ביקורת ספרותית על ימי הנטישה מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

עוד בקריאת העמוד הראשון אמרתי לעצמי שהסיפור הזה ייגמר בדם, ורק עם תום הקריאה התברר לי כמה טעיתי למרות שצדקתי. "באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי": כך פותחת אולגה, האישה הנטושה, את הסיפור שלה. היא ובעלה הנוטש, מריו, חיו ביחד חמש-עשרה שנה, יש להם שני ילדים (בן ובת) וכלב, דירה בטורינו, הוא עובד והיא, אחרי שעודד אותה לעזוב את עבודתה כדי לפנות זמן לכתיבה, מעבירה את ימיה בבית.

מבחינת העלילה (כל מה שקורה לאולגה מרגע הנטישה והלאה) אין פה חדשות גדולות וקל מאוד לנחש היטב וכמעט מבלי לטעות את מהלכה, את נקודת השיא, את הסיום. גם אני ניחשתי היטב: אולגה תתמוטט עד שתגיע לשפל, וכאמור, שיערתי שזה ייגמר בדם. ולא טעיתי, ובכל זאת הופתעתי, כי אלנה פרנטה. כלומר, כי הכותבת הממה אותי. הכנות המרושעת, הנונשלנטית, של המספרת, הפנטה אותי והכאיבה לי באותו הזמן. כשהיא מספרת על הטירוף שאליה הביאה אותה נטישתו של הבעל ברור מהטון שלה (הנשמע היטב מתוך המילה הכתובה) שהיא מדברת בדיעבד, לאחר שנגמרו הדברים והסיפור כבר הגיע אל איזה סוף מבטחים. בכנות נדירה, שאין בה את ההתחסדות של מתוודים שמחפשים מחילה (לאולגה לא דרןש דבר מהמקום בו היא מדברת), היא מספרת על המחשבות האפלות ביותר שעברו בה, על החרפות שביצעה, על ההזנחה ועל הקרב להישאר בחיים, לתפקד, להמשיך בתפקיד האם כשחקן חולה בהצגה שחייבת להימשך.

ויש עוד נדבך: מבין הדברים שלה נשמעת – אבל הפעם לא נאמרת, או כמעט לא נאמרת – מעין בושה שלה, כלומר של אולגה, על שנטישת הגבר גרמה לה סבל רב כל-כך וארוך כל-כך. היא לא קוראת לבושה בשם אבל היא כן מנתחת אותה, מנסה למצוא את הסיבות ואת המסובבים, לשרטט את הקשר בין אשה לבעלה, להבין אותו טוב יותר – ונדמה שרק כנטושה יש בידיה הכלים לנתח את עולם הנישואין ואת עולם המשפחה היטב, בחדות ובתמציתיות, כמנתחת בעלת ניסיון שרק בזכות ריחוקה הרגשי מתאפשרת לה המקצוענות, וכמנתחת מקצעונית היא חותכת גם במיניותה, בגופה של אישה כמעט בת ארבעים שהרתה שני ילדים, וחותכת גם בסקס עצמו, בוולגריות שלו ובאינטימיות שלו. [וחותכת בגוף, ומגירה דם, ומעלה קורבן בשם חטאי הבעל.]

דבר נוסף שהפליא אותי היה המקצב הלא קבוע אך האפקטיבי של הסיפור: הרומן מגולל את קורות הנפילה של אולגה, וחציו הראשון של הספר מרגיש כך בהחלט: צניחה חופשית מטה, מהירה, הדפים עפים יחד עם החודשים החולפים בחייה. אלא שכשמגיע רגע ההתרסקות – ובתיאום מושלם למצבה הנפשי המנותק והקהה של אולגה באותם עמודים – הוא נמסר לאט-לאט, כמו בהילוך אטי, רב עמודים. רק כשתתחיל ההחלמה – תפירת החתכים שאזמלה של פרנטה חתך בבשר הדברים – יחזור הזמן הסיפורי לכפי שהיה ואולי יהיה מואץ יותר, בקרשנדו אדיש שאין בו הרבה חן אבל יש בו השלמה ואולי גם איזו עוצמה חדשה, מבורכת.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על ימי הנטישה