ביקורת ספרותית על בית האלוהים מאת סמיואל שם
ספר מעולה

---

כשאתה מתמודד עם טיפול בדום לב, ראשית עליך לבדוק את הדופק של עצמך. אחד המרצים שלי ציטט את פנינת החוכמה החשובה הזאת מתוך הספר במהלך שיעור, למרות שהוא בכלל דיבר על מקרה חירום רפואי אחר. חשבתי שהמשפט הזה יפה ובאותו רגע הספר, ששמעתי עליו קודם, שודרג אצלי בקטלוג ממעמד של 'ספר עם הומור שחור על עולם הרופאים' לספר שכנראה שווה בדיקה. כעבור כמה זמן עוד מרצה ציטט אותו. כשבא הציטוט ממרצה שלישית (בשלב מסוים הפסקתי לספור ויכול להיות שמרצה מסוים ציטט אותו יותר מפעם אחת), החלטתי שאני צריך לשים עליו יד בדחיפות ושאני חייב לעשות זאת לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית, כי בשנה הבאה- השנה הקלינית שלי- לא יהיה לי זמן. דוד שלי הפציר בי לקרוא את מלכוד-22 לפני גיוסי לצבא ואני הבנתי ששוב אני ניצב בפני מצב דומה. לא בכך תם הדמיון בין בית האלוהים לספרו הנודע של ג'וזף הלר, כפי שגם כינה את הספר המגזין 'קוסמופוליטן'- מלכוד-22 עם סטטוסקופ. בשניהם גיבור צעיר שמנסה לשרוד במערכת גדולה והיררכית עם טירוף פנימי מובנה כה סוריאליסטי, שעולה על כל דמיון. בשניהם החוויות מבוססות על ניסיונות אישיים- בשדה הקרב ובבית החולים שזוועותיו אינן פחותות. בשניהם צחקתי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי. בשניהם הרגשתי מרירות ועצבות.

אני מצפה לשנה הבאה, ואני גם בלחץ נוראי ממנה. היא יכולה להיות בין היפות בחיי והיא יכולה להיות סיוט מתמשך שיתלוש ממני כל פיסת אנושיות. אולי בשלב הזה אתם מרימים גבה ושואלים למה רק שנה קלינית אחת ולמה אני לא קורא לזה סטאז'. הסיבה היא שאצלם זה נקרא סטאז' ויש 3 שנים קליניות (אני חושב. אני לא בטוח לגמרי מהי חלוקת הזמנים)- אבל אצלנו ברפואה וטרינרית, המסלול מורכב משש שנים של לימודים תיאורטיים ובסופם שנה קלינית אחת בביה"ח. עכשיו המקום לחשוף שמצב החירום הרפואי האחר שהזכרתי קודם היה רחם פרה שממאן לחזור לגוף לאחר המלטה.

זה מסלול תובעני, שכבר גבה ממני הרבה ועוד יגבה ממני, אבל בינתיים אין לי כלל ספק שבחרתי נכון. אני עדיין בשלב ששופכים לי לתוך האוזן ומקרינים לנגד עיניי כמויות אדירות של מידע שאני אמור לשלוט בו על בוריו. ההאבסה עוד לא הסתיימה. זה קשה וכיף בו זמנית. עוד לא ראיתי מספיק, עוד לא שמעתי מספיק, עוד לא נגעתי מספיק, עוד לא הרחתי מספיק- אבל אני נרגש מכך שעוד ועוד חלקים מהתמונה השלמה נגלים לפניי. ייקח לי זמן עד שכולה תהיה בהירה וברורה, אבל ההתקדמות שנעשתה עד כה מעלה בי חיוך גדול. הידיעה שאוכל להגיש עזרה לבע"ח חולים מציפה אותי בתחושת שליחות וסיפוק. אני רק צריך להזכיר לעצמי שאני עוד בשלב שמותר לי לטעות, שאני עוד לומד ושעליי לצבור ניסיון קליני. כפי שאמר הגיבור רוי באש ביומו הראשון (תרגום לא ישיר מזיכרון, לא להיות קטנוניים איתי): "שם היו חולים אמיתיים וכל מה שאני יודע נמצא בספרים בספרייה". ניסחה את זה היטב מרצה אחרת שלי שאמרה שהבנת ההבדלים בין התרופות השונות שעליהן למדנו אבל בהן טרם השתמשנו בשלב זה, דומה לניסיון להסביר לאדם עיוור מלידה מה ההבדל בין צהוב לאדום. בשלב מתקדם יותר בספר רוי כבר הבין איך הדברים עובדים ואמר שמי שמפחד לעשות טעויות ולכן לא מתנסה- לא לומד. מי שרק הולך על בטוח אבל יש הרבה מאוד שהוא לא בטוח לגביו- לא לומד.

