ביקורת ספרותית על ימי הנטישה מאת אלנה פרנטה
ספר טוב

---

טוב, לפעמים גם כלום לא פוליטי והכל אישי ואני יחסית נורמלית. ואפילו יש לי מזל.

המזל הוא כי לא ננטשתי בשלב בחיים בו היא ננטשה, האישה בת הארבעים עם הכלב ושני הילדים שהבעל שלה קם יום אחד ועזב את הכל בלי להסביר למה הוא עושה את זה. בפעם הראשונה זה קרה לי בגיל שש עשרה וחצי. הוא, למרות שהיה צעיר ממני, כבר היה למוד נסיון עם בנות. בשבילי הוא היה הראשון. באחד החופשים נסעתי לרמת הגולן עם כמה חברים והוא נסע לאיזה מחנה בכפר החורש. מאוחר בערב, כחלק משלל מעשים טיפשיים ולא רציונליים של גיל ההתבגרות, החלטתי לנסוע לבקר אותו. אחרי מסע של כמה שעות בטרמפים לא מאד בטוחים, יחד עם עוד מישהו שהסכים להתלוות אלי, הצלחנו להגיע לכפר החורש. חיפשתי אותו בין מקבצים רבים של שקי שינה רק כדי למצוא שהוא לגמרי עם עוד בחורה. חזרתי משם באותה הדרך כדי לא להחמיץ את הטיול ליהודיה ורק אחרי כמה ימים, כשחזרנו שנינו הביתה, התחלתי להתרסק בפרהסיה תוך שאני מגלה את ההערכה העצמית שלי מתמוססת יחד עם הסיכוי לאיזשהו קשר איתו, בלי לשעות לשלל העצות שבטח הייתי מקבלת אם רק היה לי הכח או הרצון לשאול או להקשיב.

לומדים מזה, אתם יודעים. בטח כשזה קורה בגיל שש עשרה וחצי. אגב, לא בהכרח את הדברים הנכונים.

בספר הזה שמתאר את התהליך שעוברת אותה האישה, ספר מאד אינטימי וחושפני, יש עיסוק משמעותי בשאלת הזהות ובשאלת התלות בין גבר ואישה שחולקים חיים משותפים. הוא לא נכתב מעמדה מעוררת רחמים ואפילו לא מכזו שבהכרח מעוררת הזדהות (אם כי ודאי מעוררת רגשות), רק שיש בו מודעות עצמית מעוררת הערכה, מודעות שבדיעבד, וגם נכונות לפתוח הכל ולהתעמת עם מה שזה אומר. מעין תאור התהליך שאותה האישה היתה עוברת מול הפסיכולוג שיכול היה להיות לה.

אני חושבת שהאתגר בספר כזה הוא לא לחצות את הגבול שבין עיסוק אינטיליגנטי בעניינים אישיים בעלי משמעות לבין סתם מציצנות וכאן זה נעשה בהצלחה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ימי הנטישה