ביקורת ספרותית על ארץ עיר ילדה מאת אביגיל קנטורוביץ'
ספר מעולה

---

"אחות, אוף, למה אף פעם אין שמנת בארוחת בוקר?"
אחרי אחת הלידות שלי לא היה לי מקום במחלקה. כזאת אני, תמיד יולדת בעיתות טראומה ועומסים לאומיים. כאלה הם גם הריונות ולידות. מושפעים מאוד ממצב הרוח הפרטי והציבורי, וההשפעה היא בעיקר לרעה. בכל מקרה זה אומנם היה בשבוע של רצח רבין, אבל אני עברתי הריון תקין ולידה סבירה יחסית למצג העובר וגודלו. והגעתי לחדרים שבהם טופלו נשים עם סיבוכי הריון, רק כי החלופה היתה לשכב במסדרון. הנשים שם היו נרגנות ולא נעימות. היום אני מבינה איך אחרי שישה שבועות בחדרים סגורים ובניתוק מהמשפחה את יכולה לצעוק על כל מי שנמצא בסביבה, בלי קשר לתחומי האחריות שלו, מה זה שאין שמנת. אבל אז הייתי צעירה וטפשה ורק התמרמרתי לי בפנים על ההתמרמרויות הגלויות שלהן, והלכתי לתינוקיה להניק את התינוק הבריא והשמנמן שלי.

לפני שאני אתחיל לכתוב על הספר עצמו, הסקירה הזאת מלאה גילוי נאות עד להתפקע. אז אני חברה של אביגיל, עוד לפני הפייסבוק. בהתחלה וירטואלית, ואחר כך אמיתית מהחיים, או לפחות מפיסת החיים כפי שמיוצגת במוסד הבטון הכעור ששמו אוניברסיטת בן גוריון. כך שקודם כל נחשפתי לאיך היא כותבת (מעולה) ורק אחר כך לאיך היא נראית (גם מעולה) או נשמעת או אוהבת את הקפה שלה. זה הגילוי הנאות הראשון. הגילוי השני הוא שאת הספר הזה קראתי בכתב יד, שזה איך שקוראים היום לקובץ וורד גולמי שיוצא מהמחשב האישי, עוד כשנקרא "ממלכת אם ועובר", ולזכותה של אביגיל ייאמר שנשארנו חברות גם אחר כך. זה לא שמה שקראתי היה לא טוב, להיפך. זו הנטייה ההרסנית שלי לביקורת נוקבת. הגילוי הנאות השלישי לא קשור ישירות לספר, אלא לצמידות הסקירות עליו באתר. אז זה סוד חצי גלוי כזה שאני אימא של מרים, ושתינו קראנו את הספר (כלומר בגירסה המודפסת שלו) באותה שבת.

ועכשיו לספר.
ממלכת אם ועובר, הלא היא מחלקת אם ועובר, הידועה יותר למבינות עניין בשם "היי ריסק", היא בועה מחוץ למקום, לזמן ולמציאות, ובכל זאת היא מציאותית להחריד, וחלק ממציאות החיים של נשים רבות. הספר מתרחש כולו בתוך המחלקה הזאת, המטפלת בנשים בהריון בסיכון גבוה ובעוברים שלהן, ובכפוף לנהלים ולסדרים של המחלקה. מבחוץ זה נראה די כיף. מה רע במקום שכל מהותו היא לגרום לך לנוח? מחנה קיץ, קורא לה אורי מילר, שמרגיש זנוח ונדרש למטלות העולם ולטיפול בביתו גליה בעוד אשתו כליל שוהה במחלקה לתקופה של מספר שבועות, ולמעשה עד הזמן שבו מתכננים את הלידה הצפויה במין איזון מוזר של הצרכים המתנגשים של העובר ושל אמו. טירונות של דעאש, כך כליל. היא מותשת מהמוניטורים, בדיקות לחץ הדם, מדידות החום, וההורמונים הגועשים בכל אחת ואחת משוכנות המחלקה. אבל היא בעיקר מרגישה מנודה ומורחקת. מעבודתה בחנות הספרים, מלימודי הדוקטורט, מהחלטות בנוגע לבתה בת הארבע, ומהיכולת הפשוטה להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שאת רוצה, בזמן שאת רוצה.

"עלינו במעלית בשתיקה. בין רחמים להזדהות יש קו דק. ומשם קו דק עוד יותר להזדהות יתר. ובמקום כמו מחלקת הי ריסק הקווים האלה נחצים מפה לשם ומשם לפה אלפי פעמים ביום עד שאין שום דרך לאמוד את הדברים - זה רע, וזה יותר רע, וגם ההוא לא מי יודע מה. הפרופורציות משתנות באופן תדיר, לא שומרות על צורתן וגודלן. רגע אחד מישהי זקוקה לקיסרי חירום, ורגע לאחר מכן מישהי מאבדת את העובר. רגע אחד מישהי משוחררת הביתה עם תינוק בסלקל ורגע לאחר מכן מישהי מקבלת תשובה לא טובה למי השפיר. רגע אחד מישהי מוציאה את נשמתך בכפית עם הלהג הבלתי פוסק שלה ורגע אחרי זה את מרגישה אשמה על כמה ששנאת את נוכחותה בחדר כי הינה, היא מתגלגלת למטה על אלונקה."

