האיש מ"שם" הוא בעצם גבר ישראלי-יהודי שמספר את סיפורו בחלוף שנים רבות. ב-1947, הוא נפצע במצרים ועולה על רכבת בקהיר בדרכו ארצה. ידו השמאלית גדומה, הוא מיטלטל בדרכים מטושטש ממשככי כאב, ואת נסיעתו ברכבת הוא מעביר בשיחה עם רופא מצרי צעיר, חד ודעתן. רגע לפני שהוא זוכה לדרוך שוב על אדמת הארץ, פורצת מלחמת העצמאות והוא מוצא את עצמו 'תקוע' בעיירה מצרית, מטופל בידי הרופא הצעיר כאורח בבית משפחתה של ארוסתו.

לאיש אין שם, זהות ברורה או קול צלול. לא ברור מאין הוא בא ולאן הוא הולך, והוא מהווה בעיקר אבטיפוס וייצוג ליהודי הבודד, הנווד, הספק אמיץ-ספק פחדן, שמלחמות ממסגרות את חייו. במשך ימים ארוכים הוא שוכב על מיטה חורקת בעיירה נידחת בארץ נכר, כשבמרחק עשרות קילומטרים בלבד מתחוללת מלחמה עקובה מדם, ולאט לאט הריקנות שלו הופכת עמוקה כל-כך עד שכל מה שמהדהד הוא שאלת הכמיהה לארץ, הפחד מהחזרה אליה, הנימוק והעוגן של הגעגוע. באיזה "שם" ירגיש יותר "בבית"? האם יש בכלל משהו שמצפה לו, "שם"? איפה מתחוללים החיים "האמיתיים", על אדמת המלחמה, או בין קירות הבית השותק והמתוח שבו מאכילים וסועדים אותו?

לאורך הקריאה, התנגן בראשי בלי הפסקה "שיר כאב" של מאיר אריאל, עם האזכור של צעירים ערבים משכילים, שמביטים בעיניים, שמדברים ישר אל תוך היין, שנמצאים שם בסוף כל משפט שנגיד בעברית. היחסים העמוקים, המורכבים והסבוכים שקושר האיש עם מטפליו, אויביו לכאורה, הם לב-לבו של הספר – הוא מוקף בדמויות ערביות חדות, לוחמניות, יצריות, שנעות בין שנאה יוקדת כלפיו לבין חמלה והכנסת אורחים כמעט אוטומטיות, ורק בזכותן ולעומתן מתאפשר החיוורון שלו, שמציף את כל השאלות והתהיות שהוזכרו.

זהו ספר של ארבעה כוכבים שמרוויח את הכוכב החמישי בהדרגה, לאט לאט, בדם, ביזע ובדמעות. בלתי-יאומן שאורכו רק 150 עמודים, כי הם מרגישים אינסופיים, לגמרי במובן החיובי. מסירת הסיפור בדיעבד, ממרומי שנים רבות, משכנעת ומורגשת היטב. לאורך כל הקריאה, הרגשתי על בשרי קצת ממה שחווה האיש. בהתחלה כשהיה מעורפל ברכבת, מתאר את החום התלוי באוויר, שוקע בדיונים ברומו של עולם עם אותו צעיר, גם העפעפיים שלי נעצמו בערך אחת לעשרה עמודים; כשהרהר אם לעזוב את בית המשפחה ולצעוד לארץ ישראל, שקלתי גם אני לנטוש את הקריאה ולוותר; ובסוף, כשהמתח הלך וגאה והספר הפך לספר מתח של ממש – קראתי בקצב מהיר והרגשתי את הכאב והעצב. השיעמום היה מראה רגעית לתחושת ריקנות ותלישות, המתח היה מראה לפחד והקלת הסיום הייתה כמעט, רק כמעט - מראה לחדוות ההישרדות.

נהדר.

האיש מ"שם" הוא בעצם גבר ישראלי-יהודי שמספר את סיפורו בחלוף שנים רבות. ב-1947, הוא נפצע במצרים ועולה על רכבת בקהיר בדרכו ארצה. ידו השמאלית גדומה, הוא מיטלטל בדרכים מטושטש ממשככי כאב, ואת נסיעתו ברכבת הוא מעביר בשיחה עם רופא מצרי צעיר, חד ודעתן. רגע לפני שהוא זוכה לדרוך שוב על אדמת הארץ, פורצת מלחמת העצמאות והוא מוצא את עצמו 'תקוע' בעיירה מצרית, מטופל בידי הרופא הצעיר כאורח בבית משפחתה של ארוסתו.

לאיש אין שם, זהות ברורה או קול צלול. לא ברור מאין הוא בא ולאן הוא הולך, והוא מהווה בעיקר אבטיפוס וייצוג ליהודי הבודד, הנווד, הספק אמיץ-ספק פחדן, שמלחמות ממסגרות את חייו. במשך ימים ארוכים הוא שוכב על מיטה חורקת בעיירה נידחת בארץ נכר, כשבמרחק עשרות קילומטרים בלבד מתחוללת מלחמה עקובה מדם, ולאט לאט הריקנות שלו הופכת עמוקה כל-כך עד שכל מה שמהדהד הוא שאלת הכמיהה לארץ, הפחד מהחזרה אליה, הנימוק והעוגן של הגעגוע. באיזה "שם" ירגיש יותר "בבית"? האם יש בכלל משהו שמצפה לו, "שם"? איפה מתחוללים החיים "האמיתיים", על אדמת המלחמה, או בין קירות הבית השותק והמתוח שבו מאכילים וסועדים אותו?

לאורך הקריאה, התנגן בראשי בלי הפסקה "שיר כאב" של מאיר אריאל, עם האזכור של צעירים ערבים משכילים, שמביטים בעיניים, שמדברים ישר אל תוך היין, שנמצאים שם בסוף כל משפט שנגיד בעברית. היחסים העמוקים, המורכבים והסבוכים שקושר האיש עם מטפליו, אויביו לכאורה, הם לב-לבו של הספר – הוא מוקף בדמויות ערביות חדות, לוחמניות, יצריות, שנעות בין שנאה יוקדת כלפיו לבין חמלה והכנסת אורחים כמעט אוטומטיות, ורק בזכותן ולעומתן מתאפשר החיוורון שלו, שמציף את כל השאלות והתהיות שהוזכרו.

זהו ספר של ארבעה כוכבים שמרוויח את הכוכב החמישי בהדרגה, לאט לאט, בדם, ביזע ובדמעות. בלתי-יאומן שאורכו רק 150 עמודים, כי הם מרגישים אינסופיים, לגמרי במובן החיובי. מסירת הסיפור בדיעבד, ממרומי שנים רבות, משכנעת ומורגשת היטב. לאורך כל הקריאה, הרגשתי על בשרי קצת ממה שחווה האיש. בהתחלה כשהיה מעורפל ברכבת, מתאר את החום התלוי באוויר, שוקע בדיונים ברומו של עולם עם אותו צעיר, גם העפעפיים שלי נעצמו בערך אחת לעשרה עמודים; כשהרהר אם לעזוב את בית המשפחה ולצעוד לארץ ישראל, שקלתי גם אני לנטוש את הקריאה ולוותר; ובסוף, כשהמתח הלך וגאה והספר הפך לספר מתח של ממש – קראתי בקצב מהיר והרגשתי את הכאב והעצב. השיעמום היה מראה רגעית לתחושת ריקנות ותלישות, המתח היה מראה לפחד והקלת הסיום הייתה כמעט, רק כמעט - מראה לחדוות ההישרדות.

נהדר.