביל הדור הבא. "היה נדמה לי לפעמים שכל סיפורת המקור מתרחשת או בשואה או בקיבוץ, כאילו אין ולא היו במדינת ישראל מעולם אנשים שגדלו באופן נורמטיבי בלי סוג כזה או אחר של מקלחת משותפת. כאילו מקלחות משותפות, ולא חשוב מה יוצא מהברזים שלהן, הן טקס חניכה הכרחי של הספרות הישראלית. של הישראליות עצמה". כליל היא אישה אינטיליגנטית. היא חיה ונושמת ספרים, כיאה למי שמנהלת חנות ספרים וכותבת דוקטורט על ספרים. היא חדה ושנונה ומלאת הומור. היא מתמודדת עם המיטות הזזות במחלקה, הבדיקות התדירות, המקלחות המשותפות ושאר האילוצים והמחירים הכרוכים ברצון לתינוק בריא על אף רעלת ההריון של אימו. העולם שבחוץ הולך ומתעמעם לו. היא דואגת שמא לא יסתדרו בלי נוכחותה, ואז נעלבת לגלות שמסתדרים בלי נוכחותה. ובינתיים בונה זהות שברירית וחברויות זמניות בעולם החדש מבפנים. אלא שבמחלקה היא מגלה שההומור מאבד מערכו ומתועלתו החברתית. הבדיחות השחורות שלה לא תמיד מצחיקות או מתקבלות בהבנה. ולהפתעתה גם היא לא מקבלת בהבנה התבדחויות בנושאים שבעבר היו מצחיקים בעיניה. ארבעת השבועות בממלכת אם ועובר מהווים עבורה הזדמנות לקלף את המגננות שההומור החד סייע לבנות, לבחון את המסתתר מאחוריהן, וללדת את עצמה מחדש, חזקה יותר. הספר מטעה. מתחת לעטיפה עם השטיח התכול והרכבת של איקאה, ומתחת לרוח הלהגנית שמאפיינת צ'יק-ליטים וספרות קלילה, מסתתר ספר העוסק בנושאים לא פשוטים: הורים, בילדים, מערכות היחסים ביניהם ומהות ההורות. גם כליל מטעה. מתחת לאישה הצעירה והמוצלחת, השנונה ומלאת ההומור, מסתתרת נשמה קרועה שגידלה את עצמה כמיטב יכולתה, אבל גם בגיל 35 משתוקקת לאהבה ללא תנאי. מערכות היחסים במחלקה, הטיפוליות ברובן, וגם אלה שמחוצה לה, מהוות עבורה השתקפויות מרובות של דמויות אם ודמויות אב, והזדמנות לבחור ולבחון מה היא רוצה להיות, ולא רק מה לא עובד. בפעם הראשונה קיבלתי אותו, את כתב היד, הכוונה, ביום שישי אחד בצהרים. בקובץ, ואני שומרת שבת. סיימתי אותו בין הסירים והניקיונות עוד לפני הדלקת הנרות. לא כי הייתי חייבת, אלא כי הוא באמת אינטנסיבי ונקרא בנשימה עצורה. בפעם האחרונה היה מוזר לקרוא אותו כרוך, ערוך, עם המוני שינויים ובעצם אותו הדבר עצמו. ושוב סיימתי אותו עם אותה נשימה עצורה, בכמה שעות. אל תביאו אותו למישהי שמאושפזת לפני לידה או אחריה. הוא מלא טריגרים. גם לא למי שסולד מבדיחות שואה שחורות. לכל השאר - גם נשים, גם גברים, זו המלצה חמה. אני לא הנחתום, וזו לא העיסה שלי. אני רק זו שטעמה את הנגלה הראשונה, ורוצה עוד.”

