כבר שנים שואלים אותי בסביבתי הקרובה "מה? עוד לא קראת את סבתו?", ואני תמיד עונה "בהזדמנות". אז הנה.

בלשון רבנית נקייה, צלולה וזכה סבתו מתאר את חכמי העיר חלב בסוריה - באהבה, בגעגוע, בהערצה.
האם זו ספרות טובה? לטעמי לא כל כך. זה לא רע, אבל זה גם לא מספיק.
סבתו מתאר לומדי תורה מסורים ומתמידים ועובדי ה' באמת ובתמים, והוא מיטיב לעשות זאת. בספרות הישראלית זהו גוון תכלת זך וטהור שכבר שנים ארוכות לא נכח בה, ומכאן ערכו של הספר, אבל האיכות הסיפורית לוקה בפשטנות. הגיבורים מושלמים. מידותיהם נעלות. מעשיהם ללא רבב.

מבחינת הסיפורים עצמם, שתי נקודות ראויות לציון בעיניי:
1. בסיפור הראשון "גלגל חוזר בעולם" (נובלה שתופסת את רוב הספר) מתאר סבתו את החכמים לבית שפורטה. אחרי שאנחנו קוראים כיצד התורה מחזרת על האכסניה שלה ועוברת מאב לבן במשפחה הזו, הנה מגיע הבן ששואל קושיות, סקרנותו גוברת עליו, ומתאוות ההשכלה הוא נוסע פריזה, לומד באוניברסיטה, נוטש את עולם אבותיו, ומתלהב מהצדק החברתי החדש בצלמו ובדמותו של ז'ן פול סארטר.
אנחנו לא קוראים על ייסורים, התלבטויות וחיבוטי נפש סוערים. גם לא לא-סוערים. רק תאוות השכלה יש כאן ותו לא. זוהי החמצה.
לא אלמן ישראל. הגיבור שב בתשובה, ודווקא בעקבות מפגש עם הפילוסוף הנערץ.
אמנם הסיפור מבוסס על מהלך חייו של בני לוי, הפילוסוף והפעיל החברתי היהודי בצרפת של שנות ה-60' וה-70', שאכן היה ממקורבי סארטר וחזר בתשובה בגיל מבוגר (ואף "קירב" את סארטר הזקן ליהדות, על פי עדותו), אך הסיפור של סבתו פשטני, שקט ושלם מדי, ללא מהמורות של ממש.
2. בסיפור "שברי לוחות" (השלישי והאחרון) סבתו מספר על קשייו של סבו הצדיק והאצילי לאחר שעלה ארצה. ממעמד של תלמיד חכם מוערך הוא צונח לאלמוניות מוחלטת במעברה נידחה בדרום ירושלים.
זהו סיפור ראוי מאד, עוד קו עלילתי שטרם סופר על חבלי הקליטה של עליית ההמונים בשנות ה-50'.
הביקורת של סבתו עדינה מאד. מאד. זה יפה ואצילי מצדו, ומאד לא מקובל.

לשון וסגנון -
העברית של סבתו רבנית-מזרחית. זה מקסים ואותנטי, וגם קצת מעייף. פה ושם גם קצת משעמם. רוח הדברים וסגנונם כה נינוחים עד שהקורא כמעט ונרדם. אבל זו הירדמות מרגיעה, נעימה.
גם זה משהו.
אפשר להשוות בין השפה שלו לזו של חיים אחר - חיים באר. אצל סבתו הלשון הרבנית היא שפת דיבור ממש, עגולה, אותנטית ורציפה. אצל באר הלשון הרבנית מתפרצת אל הטקסט, כמעט תמיד כדי לשעשע, להגזים, להתריס או להגחיך.
אצל סבתו היא נעימה ונינוחה, משרה אווירה שלווה, אצל באר היא חצופה ומלגלגת.
אצל סבתו הלשון הרבנית היא מוסיקת החיים, אצל באר היא דאווין.

סיכום -
סבתו פרץ דרך. הוא מראשוני פורצי הדרך של כותבים דתיים-ציוניים אל המיינסטרים הספרותי הישראלי.
זו התחלה מהוססת, לא פריצת דרך בתרועת חצוצרות.
אומרים לי שיש לו ספרים טובים יותר. נחיה ונראה.

ספרו הראשון של הרב סבתו
עוסק בחיים בחלאב (ארץ ארם צובא). הספר כולל שלושה סיפורים (הראשון הוא עיקר הספר וארוך יותר) שבהם הרב סבתו מתאר את חיי היהודים באותם ימים באר"ץ באמצעות מידע שקיבל מסבו וממשפחתו. כל זאת בכתיבה מעולה שמזכירה לא פחות מאת עגנון.

חבר- שכן גילה שלא קראתי שום דבר של סבתו, "מה עשה?" (כדברי שמעון צבר ב"טוסברהינדי הגיבור"), קנה לי 4 ספרים של סבתו ואמר לי: תתחיל מ"אמת מארץ תצמח". בתור אחד שלא אוהב שאומרים לו מה לקרוא, אפילו אם מדובר בחבר יקר שדעתו חשובה בעניי, התחלתי ב"תאום כוונות". נהנתי מהספר, אבל לא רצתי לספר הבא של סבתו...
החלטתי ביני לביני שבכל פעם שאתגעגע לחבר יקר זה, אקרא ספר נוסף של סבתו.
החבר עדיין חבר טוב ויקר, אבל אנחנו כבר לא שכנים, והוא נושא במשרה ציבורית רמה, כך שעתותיו לא ממש בידיו... כך קרה ששוב אני מתגעגע אליו. לקחתי לידי את "אמת מארץ תצמח".

