ביקורת ספרותית על אמת מארץ תצמח מאת חיים סבתו
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 בספטמבר, 2018
ע"י עמיחי


כבר שנים שואלים אותי בסביבתי הקרובה "מה? עוד לא קראת את סבתו?", ואני תמיד עונה "בהזדמנות". אז הנה.

בלשון רבנית נקייה, צלולה וזכה סבתו מתאר את חכמי העיר חלב בסוריה - באהבה, בגעגוע, בהערצה.
האם זו ספרות טובה? לטעמי לא כל כך. זה לא רע, אבל זה גם לא מספיק.
סבתו מתאר לומדי תורה מסורים ומתמידים ועובדי ה' באמת ובתמים, והוא מיטיב לעשות זאת. בספרות הישראלית זהו גוון תכלת זך וטהור שכבר שנים ארוכות לא נכח בה, ומכאן ערכו של הספר, אבל האיכות הסיפורית לוקה בפשטנות. הגיבורים מושלמים. מידותיהם נעלות. מעשיהם ללא רבב.

מבחינת הסיפורים עצמם, שתי נקודות ראויות לציון בעיניי:
1. בסיפור הראשון "גלגל חוזר בעולם" (נובלה שתופסת את רוב הספר) מתאר סבתו את החכמים לבית שפורטה. אחרי שאנחנו קוראים כיצד התורה מחזרת על האכסניה שלה ועוברת מאב לבן במשפחה הזו, הנה מגיע הבן ששואל קושיות, סקרנותו גוברת עליו, ומתאוות ההשכלה הוא נוסע פריזה, לומד באוניברסיטה, נוטש את עולם אבותיו, ומתלהב מהצדק החברתי החדש בצלמו ובדמותו של ז'ן פול סארטר.
אנחנו לא קוראים על ייסורים, התלבטויות וחיבוטי נפש סוערים. גם לא לא-סוערים. רק תאוות השכלה יש כאן ותו לא. זוהי החמצה.
לא אלמן ישראל. הגיבור שב בתשובה, ודווקא בעקבות מפגש עם הפילוסוף הנערץ.
אמנם הסיפור מבוסס על מהלך חייו של בני לוי, הפילוסוף והפעיל החברתי היהודי בצרפת של שנות ה-60' וה-70', שאכן היה ממקורבי סארטר וחזר בתשובה בגיל מבוגר (ואף "קירב" את סארטר הזקן ליהדות, על פי עדותו), אך הסיפור של סבתו פשטני, שקט ושלם מדי, ללא מהמורות של ממש.
2. בסיפור "שברי לוחות" (השלישי והאחרון) סבתו מספר על קשייו של סבו הצדיק והאצילי לאחר שעלה ארצה. ממעמד של תלמיד חכם מוערך הוא צונח לאלמוניות מוחלטת במעברה נידחה בדרום ירושלים.
זהו סיפור ראוי מאד, עוד קו עלילתי שטרם סופר על חבלי הקליטה של עליית ההמונים בשנות ה-50'.
הביקורת של סבתו עדינה מאד. מאד. זה יפה ואצילי מצדו, ומאד לא מקובל.

לשון וסגנון -
העברית של סבתו רבנית-מזרחית. זה מקסים ואותנטי, וגם קצת מעייף. פה ושם גם קצת משעמם. רוח הדברים וסגנונם כה נינוחים עד שהקורא כמעט ונרדם. אבל זו הירדמות מרגיעה, נעימה.
גם זה משהו.
אפשר להשוות בין השפה שלו לזו של חיים אחר - חיים באר. אצל סבתו הלשון הרבנית היא שפת דיבור ממש, עגולה, אותנטית ורציפה. אצל באר הלשון הרבנית מתפרצת אל הטקסט, כמעט תמיד כדי לשעשע, להגזים, להתריס או להגחיך.
אצל סבתו היא נעימה ונינוחה, משרה אווירה שלווה, אצל באר היא חצופה ומלגלגת.
אצל סבתו הלשון הרבנית היא מוסיקת החיים, אצל באר היא דאווין.

