ביקורת ספרותית על הקפות ביער - ספריה לעם #314 מאת דלין מתיה
ספר מעולה

---

"כפּרי המחביא את זרעוֹ, כַיָם המכסה את פניניו וכַיער הצופן את סודותיו," הסיפור הזה טומן בחובו כנות ויופי נדירים. אהבה לשלושה: לחירות, לָאמת ולטבע.
בכתיבה הפיוטית של מתיה האהבה הזו עזה ומדבקת להפליא, אך לרגע לא מובנת מאליה. בשביל לאהוב את החירות נחוצה מידה של עצמאות וביטחון. בשביל לאהוב את האמת דרוש אומץ. ובשביל לאהוב את הטבע דרוש לב.
ליבו של שאול, גיבור הספר, הוא לב רגיש ויוצא דופן. כבר בילדותו הוא יכול לחוש בכאבו של עץ עתיק. בבגרותו הוא לומד לזהות את זעקתו הדוממת של יער פצוע, ואת החמלה האבהית של פיל זקן. איש לא לימד אותו סגולות אלה – להיפך, אנשי היער וחוטבי העצים שבקרבם גדל מתקשים להבין אותו, ומגיבים אליו בתימהון, בחוסר סבלנות ואף בכעס. התהום הזו שהולכת ונפערת בינו לבינם תוביל אותו אל הצומת הראשונה של חייו, והחלטתו האמיצה תפיח את הרוח שבה ימשיך לצעוד.

מזמן לא קראתי אישיות כל כך חזקה, כל כך מעוררת השראה. התאהבתי בשניהם – בשאול וביער. אחרי הכול, הנִפרדות ביניהם היא רק מראית עין. שאול נושא בתוכו את היער. היער מדבר אליו, ושפתו כמוסה ונצחית ומובנת רק לו. אי אפשר להתאהב ביער אלא דרך עיניו של שאול, ואיש לא יצליח להבין את שאול מבלי להלך איתו בסבך הפראי.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על הקפות ביער - ספריה לעם #314