“לכריכות של ספרים יש משמעות נוספת עבורי. מבחינתי הן פעילות לא רק בשעת בחירת הספר, אלא לכל אורך הקריאה בו. אני לא יודעת למה, אבל אני תמיד מאוד נהנית להעביר אצבע על קווי המתאר המצוירים: זרועותיה השלובות של אלה המכושפת, שרביטו השלוף של הארי פוטר בספרו החמישי, המטאטא של המכשפה החוגגת את שבוע המכשפות, שמו של לי צ'יילד אם בטעות מצאתי את עצמי עם ספר שלו. עוד כשראיתי את הכריכה של הספר הזה, לפניי שהיה בידיי, הבנתי שבמובן הזה, בוודאות, הכריכה הזו מושלמת. עקבו בעינכם, או באצבעכם אם אין לכם חשש להיראות מטופשים, כמו שעשיתי אני מספר לא מבוטל של פעמים: מתחילים למעלה, מעט באלכסון מ'ארץ'. ועכשיו למטה, מתחת לגשר, שינוי כיוון, מעבר על פני נקודת השפל, ריחוף המתעלם מקיום הקרונות הדו מימדיים. מעלה, מעלה, עד מעל הגשר, עד שמגיעים בעקבות העיקול לנקודה העליונה ביותר, ומשם לנקודת ההתחלה. וחוזר חלילה. מעגליות, רבותיי וגבירותיי, מעגליות היא שם המשחק. על כריכת הספר ובתוכו. כל אחד מענייני העלילה מתקדם ומתקדם, עד שלפתע מביט אחורה ומבין כי לא התקדם לשום מקום. כמו פונקציית סינוס המעוגנת לאותו ציר הX באותו מסלול מעוקל. כמו אצן במירוץ שמגיע אל קו הסיום רק כדי לעשות אותו שוב, כי המקצה הוא בן חמישה סיבובים. כמו השבוע השלושים וארבע במחלקת אם ועובר, שנראה אותו הדבר כמו שבוע שלושים ושלוש באותו מקום, והידיעה ששבוע שלושים וחמש יישאר זהה. כמו פסי רכבת עשויי עץ בצורת 8. הקונפליקטים באים וחוזרים, פורשים את מערכותיהם על פי התבנית המחזורית, כמו שגרתיות הבדיקות של היריון המצוי בשמירה, כמו הופעות הקפה עם עוזרו קראוסון השוקולד, כמו מלא מוטיבים אחרים (אני ספרתי שישה מיליון), כמו הכתיבה עצמה, בהתאמה מעוררת הערכה. מערכות יחסים מורכבות יש לכליל: עם בעלה, עם בתה, עם העובר, עם המנחה לדוקטורט, הבוס שלה, העובדת שלה, הרופאים שלה, חמותה, וכמובן, גולת הכותרת ולמעשה נושא הספר, עם אביה. אני חייבת לציין גם את מערכת היחסים רבת המשמעות עם מכונת החטיפים. אם כליל (חתיכת שם) הולכת במעגל, ואם הקונפליקטים רק חוזרים על עצמם באותו דפוס, איך תוכל להתקדם? ומתי תצליח לפתור אותם, ואיך בכלל פותרים כל אחד מהם? לרופאה ולאחיות, שלרוב מצליחות לעזור, אין ממש תשובה. אז כליל עושה זאת בעצמה ומראה לנו שאנחנו תמיד מתקדמים, גם אם נראה לנו שלא, ושכל מעגל סופו להיפרץ. סופנו להפוך את הדף האחרון של הספר הישר אל עמוד התודות. כי הגיבורה עוברת תהליך, היא לא סתם סובלת חרא של היריון בסיכון. היא לא סתם נזכרת בילדותה האומללה מכל הערה שנזרקת אליה ושהיא זורקת על אחרים, לא סתם עובדת קשה על ניתוח עצמי. הניתוחים העצמיים הללו, שבהתחלה עוררו סקרנות ובסוף קברו אותה. בהתחלה ניסיתי להניב מעט פרשנות אישית, להשליך לבד מהסאב-טקסט כלפי מעלה. מהר מאוד ויתרתי על המאמץ. הבעיה היא שלכליל דרוש כל הכוח הנפשי שלה בשביל ההתמודדויות האישיות שלה, ולא נותרה בה סבלנות להניח לאחרים להתאמץ בשבילה. לא לעובדת שלה, לא לגיסתה וגם לא לקוראים על צרותיה. אין כיתוב בין השורות בספר הזה. הכול מונח על גביהן. אבל זה שורות מעולות, וכיתוב מצוין שרוכב על אותם גבים. מומלץ בחום.”