סיכום -
סבתו פרץ דרך. הוא מראשוני פורצי הדרך של כותבים דתיים-ציוניים אל המיינסטרים הספרותי הישראלי.
זו התחלה מהוססת, לא פריצת דרך בתרועת חצוצרות.
אומרים לי שיש לו ספרים טובים יותר. נחיה ונראה.
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מחשבות (לפני חודש)
כעפעפי שחר מתאים לגמרי ליום כיפור.
עמיחי (לפני חודשיים)
ירי, שיהיה בכיף.
ירי (לפני חודשיים)
עמיחי וכל המגיבים תודה על שעשיתם לי חשק לקרוא מספריו. אולי אתחיל מעפעפי שחר :)
עמיחי (לפני חודשיים)
תודה לכולכם על דבריכם.

נעמי - תודה רבה.
רץ - תודה על ההמלצה. זו כבר ההמלצה השלישית בדיון שנערך כאן על ספר אחר של סבתו.
רויטל - אני יכול להבין למה נתקעת. מקבל את העידוד לקרוא את ספריו האחרים.
רויטל ק. (לפני חודשיים)
את "אמת מארץ תצמח" התחלתי פעמיים ולא הצלחתי להמשיך.
(כדאי גם לזכור שזה הספר הראשון שלו).
מספרים אחרים שלו נהנתי יותר.
רץ (לפני חודשיים)
אני קראתי את תיאום כוונות של סבתו, ספר מדהים, לא שסבתו הצליח לרגש בספריו האחרים.
נעמי (לפני חודשיים)
ביקורת טובה ומנומקת.
אלון דה אלפרט (לפני חודשיים)
נדמה לי שכבר ציטטתי את הקטע הזה פעם באיזו ביקורת על ספר של סבתו. בכל אופן, בהחלט נראה שהוא בא בטוב.
כרמליטה (לפני חודשיים)
אלון - קטע מקסים.
עושה חשק לקרוא את סבתו.
תודה שהבאת.
עמיחי (לפני חודשיים)
חני - תודה רבה.

אלון - תודה גדולה על הקטע היפה (פה ושם רמזי עגנון).
אתה מזכיר לי להדגיש מאפיין מרכזי בכתיבה של סבתו שכנראה לא הדגשתי אותו מספיק: סבתו רוצה לתקן. התחושה בעת הקריאה היא שהוא באמת הגיע אל עולם הספרות לא על מנת לפאר את שמו או להתפרסם כסופר אלא כדי לתקן משהו בעולם. זה דבר גדול.
תודה רבה.
אלון דה אלפרט (לפני חודשיים)
אני מאוד אוהב את הכתיבה של סבתו, שהיטבת לנתח את מרכיביה.
אכן לא תמיד היא מצליחה "לתפוס", אבל כשהיא מצליחה, זה מרגש, עד דמעות לפעמים (אותי, אישית, כמה פעמים לפחות). חוץ מ"כעפעפי שחר" שבעיני הוא ספר מופתי, שווה לקרוא את "תיאום כוונות". בעולם שבו כל הנחת תפילין במקום ציבורי הופכת לסממן של הדתה, הכתיבה של סבתו היא בעיניי אור נגוהות של הטוב, המוסרי והיפה.

תרשה לי "לתפוס טרמפ" על הביקורת, ולהציק בציטוט פוסט של הרב סבתו בפייסבוק, שאולי הוא מעט ארוך אבל שופע טוב.

