ביקורת ספרותית על הקפות ביער - ספריה לעם #314 מאת דלין מתיה
ספר מעולה

---

אגדה אפריקנית עתיקה מספרת שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, השמים היו כל-כך קרובים לאדמה שכל אדם יָכַל לגעת בהם, לשבור חתיכה מן השמים ולאכול אותה. עם הזמן החלו אנשים לשבור חתיכות הרבה יותר גדולות ממה שהם היו מסוגלים לאכול. הם היו נוגסים בהן קצת ומשליכים את השאריות על האדמה וכך הלכו וגבהו ערמות של פסולת על האדמה. האנשים חשבו לעצמם: הרי השמים כל כך ענקיים, אז מה אם הם ישברו חתיכות שמים גדולות יותר? אבל השמים לא אהבו זאת וכעסו על בני האדם והזהירו אותם...רק ששום דבר לא עזר, עד שיום אחד, בקול שאגה נוראית שנשמע בכל העולם, התרוממו השמים גבוה-גבוה, ובני האדם בכו והתחננו אך השמים נשארו למעלה במקומם ולאנשים לא היה יותר מה לאכול [מתוך "להציל את כוכב הים" / שלמה אבס]

............

שם הספר באנגלית הוא "Circles in a Forest", וכמו הסיפור עצמו שמתרחש במעגלים, כך גם מערכת היחסים שלי איתו.
מהרגע הראשון ועד הדף האחרון הוא לא חיזר אחריי, לא קרץ ולא התאמץ למצוא חן. כאילו אמר: ככה אני. צנוע. פשוט. לא מתיימר. אין לי פעלולים ואפקטים מיוחדים להציע לך. תרצי – תקראי. לא תרצי - אז לא.

ישבתי מולו והבטתי באותיות הקטנות, בשורות הצפופות ובדפים המזהיבים, בשפה הארכאית ובסדר המשפטים המבלבל, והייתי סקפטית לגבי המפגש הזה. ישבתי זקופה כמו גברת מגונדרת ויהירה שהורידה את רגלה מהכרכרה, דרכה בבוץ הצמיגי של יער צונן ועיקמה את אפה בסלידה.
נרתעתי. היה לי קשה. לקחתי לגימות קטנות-קטנות והתלבטתי אם להמשיך אבל מן ההתחלה הרגשתי שאין לזלזל בקטן הזה כי הייתה בו מעין גאווה בלתי מתפשרת ולא יכולתי להתייחס אליו כלאחר יד ולהגניב כמה דפים פה וכמה דפים שם – לא כזה הוא הספר הזה. הוא דרש ממני יחס טוטאלי, שקט וריכוז (שהצלחתי לגייס רק לעתים רחוקות) ולאט-לאט כבש אותי הסיפור בכל יופיו הבראשיתי.

מעשה בשאול בארנארד, בן למשפחת חוטבי עצים הולנדית בדרום אפריקה של המאה ה- 19. דורות של חוטבי עצים נכנסו למעבה היער, בנו להם מחסה ארעי ונסרו עצים מצאת החמה עד צאת הנשמה, חפרו בורות ניסור וגררו את בולי העץ בעגלות רעועות בשבילי היער הבוציים הכמעט לא-עבירים ומכרו אותם בעיירה לקוני עצים - אנגלים רודנים תאווי בצע - שנתנו תמורתם קצת קמח, סוכר וטבק בהקפה ויצרו תלות וחוב גדל והולך ששעבד את החוטבים כעבדים לכל ימי חייהם.

"הנפת הגרזן וקולו של מסור הושרשו בהם עמוק דור אחר דור. הקושי והתלאה נהיו להם כנשימה."

אבל שאול, כשמו כן הוא, שאל שאלות ולא עצר עד שהשיג תשובות. לקראת הגעתו לגיל 16, עם התחזקות השרירים ושילובם בתוך עבודת פרך של צוות החוטבים, מצטברות שאלות רבות בראשו ומתחיל להיווצר סדק בין אביו ואחיו לבינו - סדק שהולך ומתרחב עד שלא ניתן לגשר עליו כי ברווזון מכוער הוא שאול, לא כמו כל ילד יער פשוט שלא מבקש להיות "כל דבר אחר" ורוצה לדעת דברים שאין הוא אמור לדעת וכמה שאביו לא מנסה לחדד אותו, נשאר הוא "גרזן קהה".