“״אני? לא אוהב את הגרמנים? למה שלא אוהב את הגרמנים? רק בגלל שהם שחצנים וקשי עורף ומצייתים לכל פקודה ובלבד שתהיה אכזרית, והרגו מיליוני יהודים במחנות ריכוז ועשו סבונים מגופם ואהילים מעורם? האם זו סיבה מספקת לשנוא אותם, יימח שמם?״ מל ברוקס במאי, שחקן, תסריטאי, מפיק, מלחין ובדרן יהודי. אני מתה על הומור יהודי. ציני, שחור ומושחז, גם שכבר חלפו כל כך הרבה שנים מזמן הרדיפות, העינויים והמיתות המגוונות במחנות, עדיין לא נס ליחו של הלעג: למרצחים, לקורבנות ולניצולים. בזכות ההומור האפל הזה שרדו היהודים והמשיכו הלאה ויש מאלו שעד היום משתמשים בו על מנת להקצין, לנפח ולמקסם מצבים שאמנם לא פשוטים אך בוודאי שלא קריטיים. עצם ההגזמה גורמת להקלה, להבנה מסוימת שלא הכל בפח ואולי יש עוד סיכוי להצליח, לשרוד. אביגיל קנטורוביץ׳ בחורה שאת הפוסטים שלה אני קוראת באופן קבוע בפייסבוק היא מסוג האנשים שמשתמש בהומור שחור, עצמי כדי לשעשע את קוראיה ולהעביר להם חוויה אחרת: קצת מוגזמת, לא מציאותית אולי אבל עדיין מצחיקה. היא נותנת לנו להתעסק עם הפרופורציות, שנחשב לבד את דרגת הכאב קצת כמו עצת אחיתופל שנתן הפסיכיאטר לחולה: ״הכדור נגד דיכאון עובד יותר טוב אם לוקחים אותו בשכיבה בערסל באיים הקריביים״. בספרה ״ארץ עיר ילדה״ היא מתארת בחורה בשם כליל אשר מאושפזת בבית החולים במחלקת ״היי ריסק״ בשל סיכון לה ולעוברה. היא עוברת חוויות לא קלות, מפגש עם אחיות, רופאים ומטופלות. חלקם מעוררים בה שאט נפש וחלקם מרגשים עד דמעות ואת אותם המומנטים; הטובים, הרעים, המייאשים ומעוררי התקווה היא עוטפת בהומור מפוכח, מפוקח של ״זייקנה בובס״ שכלל לא מותאם לגילה של הדוברת או הסופרת אך מכניס אותנו הקוראים למצב של ביחס ל… המצב הקיים שלה, של האחרים ביחס לחומרים שנחשפה אליהם מגיל צעיר מכיוון שאביה הינו חוקר שואה. עצמות חשופות, חפירות חוזרות ונישנות, מוות בהרעבה ובתאי הגזים. היא ״חופרת״ על עברה ולמעשה חושפת את חולשותיה אך עושה זאת בחן רב כל כך ובהתפרצות רגשית רגועה למדי. המצבים האבסורדיים שהיא מתארת מכניסים אותנו לפרופורציות ועל אף חומרתם הם מתונים ופעמים רבות מעלים על שפתנו חיוך. לעיתים, בעת הקריאה ניסיתי לנחש מתי יגיע הפאנץ׳ הבא אך לאחר זמן מה פסקתי. הבנתי שמדובר באירוע טראומטי למדי ולא רבים יכולים להתמודד עם ההתרחשויות As is . דרכה של אביגיל להנציח את מה שעברה הדמות באמצעות הומור, לעג – גם כשכוון אליה הייתה בעיני לגיטימית ומעוררת הערכה. אני דווקא חושדת שלסופרת ישנה רגישות יתר, היא סוג של סיסמוגרף המודד עוצמת רגשות וככל שהבדיחה שחורה יותר כך נרשמת פעילות ענפה יותר בצד הרגשי של המוח. הספר אם כך מבדח ומחשל בו זמנית והנאתי ממנו הייתה מרובה.”

“אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש צורך להסביר למה אני חושב ומאמין שמגיע לספר הזה 5 כוכבים. 1. למרות שזהו ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ', הוא לא הרגיש לי ככזה. קראתי ספר שלם, בוגר, חושף קרביים, מצחיק לעיתים והרבה יותר רציני ממה שציפיתי ממנו להיות. 2. מצאתי בספר אהבה ענקית לספרות. זה מתחיל בהקדשה הלא טריוויאלית לאמיר גוטפרוינד ז"ל וממשיך בתחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה, כאילו הספר נכתב לאמיר וברוח "שואה שלנו" הנהדר. 3. זהו ספר אמיץ, מי שיקרא בו ימצא התייחסות לא שגרתית לשואה, היות ואני מכיר את הפוסטים של אביגיל מהפייסבוק, לא הופתעתי מכך. 4. על פניו זהו לא ספר למין הגברי, אחרי הכל למה שארצה לקרוא ספר על אישה הנוטה ללדת ומתאשפזת במחלקת היי ריסק, ולמרות הכל מצאתי את עצמי נשאב לספר הזה, נושם את הדמויות, מזדהה עד כמה שאפשר עם התחושות שלהן ואפילו מתרגש בסוף, עד רמת הדמעות. 5. לפני שלוש שנים שהעליתי כאן את הסקירה וההמלצה הראשונה שלי בסימניה על ספרו הנהדר בעיני של דן יוספן (מסמר עקרב)- "הכל יהיה בסדר", נקלעתי לחילופי אש לא קלים מבחינתי, שהביאו אותי להימנע כמעט לחלוטין להעלות סקירות שאותם ואת התגובות עליהן, כותב הספר יכול לקרוא. לכן, התלבטתי למספר שניות לפני שאני מעלה את הסקירה הזאת, אבל רק למספר שניות. כולנו צריכים לזכור שכל ספר ביכורים שיוצא כאן נכתב בדם ליבו של המחבר. אני יודע שאביגיל עבדה על הספר הזה קרוב לשלוש שנים והוא יוצא לאוויר העולם בתקווה שיגיע לכמה שיותר אנשים ושיתקבל באהבה. לאהבה שלי הוא זכה.”

“"אחות, אוף, למה אף פעם אין שמנת בארוחת בוקר?" אחרי אחת הלידות שלי לא היה לי מקום במחלקה. כזאת אני, תמיד יולדת בעיתות טראומה ועומסים לאומיים. כאלה הם גם הריונות ולידות. מושפעים מאוד ממצב הרוח הפרטי והציבורי, וההשפעה היא בעיקר לרעה. בכל מקרה זה אומנם היה בשבוע של רצח רבין, אבל אני עברתי הריון תקין ולידה סבירה יחסית למצג העובר וגודלו. והגעתי לחדרים שבהם טופלו נשים עם סיבוכי הריון, רק כי החלופה היתה לשכב במסדרון. הנשים שם היו נרגנות ולא נעימות. היום אני מבינה איך אחרי שישה שבועות בחדרים סגורים ובניתוק מהמשפחה את יכולה לצעוק על כל מי שנמצא בסביבה, בלי קשר לתחומי האחריות שלו, מה זה שאין שמנת. אבל אז הייתי צעירה וטפשה ורק התמרמרתי לי בפנים על ההתמרמרויות הגלויות שלהן, והלכתי לתינוקיה להניק את התינוק הבריא והשמנמן שלי. לפני שאני אתחיל לכתוב על הספר עצמו, הסקירה הזאת מלאה גילוי נאות עד להתפקע. אז אני חברה של אביגיל, עוד לפני הפייסבוק. בהתחלה וירטואלית, ואחר כך אמיתית מהחיים, או לפחות מפיסת החיים כפי שמיוצגת במוסד הבטון הכעור ששמו אוניברסיטת בן גוריון. כך שקודם