הרב חיים סבתו על תיוגים ומגזרים

אוהביי ואוהבי ספרי המעשים שלי ביקשו לכבדני יחד עם אנשי חכמה ותרבות יקרים וזמנו אותי למסיבה בתיאטרון, התקנתי עצמי והילכתי ברחובות ירושלים, מתבשם מאויר טהור שלה ומאור השכינה שזורח עליה.ראה אותי מרחוק אדם אחד, חלוקו לבן ובוהק ופניו מאירות. שלום עליך אדוני הסופר, שלום עליך. הו, אמרתי בפליאה, עזרא סימן טוב! מה אתה עושה כאן בעולם השפל? וכי לא בעולם הדמיון אתה? או בעולם האמת? ומה עלה בדינך? מה עלה בדיני, אין אני רשאי לומר לך אמר. אלא שאני יושב במחיצת חכם פינטו כמו בזוהרי חמה, ואף רחמים יושב עימנו ומנגן בכינור לשמח הצדיקים בישיבה של מעלה.
אלא ששלחו אותי לכמה שליחויות כאן בעולם השפל. לשמח לב נדכאים, ולהאיר פנים לאומללים, ולעשות שלום בין איש לאשתו וליישר עקמימויות שבלב. ולאן אתה הולך אדוני הסופר בלבוש של שבת?לתיאטרון ירושלים, השבתי.נזדקף עזרא וכמין תמיהה נראתה על פניו. תיאטרון? מה זה אירע עימך אדוני הסופר? וכי לעת זקנתך הולך אתה לתיאטראות ולקירקסאות? ואני חשבתי שהולך אתה לסיום מסכתא או לפדיון הבן? ובחודש אלול דווקא?לא, מסיבה עושים לכבודנו וביקשו להם מקום מרווח ונאה.עזרא תמה עוד יותר. ביקשת לתרץ קושיה אחת וקשה עליך חמורה ממנה. וכי רודף כבוד נהיית לעת זקנתך?לא אותי מכבדים אלא כמה אנשי תרבות ואני נטפל אליהם ושליח עשוני לדבר בשם כמה מנגנים וסופרים ואנשי חכמה ודעת. אותם מכבדים.נתפייס עזרא ונתחייך. מסיבה עושים לך אוהביך.
שמח בני שמח, ושמח אף אותם במעשים שכתבת. וכי קל בעיניך שנער או נערה זקן או זקנה, יש להם שעה של קורת רוח במחיצת ספריך? וכי יודע אתה מה כוחה של שעת קורת רוח בעולם מלא צער כעולמכם? וכי לא כך אמרו חכמים: יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא?ולא עוד, אלא ששמעתי אומרים שיש שעלו בהם הרהורי אמונה מאותם מעשים שכתבת, וכי יודע אתה מה כוחו של הרהור אמונה אחד בעולמכם ששקול כנגד כל חיי העולם שלנו?המשכתי בדרכי ובאחת הסמטאות המרוצפות באבני ירושלים עכבו את דרכי כמה אנשים. הילכתי ימינה והם אחרי, אמרתי, אשמאילה, והם אחרי, נכנסתי למשעול צר והם עומדים לנגדי. רגלי נלחצה לקיר. נבהלתי. לא ידעתי אנה אברח, עצרתי והבטתי בהם. פניהם מאיימות היו. ראיתי שאחריהם ניצבים שורות שורות של אנשים רבים וכולם מביטים בי. עמדתי במקומי. כמעט נדהם
. הם קרבו אליי. אחד מהם אחז בשולי מעילי, התבונן לתוך עיניי ושאל בקול: מי אתה? וכולם ענו כהד מאחוריו: מי אתה? מי אתה?נקבתי בשמי ובחניכתי. צחוק גדול צחק אותו האיש, ואחריו צחקו כולם בלעג. וכי סבור אתה ששמך אינו ידוע לנו? אבל מי אתה? חזר ושאל. מי אתה? עברי אנוכי, ואת אלוקי השמים אני ירא. מאין באת, ומה מעשיך? חלב חדר הורתי, קהיר עיר לידתי, בית מזמיל ערש גידולי. נפאח נצרפה אמונתי.לא, לא, הם משיבים, את זאת קראנו מכבר. אבל מי אתה? וכי אינכם יודעים מי אני? ומה פנימי נפשי? והלוא תשעה ספרים כתבתי, חמשה ספרי מעשים, וארבעה ספרים של דברי תורה, ובכולם לא כתבתי אלא על עצמי, קראו בהם ודעו מי אני ומה נבוכי ח??י. כבר קראנו, הם משיבים, כבר קראנו. ומכל עברים ממשיכים וצועקים: מי אתה אדוני הסופר, מי אתה? לא ידעתי מה הם מבקשים ממני עד שצעק אחד עלי: מי אתה? הלנו אתה אם לצרינו? חרדי אתה או ציוני? קבוצת אנשים צועקת מימיני, חרדי או ציוני, חרדי או ציוני? מי אתה, חובש בית המדרש או סופר? למי אתה כותב, לשומרי מצוות או לגלויי ראש? למתנחלים או לאנשי השומר הצעיר? הבטתי בהם בתמיהה, והם חוזרים ושואלים הלנו אתה אם לצרינו, ימני או שמאלני? חייב אתה לומר! העזתי והשבתי לו: איני חייב כלום לאיש. מעולם לא הייתי חייב. אדם פשוט אני. אתה חייב. אתה חייב.
איש ציבור אתה, סופר, ופרס נתנו לך, ועליך לגלות עצמך לפנינו. למי אתה חבר? חבר אני לכל אשר יראוך, השבתי בבושת פנים. צחוק גדול עלה סביבותיי. מי אתה? מאיזה מגזר? מאיזה מגזר?העולם אומרים עלי שלשוני לשון הדורות, ובן בית אני בלשון הקודש, ודאי מפריזים הם הרבה. אבל מעט לשון עברית אני מכיר. פשפשתי בזיכרונותיי ולא מצאתי מלה זו. מגזר. לא בתורה, ולא בנביאים, ולא בכתובים, ולא בדברי חכמים ראשונים, ולא בדברי חכמים אחרונים, ולא בפיוטי התפילה, ולא בספרי דרוש ולא בתורת המקובלים יושבי בסתר. מגזר, מה הוא מגזר? שמא ממשל שלמה שאמר גזורו?עוד זה מדבר וזה בא אדם נמוך, בטנו דבוקה לקרקע, הוא אמה וכובעו אמה, ובידו שידה ולה מוכני נשמטת, וכולה עשויה מגרות מגרות, ובידו אמת המידה והוא בא למוד אותי בה לאורכי ולרוחבי. מה אתה עושה, שאלתי?הביט בי האיש ואמר: אני בעל המגרות, וכל אדם בעולם חייב אני למוד אותו ולהכניסו למגרה כפי מידתו. עלי לכווצו, לקפלו, ולמעטו עד שייכנס למגרה שהוא חפץ בה, והיא מתאימה לו. אין מי שיישמט מידי. מדדני על כרחי וניסה לקפלני למגירה אחת ולא עלתה בידו, ניסה באחרת ולא עלתה בידו, וכן בשלישית וכן כולן. נתייגע, זיעה מילאה אותו ואמר, מה הוא זה שלפנינו? בעל המגרות אני. ומעולם לא היה לי מי שלא נכנס למגרה. ואז אמר: חייב אני לקצץ ידיו ורגליו כדי שייכנס. נמלטתי מידו, נחפזתי ובאתי לכאן.

