ביקורת ספרותית על ימי הנטישה מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

ללא רחמים וללא שום צורך באהבה או הזדהות מצד הקוראת או הקורא, במילים מדויקות להפליא כתבה פרנטה את אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות:

"הכל היה כל כך מקרי. התאהבתי במריו כבחורה, אבל יכולתי להתאהב בכל אחד אחר, בכל גוף שאנו מייחסים לו לבסוף מי יודע אילו משמעויות. פרק ארוך של חיים יחד, את חושבת שזה הגבר היחיד שאתו יכול להיות לך טוב, מייחסת לו מי יודע אילו סגולות החלטיות, ובעצם הוא רק קנה שמפיק צלילים של זיוף, את אינך יודעת מיהו באמת, ואפילו הוא אינו יודע. אנחנו הזדמנויות מקריות. אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, בימים רחוקים, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות כמחווה של אדיבות מיוחדת במינה, המופנית אך ורק כלפינו, את התשוקה הבנלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק, ואנחנו כה מסונוורות, שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין ממש איתנו, אך ורק איתנו. הו, כן, הוא, שהוא כל כך מיוחד והכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נותנות לו שם, לרצון הזה של הזין, אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהובי.."

ממליצה לכל אישה לקרוא את "ימי הנטישה" וגם לכל גבר שני. זו כתיבה במיטבה.
פרנטה בעצם אומרת לנו, לא איכפת לי אם תשנאו אותו, אם תחשבו שאני משוגעת, אם תלעגו לי. זה מה שעברתי. ככה זה קרה. וככה הרגשתי. וכל השאר, למי איכפת, אני כבר לא שם.

לא איכפת לי מי את אלנה פרנטה.
רק עשי לי טובה. תכתבי עוד ועוד.
בבקשה.

» ביקורות נוספות של אירמה
» ביקורות נוספות על ימי הנטישה