ביקורת ספרותית על היתה כאן פעם משפחה מאת ביל קלג
ספר מעולה

---

מי שמכיר אותי יודע, שיש שני סוגי חנויות שעדיף שאצטיד בסכי עיניים כשאני חולפת על פניהן. סוג אחד הוא חנויות ספרים, אתם יודעים, לא הפתעתי אתכם, והסוג השני, חנויות של כלים והלבשת הבית, הום סטיילינג, בעברית צחה.

אני אוהבת אהבה ענקית לעצב. על קריירה בתחום ויתרתי מזמן. השוק רווי, לא מתגמל במיוחד והפסדתי את המומנטום. אז חוץ מלגלוש באתר בניין ודיור בדרך מהעבודה הביתה (זה האתר היחיד שהסמרטפון הכשר שלי מאפשר כניסה, חוץ מאתרים מועילים כמו בנקים, דואר, מודיעין וקופות חולים) נותר לי רק לתרום את טעמי לבני משפחתי, חינם אין כסף. טוב, גם ההוצאות האלה נופלות עלי. אם אני רוצה שאלה כריות הנוי שיהיו על הספה שלהם, וזה האגרטל שהם ישימו על השולחן, אני צריכה לשלם.

העיצוב שאני הכי גאה בו בביתי שלי, הוא קיר תמונות המשפחה.

על הקיר בחדר השינה שלי תלויות שישים ושתיים תמונות ממוסגרות.

ההתחלה היתה לפני כשלוש שנים. במשך שנה וחצי רכשתי מסגרות יפהפיות לתמונות, הום סטיילינג, כבר אמרתי, וכשהיו ברשותי כארבעים מסגרות התחלתי למסגר את תמונות המשפחה. כלל אחד הנחה אותי, כל התצלומים הם היסטוריה משפחתית של בעלי ושלי. התמונה הכי חדשה היא מהחתונה שלנו ובה אנחנו מצולמים עם ההורים משני הצדדים. זו התמונה היחידה בצבע, כל השאר בשחור לבן וקדם כרונולוגית לחתונה.

התחלתי לתלות את מקבץ התמונות. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. המסגרות כולן הן בצבעי כסף, זהב, שחור, לבן ושמנת. הן בעלי טקסטורות שונות ודוגמאות שונות, וכולן משתלבות לפסיפס יפהפה ומאוזן ויזואלית. בוודאי שמתם לב, כי האופנה העכשווית מעודדת שילוב של צבעים ודוגמאות בכריות נוי ובריהוט, אבל עם איזון.

במשך שנה וחצי הוספתי עוד ועוד תצלומים. סבים סבתות, דודים ודודות, הורים בחתונתם, אנחנו בילדותנו, היסטוריה מצולמת. הקפדתי שלא לתלות מסגרות זהות זו ליד זו, לשמור על א-סימטריה שנותנת במבט כללי סימטריה, על רווחים סבירים ועל יופי אסתטי (לא אני עיצבתי את המסגרות המדהימות הללו, כך שאני יכולה בהחלט להתפעל מהן בקול רם).

צריך היה גם לשמור על איזון משפחתי. חצי שלי, חצי שלו, תלויים במעורב.

ענף משפחתי אחד נגדע כמעט כולו. אמי שרדה יחידה את השואה, ולכן ההיסטוריה שלה התחילה עם שחרורה ממחנה הריכוז. כל השאר אבד.

כשאני מראה לנכדי, המסתבכים והולכים באינפורמציה המבלבלת הזאת, זה סבא שלי, זאת סבתא של סבא, זה אבא שלי, זה סבא של אבא שלי, אני גאה להראות להם מאין באו ושמחה כל כך שנשארו בידי התצלומים הנפלאים הללו.

בין התצלומים יש גם מסמכים ממוסגרים, ההזמנה לחתונה של הורי, פשוטה, צנועה, נזירית. כתב ההסמכה לרבנות של חמי וזה של אבי, גלויה חתומה בחותמת הדואר ששלח דודי לאחיו, ובו ביקש שייגש לבקש ברכה מאדמו"ר, מסוים, כי הייתי מאושפזת בגיל ארבעה וחצי חודשים עם חשד לדיזינטריה. היו ימים.

ג'ון ריד איבדה את כל משפחתה בבוקר אחד, בוקר החתונה של בתה.

באש עלו בעלה לשעבר, אהובה בהווה, בתה וחתנה.

ג'ון נמלטת מן הזיכרונות אל מוטל על שפת הים. בגד אחד לגופה. רחוק מן הבית החרב, רחוק מיקיריה שעלו באש, רחוק מהתקוות, מהתוכניות, מהאהבה, מכל מה שאנחנו רואים כמובן מאליו, עד שהחיים נמוגים.

אבל לג'ון לא נשארו אפילו תמונות על הקיר ולא אלבומים לדפדף בהם, זולת התמונות שבראשה, והאבל שאין מילים לתאר אותו מבלי ליפול למלכודת הקלישאות.

הספר הנפלא הזה מתאר את האובדן בלי להשתכשך בביצת המילים הכואבות. הוא מספר סיפור שאין נורא ממנו, ולא משתמש ברפרטואר המילים הנרדפות כדי לתאר את הטרגדיה.

הוא מספר את סיפורה של ג'ון ואת סיפור אהבתה לגבר שחור, צעיר ממנה, את סיפור נישואיה הכושלים, שבגללם בתה התרחקה ממנה, את סיפורן של זוג הנשים שמנהלות את המוטל שאליו היא נמלטת. הוא שוזר במחרוזת יפהפייה את סיפור משפחתו של החתן, של הנער האבוד שרק ביקש להחביא תיק אסור, על האשה שמשחררת את ג'ון מכבלי האבל ואת אמו הלבנה של הגבר השחור, שנשאה כל חייה את חרפתה ואת יחסם המזלזל של תושבי העיירה.

ביל קלג כתב ספר ביכורים כשרוני להפליא. רוב הדמויות בספר הן דמויות של נשים והוא ממש מדבר מגרונן, נדיר שסופר גבר מצליח לגעת בדקויות רגש עמוקות בעדינות כזו. ולא, זה כלל וכלל לא ספר נשים, במובן הרע של המילה, נהפוך הוא, הוא צלול ובהיר ונטול דבק ושמאלץ, ובכל זאת מצליח לעורר עצב אינסופי וגם תקווה.

לעיתים קרובות כל כך, אנחנו מתייחסים למשפחה כאל מובן מאליו. הם האנשים הקרובים אלינו, אבל גם כר האגרוף שלנו. האוזן הקשבת לצרותנו, אבל גם נשוא הרכילות המרושעת הנלחשת מפה לאוזן. כתף כדי להישען עליה, אבל גם כדי לטפוח טפיחה של צביעות מלווה במחמאה מזוייפת. המשפחה היא רשת הביטחון שלנו, אבל אנחנו מנסים יותר מדי את גמישותה עד שהיא נקרעת. היא החומה שמקיפה אותנו, אבל אנחנו פורצים אותה בגסות.

וכשמשפחה היא מה שנשאר תלוי על הקיר, אי אפשר לתקן כלום.

תודה ליעל, למסמר ולדינה, שכתבו ביקורות יפות ונוגעות על הספר העצוב והיפהפה הזה.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על היתה כאן פעם משפחה