כמו שאול התנכ"י שמרד בשלטון הפלשתים, כך גם שאול בארנארד מורד בשלטון קוני העץ האנגלים שעושקים ומשעבדים את אנשי היער. הוא מבקש לשבור את מעגל הקסמים אבל כוחותיו דלים ואות קלון עליו גם מהבית וגם מבחוץ, והוא סב במעגלים סביב זהותו ומתקשה להחליט לאן לפנות כי הראש קורא לברוח לעצמאות ומימוש עצמי בעולם הגדול, אך הלב מושך פנימה, לתוך היער ואנשיו הקשוחים והאמיצים ולאהובת לבו ממשפחת האצולה האנגלית שהוריה מערימים קשיים אינספור כדי להפריד ביניהם.

וביער העבות מתהלכים פילים שקרויים גדולי-רגליים או עבי-רגלים או זקנים אבל בשום פנים ואופן לא בשמם. הם מתהלכים ביער בגאווה אבל השנאה לאדם נכנסה בקפלי עורם עמוק פנימה כי האדם נושא את הרובה שמחדיר בגופם את העופרת. שלא כמו הפילים ההודיים שלפי השמועות בויתו ומשמשים לסחיבת משאות כבדים, הפילים של דרום אפריקה ממיתים איימה ויראת כבוד על אנשי היער ולא ניתנים לאילוף.

ואנשי היער הם אנשים ישרים, פשוטים ושמחים בחלקם. תמימים וגאים אף הם.
הם יוצאים מתוך היער לכיוון העיירה, שפופים וכפופים, מותשים ומעולפים מרעב אחרי ימים ארוכים של עבודת פרך, ומנסים לזקוף את ראשם לקראת המפגש המשפיל עם קוני העץ. הם חוזרים ואומרים שאין הם עובדים בשביל אף אחד כי אדוני היער הם אבל המציאות היא אחרת.
גם עבורם וגם עבור הפילים, ובפרט עבור מלך היער – זקן-רגל, הפיל האגדי, זקן השבט.
מה יעלה בגורלו? מה יעלה בגורל היער כולו? האם יש תקווה לאנשי היער? עתיד? כבוד?

............

"האם אינו ולא כלום כנגד חיה שכזאת. כוחו של האדם בקליעיו, והקליעים חזקים מן המלים המשתדלות לעצור את הטבח וההרג."

"ואנחנו עומדים לנו וחוטבים זה בזה בזמן שהעולם שמסביב לנו מתפורר! נעשה לקרחת יער! הבט על סביביך וראה מה יהיה פרצוף פניו בתוך חמישים או ששים שנה לאחר שינגוס כל אדם את נגיסתו. ראה מה יישאר לבניך ולבני בניך..."

............

עם כל דף שנקרא, התקלפה ונשרה לה עוד קליפה ועוד שכבה דקה מעץ יהירותי. נותרתי חשופה ופגיעה ולא היה אכפת לי. לקראת הסוף כבר התייפחתי כמו ילדה קטנה שניסתה להתאפק ולא לבכות כי היא כבר גדולה אבל העצב הצטבר ונערם כמו ערימת עלים יבשים שעפו ברוח ואז פרצו הדמעות מעצמן. סגרתי את הספר וסתם ישבתי ובהיתי כאילו נותרתי לבד באולם קולנוע חשוך בסוף הסרט והאותיות הלבנות רצות על המסך השחור אבל קשה לי לקלוט שזהו, זה נגמר.
וואו.

............

אני חייבת לקנות את הספר הזה ולהעמיד אותו במקום כבוד כדי שהוא יזכיר לי האם לא נוגסת אני חתיכות גדולות מדי מהשמים? האם לוקחת אני בדיוק כמה שצריך ולא יותר מזה? האם יודעת אני להעריך מספיק את מה שיש לי, להסתפק בזה ולהיות שמחה בחלקי?

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על הקפות ביער - ספריה לעם #314