מסגרת הזמן של הסיפור די ברורה, משלהי 1798 ועד לסוף מאי 1799. עלא לוקח אותנו אל זמן אחר, מרחב מוכר אבל אחר, אל עבר ניסיון כיבוש נפולאון – המערב - את עכו – המזרח - לאחר שכבש את מצרים וחלק מישראל, ואל התבצרותו והתנגדותו של המנהיג הבוסני – תורכי אל ג’זאר המכונה ‘הקצב’.
בהתאם לכינוי האכזרי – בלשון המעטה, כך גם אל ג’זאר מתואר כמי שכוחו באכזריותו ובהינף מבט יכול להטיל אבחת חרב ולחרוץ גורלו של אדם, אם לחיים אם למוות, כאשר בעימות - שני אנשים אם לא יותר - ניצבים זה מול זה, ולעתים מילה לא במקום, השפלת מבט, יישור עיניים, תזוזת גפיים לא ראויה, עלולים להעלות חמתו של אל ג’אזר ושחמתו בוערת לא כדאי להיות על ידו ולא רק על ידו.
הכתיבה אינה בוחלת באמצעים ונפרשת לנגד עינינו כפורנוגרפיית עינויים, תיאורי מרחצי דמים, עינויים. בייחוד בולט הח’אזוק, אמנות באותה עת, אמנות עינויים והוצאה למוות (לא אתאר יותר מכך, לעת עתה). יש מי שיגיד כי הדבר בוטה, מבחיל, מזעזע, וולגרי וחסר פרופורציות. עם זאת ספרות צריכה אף לזעזע ולהרעיד את אמות ספיו של הקורא. אז את תשומת ליבי עלא שבה.
בעכו חיים יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים כאשר הדת המוסלמית היא השלטת. ואנשי פמלייתו של אל ג’אזר, יועצו, מתורגמנו, ועוד, מורכבים ממגוון דתות אלה - חלקם חיים בהסתר, יודעים שצריך לכבד את הדת המוסלמית ואת אל ג’אזר, אך גם נחבאים ונגלים רצונם לסייע לכור מחצבתם, הדת שאליה הם שייכים. הדבר מורכב, וקשה לראות את הביקורת שמטיח המספר בדתות השונות. אפילו כאשר ישנו כביכול ניסיון בגידה של יועצו חיים פרחי, הדבר משתנה ומתפתח. קשה לראות האם בכלל התכוון המספר להעביר ביקורת על כך. יחד עם זאת, נראה כי הקושי של אוכלוסיות שונות לחיות יחד, דבר אנושי, הבא לידי ביטוי גם בימיה של עכו כיום.
כוחה של ספרות הינה בלומר משהו מעבר לאישי, לפרטי, בואכה לגלובלי, לאנושי ובעודנו משייטים למעלה מ-200 שנה אחורה בזמן אנחנו למעשה נמצאים בזמן שלנו ועלא מתאר את ניסיון כיבוש המערב את המזרח, גלגל חוזר במזרח התיכון. הדבר מתאפיין בשני מובנים: תרבות המערב ושלטון פיזי של המערב. הדברים באים לידי ביטוי דווקא ברגעים בהם האנושיות בולטת יותר. מאחורי הדמויות הגדולות נמצאים בני האדם, ואיך שבחדרי חדרים, למול עצמם בלבד, האנושיות נפתחת ופורחת ודווקא שם ניתן לראות את המסרים הסמויים והנגלים.
הרי כאשר מתוארת בספר השיחה בין המתורגמן של אל ג’אזר אבראהים לבין אומן הח’אזוק עבד אל האדי עאמל, אין המילים הללו נכתבות סתם: "תראה מה קרה במצרים מאז הגעתו לשם (של נפולאון). הוא הקים בתי דפוס והביא אתו את בשורת התאטרון, והכניס ארכאולוגים וקידם את הבנייה, וטכניקות לשאיבת מים, ופיתוחים בחקלאות. תחת שלטונו של נפולאון ישגשגו ארצות הלבאנט ואזור אשאם כולו יהפוך לאחד המקומות החשובים בעולם".
אי אפשר שלא לחשוב על האירוניה ועל כמה הדברים רלוונטיים לימינו כאשר השריף טראמפ נוגס בחוזקה באזורנו הנפיץ.
על אף התיאור האכזרי, הרודנות, הכיבוש, המלחמה, עיר תחת מצור, אנשים נהרגים מזה ומזה, בגידה ונאמנות, עלא מנסה להראות את אנושיותם של הדמויות המנהלות את המלחמה הזו. וכשהאנושיות בולטת, ישנה הזדהות ומעט אמפתיה – הרי בכל זאת מדובר ברודן אכזר. אז אמנם אין מדובר בו בגיבור רוסי מהספרות המודרניסטית, שטן שבא להציל ולגאול את האנושות, אך ישנה דמות שמתוארת ברגעיה השקטים, ברגעי הבדידות שבה, כדמות שכמהה לאהבה, לחום, לחיבוק, ולמגעה של אישה אוהבת.
ולסיום, כשקראתי את הספר התנגן בראשי השיר הזה של להקת פונץ’ המדהימה “פינוקיו בחלל”:
קשת, שמים מרחק אצבעות,
אנחנו לא נעכב את העתיד
מתכת על בד שחור
קרבן רצה לעלות
והתרסק על טקסס פלסטין
אני לא עשיתי שום דבר רע...
כל מה שעשיתי, עשיתי מאהבה,
כל מה מה שעשיתי, עשיתי מהאהבה
קשת, שמים, מרחק אצבעות,
אנחנו לא נעכב את העתיד
נוטה קו רקיע
תולה ארץ על בלימה
זה אנחנו, מנסים להתקרב
מנסים
מנסים.
בפעם הראשונה שעליתי...
ואתה רואה את כל האנשים האלה מסביב
ואתה יודע שזה משהו הרבה יותר גדול ממה שהיית...
או ממה שנהיית...
אפילו יותר גדול ממה שקיווית להיות..
הרבה יותר דומה לוודו או לטקס של הקרבת קרבנות
סיפוק אדיר... סיפוק אדיר...
אני לא עשיתי שום דבר רע
בסך הכל נמצא היגיון
אני לא ניסתי לחזור חזרה
אני לא סמכתי על הדימיון
קשת, שמים מרחק אצבעות,
אנחנו לא נעכב את העתיד
מתכת על בד שחור
קרבן רצה לעלות
והתרסק על טקסס פלסטין
אני לא עשיתי שום דבר רע
בסך הכל נמצא הגיון
אני לא ניסיתי לתפוס כותרת
או לסדר לי כפולה ב"ידיעות אחרונות"
קשת, שמיים, מרחק אצבעות.


















