חיים שנגדעו לא ישובו-
מעין הנצחה בדמות ביקורת.
לא סיימתי את הספר.
נאבקתי בו בשיניים. ניסיתי לצלוח אותו בכל מחיר אך לקראת עמוד 200 נשברתי. הרגשתי שכוחי כלה. שאינני יכולה לשרוד עוד. אולי אשוב אל הספר הזה בקרוב, אני מאמינה שכך יהיה, יש בו גרעין מצוין שחבל לזנוח כי כן הוא נגע בי מאוד ולהרהר עליו בשעות שלא קראתיו.
בכל אופן, ממה שקראתי הזדהתי בחלקים רבים מהסיפור זה העוסק בטבע, בפילים ובאנשים פשוטים אל מול אנשים עשירים ותאבי בצע וחסרי רחם שכל ענייינם המסתכם לו בכסף, והרבה ממנו.
יותר מכול הזדהתי עם שאול בארנארד. שאול בארנאד הוא חוטב עני שכל חייו הסתכמו בכריתת עצים עד שיום אחד, טיפין טיפין, זעמו שהצטבר לו על מצבו מתפקע, הגיעו מים עד נפש, והוא מחליט להתמרד ולפרוץ גבולות בכדי להתקדם, על מנת לצאת מהיער אותו הכיר כל חייו.
דמותו של שאול הילכה עלי קסם מהסיבה הפשוטה שהוא הזכיר לי את דודי. אחיה של אימי. כתבתי עליו שתי ביקורות אומנם אך גם עשרה ביקורות שיכתבו על האיש הדגול הזה לא יצליחו לתאר את קצה קצהו של אופיו החומל, אוהב הבריות והכריזמטי. הוא היה מושיט ידו לעזור לכל אדם הנתון בצרה ובמצוקה. היה הופך בשבילם הרים וגבעות עד שהיה משיג את הנחוץ.
אבדתו של אדם כזה היא אבדה לא רק לנו, כבני משפחתו, אלא אבדה לאנושות כולה ואני רואה אותו בכפיפה אחת עם אנשים טובים שהקדישו חייהם למען האחר כמו רונה רמון ז"ל ודומיה כי זה בעצם מה שהוא היה- נתינה אחת ללא גבולות. דאג לאחר לא פחות ממה שדאג לעצמו. אין יום שאיני חושבת עליו ותוהה מה היה קורה אילו היה חי...לאילו דרגות היה מגיע אם רק היה לו זמן רב יותר על האדמה הזאת...
הוא מת בגיל מאוד צעיר, בדמי ימיו, ולמרות זאת הגיע למעמד חברתי ואישי שאנשים לא היו מגיעים אליהם בחיים שלמים. הוא הגיע לכך בכוחות עצמו כי לבני משפחתו לא היו המשאבים הראויים להעניק לו. הרבה מאוד אנשים מוצלחים הגיעו למה שהגיעו בעזרת הוריהם או קרוביהם אך הוא הגיע לכך בעיקר בכוחות עצמו ובתושייתו הרבה, עם כוח רצון שלא מהעולם הזה. ואחד הדברים שאני מעריכה בו הוא שלמרות שהצליח להגיע לרמה גבוהה הוא אף פעם לא השוויץ או נתן להצלחה לסנוור אותו ולפגוע באחרים. להפך! הוא המשיך לתרום ולעזור לאחר.
יותר מכך, למרות גילו הצעיר הוא היה איש צבא, איש חינוך, פוליטקאי ופילנטרופ.
כעת מתחילה ההשוואה בין שאול לבין דודי. הנכם מבינים, אימי ובני משפחתה גדלו בשכונת מצוקה. לא היה להם דבר והם היו פעמים רבות רעבים ללחם. סבתי הייתה יוצאת לעבודה מצאת החמה ועד שקיעתה. על אביה של אימי אין מה לדבר...הוא לא ממש היה נוכח ולכן הוא לא בדיוק עזר לכלכלת הבית או לבני המשפחה....כך זה כשאתה ניצב בפני האלכוהוליזם והוא זה שמכריע את הכף ושולט בכל הוויתך. אתה אינך עצמך, אתה משועבד להתמכרות. זו הסיבה למה אני שונאת שנאת מוות אלכוהול. המשקה הארור הזה מזכיר לי את סבי ואת התנהגותו כתוצאה מההתמכרות המיותרת הזאת.