כל נחשפתי לאיך היא כותבת (מעולה) ורק אחר כך לאיך היא נראית (גם מעולה) או נשמעת או אוהבת את הקפה שלה. זה הגילוי הנאות הראשון. הגילוי השני הוא שאת הספר הזה קראתי בכתב יד, שזה איך שקוראים היום לקובץ וורד גולמי שיוצא מהמחשב האישי, עוד כשנקרא "ממלכת אם ועובר", ולזכותה של אביגיל ייאמר שנשארנו חברות גם אחר כך. זה לא שמה שקראתי היה לא טוב, להיפך. זו הנטייה ההרסנית שלי לביקורת נוקבת. הגילוי הנאות השלישי לא קשור ישירות לספר, אלא לצמידות הסקירות עליו באתר. אז זה סוד חצי גלוי כזה שאני אימא של מרים, ושתינו קראנו את הספר (כלומר בגירסה המודפסת שלו) באותה שבת. ועכשיו לספר. ממלכת אם ועובר, הלא היא מחלקת אם ועובר, הידועה יותר למבינות עניין בשם "היי ריסק", היא בועה מחוץ למקום, לזמן ולמציאות, ובכל זאת היא מציאותית להחריד, וחלק ממציאות החיים של נשים רבות. הספר מתרחש כולו בתוך המחלקה הזאת, המטפלת בנשים בהריון בסיכון גבוה ובעוברים שלהן, ובכפוף לנהלים ולסדרים של המחלקה. מבחוץ זה נראה די כיף. מה רע במקום שכל מהותו היא לגרום לך לנוח? מחנה קיץ, קורא לה אורי מילר, שמרגיש זנוח ונדרש למטלות העולם ולטיפול בביתו גליה בעוד אשתו כליל שוהה במחלקה לתקופה של מספר שבועות, ולמעשה עד הזמן שבו מתכננים את הלידה הצפויה במין איזון מוזר של הצרכים המתנגשים של העובר ושל אמו. טירונות של דעאש, כך כליל. היא מותשת מהמוניטורים, בדיקות לחץ הדם, מדידות החום, וההורמונים הגועשים בכל אחת ואחת משוכנות המחלקה. אבל היא בעיקר מרגישה מנודה ומורחקת. מעבודתה בחנות הספרים, מלימודי הדוקטורט, מהחלטות בנוגע לבתה בת הארבע, ומהיכולת הפשוטה להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שאת רוצה, בזמן שאת רוצה. "עלינו במעלית בשתיקה. בין רחמים להזדהות יש קו דק. ומשם קו דק עוד יותר להזדהות יתר. ובמקום כמו מחלקת הי ריסק הקווים האלה נחצים מפה לשם ומשם לפה אלפי פעמים ביום עד שאין שום דרך לאמוד את הדברים - זה רע, וזה יותר רע, וגם ההוא לא מי יודע מה. הפרופורציות משתנות באופן תדיר, לא שומרות על צורתן וגודלן. רגע אחד מישהי זקוקה לקיסרי חירום, ורגע לאחר מכן מישהי מאבדת את העובר. רגע אחד מישהי משוחררת הביתה עם תינוק בסלקל ורגע לאחר מכן מישהי מקבלת תשובה לא טובה למי השפיר. רגע אחד מישהי מוציאה את נשמתך בכפית עם הלהג הבלתי פוסק שלה ורגע אחרי זה את מרגישה אשמה על כמה ששנאת את נוכחותה בחדר כי הינה, היא מתגלגלת למטה על אלונקה." אני לא זוכרת עוד ספרים שעלילתם ממוקמת כל כולה בבית חולים. אולי יש ואני לא קראתי, אבל לדעתי גם אין הרבה. וזה למרות שבית החולים הוא מציאות קיימת, גם אם עצובה, והוא מקום שקורות בו דרמות ברמה יומיומית. וכן, יש אנשים שנאלצים להימצא בו תקופה ארוכה. מחלקת אם ועובר מהווה שהות