“#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26”

“יש ספרים שמזלם שיחק להם - וגם שיחק לנו - והם ממשיכים להופיע ולהפתיע גם אחרי אלפי שנים. בכל תרבות עתיקה יש ספרים כאלה, שמתגלים מדי פעם ומפתיעים אותנו בתוכנם הסיפורי העשיר. בבסיס הספר הזה סיפור יווני עתיק מאוד שרק חלקים ממנו נמצאו. בסיפור מופיעה עיר שמימית בשם: נפלוקוקיגיה, ומכאן השם לספר הזה. לדעתי תרגום השם לעברית באופן הזה מטעה מאוד. נפלוגיה ביוונית זה: תורת העננים. קוקי זה כינוי לאדם קצת אבוד כמו שאצלנו הוא מכונה: קוקו. ומכאן שלהופעת הקוקיות אין שום דבר עם הספר הזה. לא שאלו אותי אבל תרגום הרבה יותר טוב לשם היה: הארץ השמימית המתעתעת או משהו דומה.
הספר עצמו קופץ מזמן לזמן וממקום למקום כשאת כל זה מאחד כאמור אותו ספר עתיק וסיפריות לאורך הדורות. יש לנו כאן את תורכיה בזמן כיבוש איסטנבול בסוף המאה ה-15, את ארצות הברית בתקופה הנוכחית (כולל איזכור משמעותי של מלחמת קוריאה) וגם ספינת חלל עתידנית. הגיבורים בספר הם למעשה אנטי - גיבורים. אנשים שנסחפים עם אירועי ההיסטוריה ורק רוצים 'להגיע הביתה בשלום'.
התיאור של החיים, הפשוטים והרגילים, בתקופות השונות אמין כאן מאוד. גם הצמידות להיסטוריה (לא כולל כמובן את החיים בחללית אבל זה לפחות נסמך על מדע ידוע) כך שהקריאה בספר נעימה מאוד. אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה.”