יש ניגודיות גדולה בעולם הזה שקיים בתוך ביה"ח והדרך לשמור על שפיות היא כנראה להבין שהאמת נמצאת באמצע ברוב המקרים: ניגודיות בין התמימות הראשונית שתכלית המקום היא רפואה ובין הציניות שעלולה לבוא מוקדם מדי שגורסת שהכסף לא פחות מכתיב את העניינים, ניגודיות בין הידע הרב שברשותנו ובין חוסר האונים למול מצבי מחלה מסוימים כשכבר אין במה לסייע, ניגודיות בין החמלה המוטבעת בנו ומעטה הקשיחות והאדישות שמתבקש ללבוש כדי לא לקחת ללב כל מקרה ולהתרסק איתו לרסיסים, ניגודיות בין הרצון והאמצעים לעשות הכל ובין האפשרות שהפעולה הטובה ביותר היא לא לעשות כלום כי אנו עלולים פשוט להזיק. מעל הכל יש ניגודיות בין המוות, שפושה בכל פינה ומוחשיותו מאיימת, ובין הנעורים והרעננות של הצעירים הבריאים והמתפקדים שהחליטו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומפצים על זה בכך שבכל רגע פנוי הם קופצים בשובבות בין מיטה למיטה, בתוך מיטות ולתוך ארון בגדים בחופזה במהלך משמרת, כדי להוכיח לעצמם שהתשוקה שלהם לחיים לא אבדה ושהמוות שלהם לא יגיע בזמן הקרוב (זה אחד הספרים היותר מיניים שקראתי).

יש הרבה נקודות דמיון בין רפואה הומנית, כמו שאנחנו קוראים לה, ורפואת בע"ח. נקודות השוני הן אלה שלא היו מאפשרות לי לבחור ברפואה הומנית והן מתוארות היטב בספר. הבולטת שבהן היא השלב שבו מחליטים להרים ידיים. רוב חיות המחמד יסיימו את חייהן כשהבעלים יגיעו למסקנה הקשה והעצובה שאין עוד מה לעשות ושעדיף לחסוך מהן סבל נוסף. ברפואת אדם עושים הכל כדי להאריך את החיים ככל האפשר, אבל לפעמים איזה מן חיים אלה? אם אדם הופך לצל של עצמו, בקושי מסוגל לזוז, מרותק למיטה, פולט מפיו את אותה שטות מעוררת רחמים בלופ נצחי במקום לנהל שיחה אינטליגנטית, כולם סובלים מזה- בני המשפחה שלו והרופאים שרוצים לעשות את עבודתם ולרפא אבל מוצאים את עצמם מאריכים מלאכותית חיים שאין בהם ממש. אולי גם החולה עצמו סובל והיה מעדיף לסיים את הכל, רק שאין בד"כ דרך לדעת כי כבר אין עם מי לדבר. למונח GOMER (עוף מחדר המיון שלי, עחמ"ש) שמתאר רבים מדרי בית האלוהים, שהסבו סבל רב לגיבור ד"ר רוי באש, אין מקבילה בעולם הוטרינרי. אני מסיר את הכובע בפני אלה שמצליחים לשמור על חביבות ואנושיות למרות כל החוויות הקשות שבהתמודדות יום-יומית עם מה שצפוי בצורה כזאת או אחרת לכולנו. אני יכול להבין לליבם של המסכנים שכושלים בכך והופכים למרירים.

מצאתי בספר את עצמי עכשיו- ואת מי שאני משער שאהפוך להיות, מצאתי שם דמויות דומות לחבריי לכיתה, את סגל הרופאים-מרצים שלי, את מי שאני מקווה להיות ואת מי שאני פוחד להיות: הנחוש, הנלהב, מלא הידע והצנוע, הלחוץ וההיפוכונדר, זה שתמיד חושב שבמקום אחר יותר טוב, הוורקוהולית שאין לה כלום בחיים חוץ מזה, המנוסה שכבר ראה מספיק כדי שיהיו לו פרופורציות. זה מה שאני צריך יותר מכל- פרופורציות. זה חסר לי בעוד תחומים בחיים אבל חשוב במיוחד שיהיה לי אותן בפרקטיקה הרפואית. בספר היו שתי דמויות שתפקידן לתת לרוי את הפרופורציות שהוא צריך: הראשון הוא השמן (שלאורך כל הספר לא מגלים את שמו האמיתי)- מתמחה שראה כבר מספיק כדי להתייחס לדברים בהומור מבלי לזלזל, בדחיפות מבלי להתרגש ובמקצועיות גבוהה ביותר. השנייה היא ברי, חברתו של רוי ולמרבה הנוחות העלילתית גם פסיכולוגית שמנתחת את התנהגותו במהלך נקודות השבירה השונות ויודעת לסלוח לו כי היא אוהבת אותו למרות הכל.

בתורנות הלילה הראשונה של רוי הוא התמודד לבד עם אתגרים קשים מכל קצוות הקשת. בסופו של הלילה הוא מבין שהוא לא הציל אף אחד, אבל הוא למד להציל את עצמו. אני מנסה ללמוד להציל את עצמי כבר עכשיו ואני חייב לומר שהספר הזה קצת עזר לי.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על בית האלוהים