עבור כליל, גם אם שהות מאולצת, לבחינת הקו הדק הזה שאפשר לקרוא לו גבול החיות. הקו בין הדורות, בין החיים והמוות, בין ההווה לעתיד. ואת כל מה שאנחנו, כאנושות בכלל, וכאנשים החיים בישראל בפרט, מוכנים לעבור בשביל הדור הבא. "היה נדמה לי לפעמים שכל סיפורת המקור מתרחשת או בשואה או בקיבוץ, כאילו אין ולא היו במדינת ישראל מעולם אנשים שגדלו באופן נורמטיבי בלי סוג כזה או אחר של מקלחת משותפת. כאילו מקלחות משותפות, ולא חשוב מה יוצא מהברזים שלהן, הן טקס חניכה הכרחי של הספרות הישראלית. של הישראליות עצמה". כליל היא אישה אינטיליגנטית. היא חיה ונושמת ספרים, כיאה למי שמנהלת חנות ספרים וכותבת דוקטורט על ספרים. היא חדה ושנונה ומלאת הומור. היא מתמודדת עם המיטות הזזות במחלקה, הבדיקות התדירות, המקלחות המשותפות ושאר האילוצים והמחירים הכרוכים ברצון לתינוק בריא על אף רעלת ההריון של אימו. העולם שבחוץ הולך ומתעמעם לו. היא דואגת שמא לא יסתדרו בלי נוכחותה, ואז נעלבת לגלות שמסתדרים בלי נוכחותה. ובינתיים בונה זהות שברירית וחברויות זמניות בעולם החדש מבפנים. אלא שבמחלקה היא מגלה שההומור מאבד מערכו ומתועלתו החברתית. הבדיחות השחורות שלה לא תמיד מצחיקות או מתקבלות בהבנה. ולהפתעתה גם היא לא מקבלת בהבנה התבדחויות בנושאים שבעבר היו מצחיקים בעיניה. ארבעת השבועות בממלכת אם ועובר מהווים עבורה הזדמנות לקלף את המגננות שההומור החד סייע לבנות, לבחון את המסתתר מאחוריהן, וללדת את עצמה מחדש, חזקה יותר. הספר מטעה. מתחת לעטיפה עם השטיח התכול והרכבת של איקאה, ומתחת לרוח הלהגנית שמאפיינת צ'יק-ליטים וספרות קלילה, מסתתר ספר העוסק בנושאים לא פשוטים: הורים, בילדים, מערכות היחסים ביניהם ומהות ההורות. גם כליל מטעה. מתחת לאישה הצעירה והמוצלחת, השנונה ומלאת ההומור, מסתתרת נשמה קרועה שגידלה את עצמה כמיטב יכולתה, אבל גם בגיל 35 משתוקקת לאהבה ללא תנאי. מערכות היחסים במחלקה, הטיפוליות ברובן, וגם אלה שמחוצה לה, מהוות עבורה השתקפויות מרובות של דמויות אם ודמויות אב, והזדמנות לבחור ולבחון מה היא רוצה להיות, ולא רק מה לא עובד. בפעם הראשונה קיבלתי אותו, את כתב היד, הכוונה, ביום שישי אחד בצהרים. בקובץ, ואני שומרת שבת. סיימתי אותו בין הסירים והניקיונות עוד לפני הדלקת הנרות. לא כי הייתי חייבת, אלא כי הוא באמת אינטנסיבי ונקרא בנשימה עצורה. בפעם האחרונה היה מוזר לקרוא אותו כרוך, ערוך, עם המוני שינויים ובעצם אותו הדבר עצמו. ושוב סיימתי אותו עם אותה נשימה עצורה, בכמה שעות. אל תביאו אותו למישהי שמאושפזת לפני לידה או אחריה. הוא מלא טריגרים. גם לא למי שסולד מבדיחות שואה שחורות. לכל השאר - גם נשים, גם גברים, זו המלצה חמה. אני לא הנחתום, וזו לא העיסה שלי. אני רק זו שטעמה את הנגלה הראשונה, ורוצה עוד.”

