<mark>מאיה ערד</mark> היא הסופרת האהובה עליי. היא מושלמת. היא בדיוק מה שאני אוהבת לקרוא ושכמוה הייתי רוצה לכתוב. היא אחת ואין שנייה לה. קראתי את כל ספריה ואני תמיד שמחה לחזור אליהם. את הספר הזה קראתי לפני שנים ועכשיו קראתי אותו שוב.

לא כל מורה או מרצה לספרות יכול להיות סופר או ללמד בסדנת כתיבה ולא כל סופר יכול להיות מורה או מרצה לספרות או ללמד בסדנת כתיבה. לא כל סופר יכול להיות ורסטילי ולכתוב גם רומן, גם סי

ניגשתי לספר עם חשש מה. <mark>מאיה ערד</mark> כתבה ספר מתח? איזה באסה, מה לי ולספרי מתח? אני בכלל ייחלתי לרומן משפחתי עסיסי... בדיעבד, חששותיי התבדו לחלוטין, כי "מאחורי ההר" הוא אמנם רומן מתח שעוסק, בין השאר, בהיבטים העיוניים של הרומן הבלשי ואף טומן בחובו שתי תעלומות משלו, אבל הוא הרבה מעבר לכך. הוא דרמה מעולה שמיטיבה לתאר יחסים בין אנשים, במיטב מסורת הכתיבה של ערד.

זוהר בר, מרצה ישראלי לספרות בלשית שחי באר

<mark>מאיה ערד</mark> רקמה ספר ממה שכרגיל היא רואה ומכירה, החיים של הישראלים בארה"ב. וזה ספר שאהבתי מאוד, אבל לא מיד.
גיבורת הספר היא לאה צוקרמן, שהולדתה ברומניה, כשבגיל שמונה היא מוצאת עצמה בישראל ומאוחר יותר לומדת בסמינר לחינוך. בעקבות כל מיני התפתחויות שעוברות עליה, על זה היא לומדת מאוחר בחיים, היא מקבלת הצעה ממנהלת הסמינר לעבור לארה"ב לשליחות של שנתיים, ההופכות לישיבת קבע שם.
לאה היא אישה בלונדית ויפה וז

"ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות." כך שרה רחל המשוררת. לא רחל ההיא, אלא רחל השנייה, רחל שפירא, שגנבה במילותיה את לבי.

ואכן, לכאורה ביומיום אנחנו עוסקים בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות. הולכים בדרכנו, זו שהתוו לנו, זו שהתווינו לעצמנו, מדריכים, מודרכים, נמשכים באפסר, מוכים בשוט, פוסעים וצועדים וגם הולכים ורצים, סכי עיניים מונעים מאיתנו להביט ימין ושמאל אל קירות הזמן שחולפים

בראשית דרכי בסימניה, כשהייתי טירונית-ביזונית-גוש-טופו-טרי-מהבקו"ם שנושאת עיניים לאושיות סימניה (נשיאת העיניים נמשכת עד היום אבל האושיות השתנו) ואף חושדת בחלקן שהן סופרים בהסוואה (חלק מהחשדות הופרכו וחלקם התאמתו), כתבתי על נושא רגיש שקשור למין הרגיש באופן שנראה חסר רגישות.
זו הייתה חוות דעת (מפרגנת, דווקא) על ספר (טוב, דווקא) שכל כולו הוא חלום האִימַהוּת והמרדף אחריו.

בין היתר, השוויתי את הסופ

ספר משובח הוא זה שמהדהד בתוכך כמה ימים, שלא נוטש אותך מיד, מתפוגג ומתאדה. מאחורי ההר לא עזב אותי גם בלילה, ומתוך שינה ניסיתי לפענח את החידה.

אל הספר הגעתי מוכנה,. הביקורות בסימניה, כתבות ברשת והמלצותיהם של מי שמכיר את סגנונה של <mark>מאיה ערד</mark>, את טעמי הספרותי ובמיוחד את אהבתי הגדולה לרומן הבלשי.

ואכן, ערד לא הכזיבה.

זוהר בר, מרצה זוטר לספרות בלשית בקולג' קטן, מוזמן לבקתה בהרי הסיירה כדי לתת ארב

צמרמורת. רעד. זה מה שהרגשתי בסיום קריאת הספר הזה, למרות מזג האוויר האביבי שסביבי.
<mark>מאיה ערד</mark> לקחה את חיי האקדמיה וניתחה אותם באיזמל מנתחים חד ואכזרי, פרקה לחלקיקים אטומיים כל כך מדוייקים עד שאפילו גופה לא נשארה.

כשהייתי בתיכון התחלתי ללמוד בחוג למתמטיקה באוניברסיטה. זו היתה מן גחמה ילדותית, מרד מתבגרים חנוני. היו כאלו שצבעו את השיער בצבעים משונים, עשו פירסינג, עישנו, כל מה שעיצבן את ההורים. אני

"קנאת סופרים" מקורו במסכת בבא בתרא, אבל <mark>מאיה ערד</mark> נסמכה על הטרנד המודרני אליבא דמרב מיכאלי והפכה את זה לקנאת סופרות. מה שלא מודרני אצל ערד זה רפיונה המוחלט בדימויים. אלה דלים ושחוקים. גם עולמה הטכנולוגי צר כנמלה כשהיא מתארת את הסופרת שלה אביגיל יושבת במונית ונאבקת בנקרא על מסך הנייד, החשוך והאותיות טל ומטר. וואלה. לא שמעה ערד על ניידים בהירים והאפשרות להגדיל את הטקסט? נשמע עלוב כמו ערב ההקראה והדיו

כנראה שאין סוג של כתיבת פרוזה ש<mark>מאיה ערד</mark> לא מצטיינת בו.
מקריאת שני ספריה הקודמים ("שבע מידות רעות", "תמונות משפחה") חשבתי שהיא כשרונית מאד, ועכשיו - עוד יותר. אבהיר בהמשך מדוע.

אני יודע שיש כאלה שלא אוהבים את הכתיבה שלה, ויש כאלה שלא מעריכים אותה. חבל לי בשבילם. בעיניי היא מצוינת.

הפעם הסיפור הוא על סופר מוצלח של סיפורים קצרים. הוציא כבר חמישה קבצים. סופר מוערך בתחומו.
אבל הוא מקבל איתותים