ביקורת ספרותית על מותו של אהרון אלקלעי מאת עידית אלנתן
ספר מעולה

---

מה יהיה איתך, עידית אלנתן? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | עידית אלנתן | חובה

אז אולי אני אשתמש בנוסחה המנצחת של מה אני יודעת על...
אז מה אני יודעת על בולגריה? סתאם...

מה שכן, ידוע שסניף של בולגריה הקטנה נמצא ביפו ושם גרים אהרון אלקלעי הבולגרי ומשפחתו. מעניין שגם הספר הקודם של עידית אלנתן "בניגוד להוראות היצרן" התרחש ביפו.אז אם הייתי צריכה להמר איפה גרה עידית אלנתן או מה מקור ההשראה שלה זה היה הימור בטוח.
יש את יפו המעורבת, המלוכלכת, הענייה, העלובה, האותנטית, אם תרצו;
ויש את יפו של הביוקר, המתחדשת, היפה, הנחשקת עם הבתים המשופצים ומתחמי היוקרה של העשירים.
אז אהרון אלקלעי גר שם, בצד האותנטי של יפו, עם משפחתו. ואיזו משפחה, אללה יסתור. שוב אללה.
על אהרון אלקלעי, ליכודניק של פעם, אפיקורס שונא דת ודתיים אפשר להגיד "את אשר יגורתי בא לי".

הבת השרלילה שלו, טיפוס מוחצן, בוטה, עם תועפות של ביטחון עצמי וכנראה מראה סקסי בטירוף, טורפת גברים וגברים נטרפים עליה, התחתנה עם מוסכניק ערבי מוסלמי והביאה איתו ארבעה ילדים, הבכור שבהם חמאסניק בהתהוות. יש לה פה גדול כמו ג'ורה והיא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה שכמובן מעוטרת בציפורניים מלאכותיות ארוכות המעוטרות בנצנצים.

הבן שלו לוזר אטומי, לא יוצלח על סטרואידים, שבטיול של אחרי צבא (למרות שלא סיים צבא) לקח בגואה איזו פטריה שדפקה לו את הראש כאילו שלא היה מספיק דפוק. בטלן מובטל בן 40 ועדיין גר עם ההורים אחרי שהיה בקשר עם מישהי בגיל של אמא שלו, מחטט במכולות אשפה כדי למצוא ענתיקות, נדלק על מישהי הרבה מעבר לליגה שלו וקצת חי בסרט שאולי יש סיכוי, ונמצא בתהליך של התחזקות והתחבר עם איזה רב בשקל שדי שוטף לו את המוח. מקרה אבוד.

הבת הקטנה שלו היא בבת עינו, משוש חייו, תפארת ראשו, נסיכת החלומות. אחרי שני דפקטים סוף סוף היא הגיעה, כליל השלמות. זה כאילו שיצאו לו שני נגטיב ואז הגיעה לו פוזיטיב, גם מבחינת הצבעים. אין שום דימיון, שום חיבור, שום מכנה משותף עם אחותה ואחיה. ויש לה שם שאין לאף אחת וכנראה גם לא יהיה. שם של מישהי שנועדה להיות אחת ויחידה, שנועדה לגדולות. היא הייתה במסלול של הצלחה אבל הלכה קצת לאיבוד והייתה שוברת לאביה את הלב אם הוא לא היה מת כבר בתחילת הספר.

הביקורת היחידה על הספר היא שהוא לא מספיק ארוך. וזו משאלת לב, לא ביקורת, כי הספר באמת מושלם. יש בו 6 דמויות ראשיות ולא מעט דמויות משניות ואני מרגישה שב-268 עמודים צנועים הכרתי את כולן, עבר הווה ועתיד.

עידית אלנתן היא בדיוק הסופרת שכמוה הייתי רוצה לכתוב ושאותה אני תמיד אשמח לקרוא. כתיבתה אינטליגנטית, צינית, עוקצנית ולעיתים מבדחת, עם הרבה פאנצ'ים מבריקים בשורה אחת, בלי יותר מדי קישוטים. היא מעבירה את המידע, ולא חוסכת במידע, מבלי לחפור. ישר ולעניין ועם הרבה מאוד עניין.

הנה ציטוט:
"לעיתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי ערומה, ועוד בשכונה מעורבת - אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר ליבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים. אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם וביחד מצאה את עצמה ברפש".

הייתי רוצה שעידית אלנתן תזכה ליותר הכרה והצלחה, קופתית וביקורתית. שהשם שלה יהיה יותר מוכר. זה מגיע לה.
אז יאללה, שתכתוב עוד.

את חותמת האיכות של יעל הר כבר יש לה: חמישה כוכבים. וכולם יודעים שיעל הר אינה נדבנית כוכבים...
אני ממליצה מאוד לקרוא את הביקורת של יעל הר ואלון אלפרט על הספר. הן ראויות לספר הרבה יותר מזו שאני קשקשתי.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על מותו של אהרון אלקלעי