“לכריכות של ספרים יש משמעות נוספת עבורי. מבחינתי הן פעילות לא רק בשעת בחירת הספר, אלא לכל אורך הקריאה בו. אני לא יודעת למה, אבל אני תמיד מאוד נהנית להעביר אצבע על קווי המתאר המצוירים: זרועותיה השלובות של אלה המכושפת, שרביטו השלוף של הארי פוטר בספרו החמישי, המטאטא של המכשפה החוגגת את שבוע המכשפות, שמו של לי צ'יילד אם בטעות מצאתי את עצמי עם ספר שלו. עוד כשראיתי את הכריכה של הספר הזה, לפניי שהיה בידיי, הבנתי שבמובן הזה, בוודאות, הכריכה הזו מושלמת. עקבו בעינכם, או באצבעכם אם אין לכם חשש להיראות מטופשים, כמו שעשיתי אני מספר לא מבוטל של פעמים: מתחילים למעלה, מעט באלכסון מ'ארץ'. ועכשיו למטה, מתחת לגשר, שינוי כיוון, מעבר על פני נקודת השפל, ריחוף המתעלם מקיום הקרונות הדו מימדיים. מעלה, מעלה, עד מעל הגשר, עד שמגיעים בעקבות העיקול לנקודה העליונה ביותר, ומשם לנקודת ההתחלה. וחוזר חלילה. מעגליות, רבותיי וגבירותיי, מעגליות היא שם המשחק. על כריכת הספר ובתוכו. כל אחד מענייני העלילה מתקדם ומתקדם, עד שלפתע מביט אחורה ומבין כי לא התקדם לשום מקום. כמו פונקציית סינוס המעוגנת לאותו ציר הX באותו מסלול מעוקל. כמו אצן במירוץ שמגיע אל קו הסיום רק כדי לעשות אותו שוב, כי המקצה הוא בן חמישה סיבובים. כמו השבוע השלושים וארבע במחלקת אם ועובר, שנראה אותו הדבר כמו שבוע שלושים ושלוש באותו מקום, והידיעה ששבוע שלושים וחמש יישאר זהה. כמו פסי רכבת עשויי עץ בצורת 8. הקונפליקטים באים וחוזרים, פורשים את מערכותיהם על פי התבנית המחזורית, כמו שגרתיות הבדיקות של היריון המצוי בשמירה, כמו הופעות הקפה עם עוזרו קראוסון השוקולד, כמו מלא מוטיבים אחרים (אני ספרתי שישה מיליון), כמו הכתיבה עצמה, בהתאמה מעוררת הערכה. מערכות יחסים מורכבות יש לכליל: עם בעלה, עם בתה, עם העובר, עם המנחה לדוקטורט, הבוס שלה, העובדת שלה, הרופאים שלה, חמותה, וכמובן, גולת הכותרת ולמעשה נושא הספר, עם אביה. אני חייבת לציין גם את מערכת היחסים רבת המשמעות עם מכונת החטיפים. אם כליל (חתיכת שם) הולכת במעגל, ואם הקונפליקטים רק חוזרים על עצמם באותו דפוס, איך תוכל להתקדם? ומתי תצליח לפתור אותם, ואיך בכלל פותרים כל אחד מהם? לרופאה ולאחיות, שלרוב מצליחות לעזור, אין ממש תשובה. אז כליל עושה זאת בעצמה ומראה לנו שאנחנו תמיד מתקדמים, גם אם נראה לנו שלא, ושכל מעגל סופו להיפרץ. סופנו להפוך את הדף האחרון של הספר הישר אל עמוד התודות. כי הגיבורה עוברת תהליך, היא לא סתם סובלת חרא של היריון בסיכון. היא לא סתם נזכרת בילדותה האומללה מכל הערה שנזרקת אליה ושהיא זורקת על אחרים, לא סתם עובדת קשה על ניתוח עצמי. הניתוחים העצמיים הללו, שבהתחלה עוררו סקרנות ובסוף קברו אותה. בהתחלה ניסיתי להניב מעט פרשנות אישית, להשליך לבד מהסאב-טקסט כלפי מעלה. מהר מאוד ויתרתי על המאמץ. הבעיה היא שלכליל דרוש כל הכוח הנפשי שלה בשביל ההתמודדויות האישיות שלה, ולא נותרה בה סבלנות להניח לאחרים להתאמץ בשבילה. לא לעובדת שלה, לא לגיסתה וגם לא לקוראים על צרותיה. אין כיתוב בין השורות בספר הזה. הכול מונח על גביהן. אבל זה שורות מעולות, וכיתוב מצוין שרוכב על אותם גבים. מומלץ בחום.”