כבר ידוע לכם שאני מעולם בית המדרש הישן באתי לטרקלין הספרות, ורוח שהבאתי לה רוח של אמונה היא.אילו היה בידי, הייתי כותב את כל המעשים שלי בניגון של אמונה, אבל מה אעשה שאותו ניגון פעמים נגלֶה לי ופעמים נכסֶה ממני, פעמים מאיר לי ופעמים מסתתר. ובאותם רגעים שהוא נגלֶה לי, לא בזכותי אלא בחסדו יתברך, באותם רגעים אני טובל את קולמוסי, ומִדְּיוֹ של אמונה אני רוקם את מעשיי. ולואי ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו ללבבות.

נתפלל שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
נראה בטוב ירושלים
חני (לפני חודשיים)
התחלתי לקרוא ספר אחר שקיבל תהודה בסימניה אך לא התרשמתי או שלא הגיע זמנו.
כתבת יפה.
עמיחי (לפני חודשיים)
תודה לכולכם על דבריכם.

מחשבות - תודה על ההמלצה. מתכנן להגיע אליו יום אחד.
סקאוט - תודה.
יעל - נו, אז עשיתי את שלי. (:
פואנטה - לא תאמיני איזה לחץ ירד ממני. (:
פואנטה© (לפני חודשיים)
משכנע.
לפחות עשית V לסביבה. גם זה משהו.
yaelhar (לפני חודשיים)
לא יכולה להגיד שהתעניינתי בסבתו בעבר במיוחד.
הביקורת שלך מבהירה לי מה יש ומה אין בספר. וגם שכנראה לא אקרא.
סקאוט (לפני חודשיים)
יופי! אהבתי את ההשוואה שערכת בין סבתו לבאר. גם אני לא קראתי שום ספר של סבתו אבל השאלתי את כעפעפיי השחר מן הספרייה.

מחשבות (לפני חודשיים)
ההשוואה עם באר אכן מתבקשת, אבל סבתו זה כעפעפי שחר הבלתי נשכח.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