מאז שאימי זוכרת את עצמה היא הייתה מטפלת באחיה ובמשק הבית ואפילו עוזרת ותורמת את חלקה לבית מקרוביה אחרים. בשלב מסוים, האח שהיה עדין, סיגל לעצמו עור מחוספס של פיל והחל לעסוק במגוון ענפי ספורט ופיתח את גופו ואת בטחונו העצמי. מאותו רגע לא היה ניתן לעצרו מלסלול דרך בטוחה להצלחה....
למרות כל הדלתות שנסגרו בפניו, למרות כל הלעג, הזלזול, חוסר האמונה, חוסר התקווה, אות קין כבד שהוטל על גבו וגב משפחתו...האמירות הבוטות ששום דבר לא יצא ממנו ומבני משפחתו....הרי איך זה ייתכן עם בית בלתי מתפקד שבקושי אפשר לזוז בו? והם נועדו לכליה וגסיסה בעוני חרף בעיותיהם....דודי פרץ לעצמו דרך והוכיח לכל המלעיזים מה הוא שווה. הוא למד תואר במשפטים ואט אט טיפס על סולם ההצלחה. למרות כל המלחששים סביבו הוא לא הרשה לעצמו להרפות. הוא ראה את המטרה בעיניו ויחד עם התמדה ועבודה קשה הגיע, לבסוף, אל הצמרת.
דווקא על הצמרת הזאת , שהוא כה נכסף להגיע אליה ופילל לגעת בה, הוא מצא את מותו.
שאול בארנארד הזכיר לי אותו מאוד. התעוזה של שאול להפנות עורף לחיים שהכיר משחר נעוריו, להפנות עורף אל היער שהיה מנת חלקו שנים רבות...היא בלתי מובנת מאליה. הוא מחליט לוותר על חלק מאישיותו, חלק מעצמו, למען חיים אחרים, חיים טובים יותר ולמען יצירת חיים כאלה הוא נלחם בעור שיניו....הוא ישן על האדמה ימים ולילות, תר אחר זהב, שוטף הררי אבנים בכדי למצוא מרבצי זהב קלושים....ובכל הזמן הזה מקננת בליבו התקווה...התקווה להחלץ מפני העוני...ואמונה אחת בליבו משתקעת לה...האמונה שבני משפחתו, המתעקשים לדבוק בדרכם הישנה והמוכרת...דרך חתחתים נוקשה ומייאשת אך בטוחה כביכול, היא מוטעה.
וכמובן נסיונות השכנוע הרבים שלו את בני משפחתו שאביה של קייט, אהובתו, מנצל את נזקקותם לכספו אך דבריו נופלים על אוזניים ערלות, הם אינם מוכנים להקשיב לו. הם אינם מוכנים לפסוע בדרך חדשה וזרה שאינם יודעים מה יהיה להם בסופה והאם יצליחו בהשגת מטרותיהם...הם אינם מעזים להעז ולזנוח את הרגליהם הנושנים, שהוצמדו אליהם מקדמת דנא....
לכן שאול נותר בגפו עם חלומו ועקב בצד אגודל הוא נלחם למען מימושו.
ההתמדה והתשוקה לפרוץ גבולות, לעוף ולהתקדם זה בעצם מה שמאפיין את שאול ואפיין באותה הנשימה את דודי היקר. דוד שכנגד כל הסיכויים והנבואות השחורות הצליח לפרוץ לעצמו דרך בעולם האכזר הזה ולהגיע עד הפסגה.
אין פלא, כאשר אני מסתכלת על אימי, מלבד הדמיון הרב ביניהם מבחינה חיצונית, אני רואה גם דמיון פנימי. גם אימי היא לוחמת לא פחות מאחיה. מעולם לא ראיתי אותה מתייאשת וגם בעתות סבל ומצוקה היא נשארה אופטימית ובמקום לשבת בחיבוק ידיים חיפשה מוצא מהסבך וגם בימים הקשים ביותר לא סרה מליבה האמונה באלוהים ובהיותו כל- יכול. גם כאשר חלק מבני משפחתה שבקו חיים ונתנו נשמתם לבורא עולם היא מצאה לעצמה מקור כוח בדמות בני משפחתה החדשה ולא הרפתה.
והמחשבה על הימים שהיא ביטלה את עצמה למען אחיה והם עזרו אחד לשני בכול. מעטים האחים בעלי קשר משפחתי חם ואוהב שכזה!
כאשר אני מתבוננת בה ומטבע הדברים נזכרת באחיה אני בתוך תוכי מייחלת לעצמי להיות כמוהם. לאמץ לעצמי עקשנות שכזאת, לאמץ את תאוות החיים שמפעפעת ופעפעה בהם כל כך. חוסר הייאוש גם בימים לא פשוטים וראיית האור בקצה המנהרה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