“״אני? לא אוהב את הגרמנים? למה שלא אוהב את הגרמנים? רק בגלל שהם שחצנים וקשי עורף ומצייתים לכל פקודה ובלבד שתהיה אכזרית, והרגו מיליוני יהודים במחנות ריכוז ועשו סבונים מגופם ואהילים מעורם? האם זו סיבה מספקת לשנוא אותם, יימח שמם?״ מל ברוקס במאי, שחקן, תסריטאי, מפיק, מלחין ובדרן יהודי. אני מתה על הומור יהודי. ציני, שחור ומושחז, גם שכבר חלפו כל כך הרבה שנים מזמן הרדיפות, העינויים והמיתות המגוונות במחנות, עדיין לא נס ליחו של הלעג: למרצחים, לקורבנות ולניצולים. בזכות ההומור האפל הזה שרדו היהודים והמשיכו הלאה ויש מאלו שעד היום משתמשים בו על מנת להקצין, לנפח ולמקסם מצבים שאמנם לא פשוטים אך בוודאי שלא קריטיים. עצם ההגזמה גורמת להקלה, להבנה מסוימת שלא הכל בפח ואולי יש עוד סיכוי להצליח, לשרוד. אביגיל קנטורוביץ׳ בחורה שאת הפוסטים שלה אני קוראת באופן קבוע בפייסבוק היא מסוג האנשים שמשתמש בהומור שחור, עצמי כדי לשעשע את קוראיה ולהעביר להם חוויה אחרת: קצת מוגזמת, לא מציאותית אולי אבל עדיין מצחיקה. היא נותנת לנו להתעסק עם הפרופורציות, שנחשב לבד את דרגת הכאב קצת כמו עצת אחיתופל שנתן הפסיכיאטר לחולה: ״הכדור נגד דיכאון עובד יותר טוב אם לוקחים אותו בשכיבה בערסל באיים הקריביים״. בספרה ״ארץ עיר ילדה״ היא מתארת בחורה בשם כליל אשר מאושפזת בבית החולים במחלקת ״היי ריסק״ בשל סיכון לה ולעוברה. היא עוברת חוויות לא קלות, מפגש עם אחיות, רופאים ומטופלות. חלקם מעוררים בה שאט נפש וחלקם מרגשים עד דמעות ואת אותם המומנטים; הטובים, הרעים, המייאשים ומעוררי התקווה היא עוטפת בהומור מפוכח, מפוקח של ״זייקנה בובס״ שכלל לא מותאם לגילה של הדוברת או הסופרת אך מכניס אותנו הקוראים למצב של ביחס ל… המצב הקיים שלה, של האחרים ביחס לחומרים שנחשפה אליהם מגיל צעיר מכיוון שאביה הינו חוקר שואה. עצמות חשופות, חפירות חוזרות ונישנות, מוות בהרעבה ובתאי הגזים. היא ״חופרת״ על עברה ולמעשה חושפת את חולשותיה אך עושה זאת בחן רב כל כך ובהתפרצות רגשית רגועה למדי. המצבים האבסורדיים שהיא מתארת מכניסים אותנו לפרופורציות ועל אף חומרתם הם מתונים ופעמים רבות מעלים על שפתנו חיוך. לעיתים, בעת הקריאה ניסיתי לנחש מתי יגיע הפאנץ׳ הבא אך לאחר זמן מה פסקתי. הבנתי שמדובר באירוע טראומטי למדי ולא רבים יכולים להתמודד עם ההתרחשויות As is . דרכה של אביגיל להנציח את מה שעברה הדמות באמצעות הומור, לעג – גם כשכוון אליה הייתה בעיני לגיטימית ומעוררת הערכה. אני דווקא חושדת שלסופרת ישנה רגישות יתר, היא סוג של סיסמוגרף המודד עוצמת רגשות וככל שהבדיחה שחורה יותר כך נרשמת פעילות ענפה יותר בצד הרגשי של המוח. הספר אם כך מבדח ומחשל בו זמנית והנאתי ממנו הייתה מרובה.”