אני לא זוכרת עוד ספרים שעלילתם ממוקמת כל כולה בבית חולים. אולי יש ואני לא קראתי, אבל לדעתי גם אין הרבה. וזה למרות שבית החולים הוא מציאות קיימת, גם אם עצובה, והוא מקום שקורות בו דרמות ברמה יומיומית. וכן, יש אנשים שנאלצים להימצא בו תקופה ארוכה. מחלקת אם ועובר מהווה שהות עבור כליל, גם אם שהות מאולצת, לבחינת הקו הדק הזה שאפשר לקרוא לו גבול החיות. הקו בין הדורות, בין החיים והמוות, בין ההווה לעתיד. ואת כל מה שאנחנו, כאנושות בכלל, וכאנשים החיים בישראל בפרט, מוכנים לעבור בשביל הדור הבא.

"היה נדמה לי לפעמים שכל סיפורת המקור מתרחשת או בשואה או בקיבוץ, כאילו אין ולא היו במדינת ישראל מעולם אנשים שגדלו באופן נורמטיבי בלי סוג כזה או אחר של מקלחת משותפת. כאילו מקלחות משותפות, ולא חשוב מה יוצא מהברזים שלהן, הן טקס חניכה הכרחי של הספרות הישראלית. של הישראליות עצמה".

כליל היא אישה אינטיליגנטית. היא חיה ונושמת ספרים, כיאה למי שמנהלת חנות ספרים וכותבת דוקטורט על ספרים. היא חדה ושנונה ומלאת הומור. היא מתמודדת עם המיטות הזזות במחלקה, הבדיקות התדירות, המקלחות המשותפות ושאר האילוצים והמחירים הכרוכים ברצון לתינוק בריא על אף רעלת ההריון של אימו. העולם שבחוץ הולך ומתעמעם לו. היא דואגת שמא לא יסתדרו בלי נוכחותה, ואז נעלבת לגלות שמסתדרים בלי נוכחותה. ובינתיים בונה זהות שברירית וחברויות זמניות בעולם החדש מבפנים. אלא שבמחלקה היא מגלה שההומור מאבד מערכו ומתועלתו החברתית. הבדיחות השחורות שלה לא תמיד מצחיקות או מתקבלות בהבנה. ולהפתעתה גם היא לא מקבלת בהבנה התבדחויות בנושאים שבעבר היו מצחיקים בעיניה. ארבעת השבועות בממלכת אם ועובר מהווים עבורה הזדמנות לקלף את המגננות שההומור החד סייע לבנות, לבחון את המסתתר מאחוריהן, וללדת את עצמה מחדש, חזקה יותר.

הספר מטעה. מתחת לעטיפה עם השטיח התכול והרכבת של איקאה, ומתחת לרוח הלהגנית שמאפיינת צ'יק-ליטים וספרות קלילה, מסתתר ספר העוסק בנושאים לא פשוטים: הורים, בילדים, מערכות היחסים ביניהם ומהות ההורות. גם כליל מטעה. מתחת לאישה הצעירה והמוצלחת, השנונה ומלאת ההומור, מסתתרת נשמה קרועה שגידלה את עצמה כמיטב יכולתה, אבל גם בגיל 35 משתוקקת לאהבה ללא תנאי. מערכות היחסים במחלקה, הטיפוליות ברובן, וגם אלה שמחוצה לה, מהוות עבורה השתקפויות מרובות של דמויות אם ודמויות אב, והזדמנות לבחור ולבחון מה היא רוצה להיות, ולא רק מה לא עובד.

בפעם הראשונה קיבלתי אותו, את כתב היד, הכוונה, ביום שישי אחד בצהרים. בקובץ, ואני שומרת שבת. סיימתי אותו בין הסירים והניקיונות עוד לפני הדלקת הנרות. לא כי הייתי חייבת, אלא כי הוא באמת אינטנסיבי ונקרא בנשימה עצורה. בפעם האחרונה היה מוזר לקרוא אותו כרוך, ערוך, עם המוני שינויים ובעצם אותו הדבר עצמו. ושוב סיימתי אותו עם אותה נשימה עצורה, בכמה שעות.
אל תביאו אותו למישהי שמאושפזת לפני לידה או אחריה. הוא מלא טריגרים. גם לא למי שסולד מבדיחות שואה שחורות. לכל השאר - גם נשים, גם גברים, זו המלצה חמה. אני לא הנחתום, וזו לא העיסה שלי. אני רק זו שטעמה את הנגלה הראשונה, ורוצה עוד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ארץ עיר ילדה