תמיד אני נותן הקדמה קצרה לביקורת, אבל הפעם הרגשתי שההקדמה חיונית, שכן אין מילים במקלדתי לתאר את הפנינה הזו. אני מרגיש שלא אצליח לבטא היטב את ההתפעמות עומק הרגשות והזיקה שהרגשתי בעת הקריאה, ולכן אני הולך סחור סחור, בכל זאת אנסה.

הרב חיים סבתו, מביא לפננו סיפורים על קהילת יהודי חאלב (שבסוריה), מתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ועד לאחר הקמת מדינת ישראל. בספר 3 סיפורים, 3 פנינות יקרות, בביקורת זו אני מתייחס לסיפור העיקרי "גלגל חוזר בעולם".
הסיפור מגולל את קורת משפחת חכמים הכרוכה במשפחת סוחרים, הסיפור מתרחש בחאלב, פאריז ובסוף גם בישראל. שפת הסיפור עשירה, מפעימה, יש שיגידו שסתבו מזכיר בסגנונו את עגנון, אני לא מסכים, אבל הסגנון מרשים. בספר אנו מתוודעים לקהילה מקסימה זו של יהודי חאלב, שגאים ואוהבים את עירם, כפי שכתוב בספר:" גאים בני ארם צובא בעירם ומשתבחים בה. גאים באווירה ובמעינותיה. גאים בעורמתם של סוחריה. גאים בפייטני עירם ובחזניה..."
במהלך הקריאה ביד מיומנת קושר הרב סבתו את תודעתנו בגורלה של הקהילה, באופן כזה שנחמץ ליבנו עת אחד מבניה עוזב את התורה... נפשנו יוצאת נגד הולכי הרכיל, וחבוטי הנפש של הדמויות מייסרים את נפשנו.
חיים סבתו יודע לכתוב סיפור, לשאוב אותנו לתוכו, לשמח נפשנו ובדרך אגב אנו מקבלים שיעור קצר באורחות קהילת חאלב.

כדרכי אינני נכנס יותר מידי לעלילה, זאת אשאיר לכם, אגלה לכם רק זאת: בפסקה האחרונה לחיי היו רטובות מדמעות, לא היו אלה דמעות של עצב כי אם התרגשות רבה.

כדאי לקרוא.

יש בספרים את היכולת לפתוח לשחור את הצוהר ללבן, ללילה את הצוהר ליום, וגם לאשכנזי טהור כמוני, את הצוהר להתענג על ההיכרות האישית עם קהילה יהודית בחאלב שבסוריה. שלושה סיפורים מרתקים בספרו הראשון של חיים סבתו. הראשון, סיפור עם תמה עגנונית על גורלות ששזורים האחד בשני ועל גלגלות שחוזרים בעולם (וכך שם הסיפור, 'גלגל חוזר בעולם'), שממחיש ביד אומנת את הרעיון ש'לא יידח ממנו נידח'. והשני, כהגדרת תקציר הספר, סיפור בלשי אודות כתב יד שכתב זקנו של חיים סבתו. לא אוסיף יותר כדי לא לספיילר (לדעתי, סיפור בלשי יהודי שכזה, זהו אחד מהדברים שחסרים לנו בסיפורת הישראלית יותר מכל. סיפורי הבלשים הישראליים מחקים מדי את עולם המושגים של חו"ל, במקום ליצור מתח אותנטי גם מההווי היהודי הפשוט שלנו). והסיפור השלישי, סיפור שהוא זרקור על נלבבי חאלב שעלו לארץ והותירו את כל כבודם בגולה. שובר לב, ואכן, שמו של הסיפור 'שברי לוחות'.
אולם כל הסיפורים שזורים ברחובותיה, דמויותיה ותולדותיה של קהילת יהודי חאלב, ארם-צובא, ולנו, חובבי הפרוזה, הם מעלים תמונת אמת על אר"ץ זו, שכמותה ספק אם נוכל לדלות מתיעוד היסטורי אחר.
אודה על האמת, מעתה אם אי-פעם אתקל ביהודי שמקורו בחאלב, אחוש התרגשות לא קטנה, ואפילו אעריץ אותו.

חיים סבתו מזכיר את שי עגנון בסגנון של שילוב של שפה עשירה מבית חכמינו זכרונם לברכה עם סיפורי חיים מלאים תוכן יהודי ואנושי עשיר, מאלף ובעל מוסר השכל עכשווי.

סופרים דתיים כותבים בדרך כלל מתוך הספרות הכללית ואליה, אולי מתוך פחד להיות חריגים. חיים סבתו לא מפחד: הוא כותב בשפת בית המדרש, במקצב משלו ובאותנטיות נדירה, וזה סוד קסמו של הספר הזה ושל כל חבריו.

יפיפה, חורז בצורה מופלאה את כל הסיפור עד לסיום שסוגר מעגל. והכל בשפה עשירה, תענוג כל רגע של קריאה.