ביקורת ספרותית על היתה כאן פעם משפחה מאת ביל קלג
ספר בסדר

---

"תודה שאתם מחזיקים את הזיכרון בשבילנו, עד שיהיה לנו פנאי לעשות את זה". כך אמרה מיכל, ביתם של עמיר ומתי וייס בטקס חניכה של חורשה לזיכרם. את מתי היכרתי רק באופן וירטואלי - דרך מפגשים מקוונים בקבוצה של מנחי קהילות לומדות של מורים. מתי היתה כל כך דומיננטית, עד שהאישיות שלה עברה דרך הזום והקרינה הלאה, גם אל מי שלא נפגש איתה פיזית. בשבת של שבעה באוקטובר היתה מתי עם עמיר בעלה, שניהם כמעט בני שבעים, בביתם שבבארי. הילדים שלהם גם הם היו בבארי, אבל בשכונה אחרת, דואגים וחרדים להוריהם ומנסים לקבל ידיעות על הטבח שמתחולל. המטרה היתה לקחת אותם לעזה, אבל משהו השתבש ברכב שאמור היה לקחת אותם ולכן הרגו אותם. הבית, זה שבנו להם בעשר אצבעות, זה עם כל הזכרונות והדברים, נשאר שלם ברובו, עד שכוח צה"ל נכנס ובניסיון לטהר את המבנה הרס חלק גדול ממנו. ארבעת הילדים, כבר בוגרים ובעלי משפחות, מנסים להרים את עצמם ולבנות, ולקושש מעט זכרונות מההורים שחייהם נגדעו ברגע.

היו אהמון אסונות, ועוד לא התחלנו לעכל עד כמה. משפחות שנחמקו ביום אחד - הורים על ילדיהם, ילדים שהתייתמו, הורים שנותרו שכולים. והגרוע מכל - אלה שנותרו לבד ממשפחתם. כמו אריאל זוהר בן השלוש עשרה שיצא לריצה וגילה שהוריו ואחיותיו נרצחו. איך קמים מדבר כזה? איך מצליחים לנשום יום אחרי יום? איך חיים?

ויש עוד שאלה: למה לקחת ספר שנקרא "היתה כאן פעם משפחה" מהספריה? לא מספיק לקרוא דברים בעיתון? זה מה ששאלה הבת שלנו כשראתה את הספר שאני קוראת. והשאלה, אני חייבת להודות, במקום. לפעמים יש מציאות כל כך קשה וכל כך כואבת, שקצת קשה לשאת זוועות. "בעיקרו, זהו סיפור על משפחות – המשפחות שנולדנו להן ואלה שאנחנו מקימים". כך כתוב על הכריכה האחורית, ומי שעוקב אחרי יודע שזה מה שאני עושה בשנה האחורנה, קוראת וחוקרת על קשרי משפחות, והספר הזה רלוונטי, כך לפחות הוא מעיד על עצמו.

הספר מתחיל בשריפה. בעיירה קטנה ופרובינציאלית שבה כולם מכירים את כולם בית נשרף, ובעיתוי הכי מזעזע שאפשר לעלות על הדעת, יום לפני שהיתה אמורה להיות בו חתונה. בשריפה נהרגו ארבעה אנשים - וויל ולולי - הזוג שעמד להינשא, אדם - אביה של לולי, ולוק - בן העיירה שהוא בן הזוג הנוכחי הצעיר הנוכחי של אמא של לולי. שרדה את השריפה - ג'ון. היא נשארה בחיים אבל צריכה להתמודד עם אובדן קשה מנשוא - עם המוות של הבת שלה, ועם אובדנם של שני בני זוג שלה, זה שממנו היא נפרדה וזה הנוכחי, וגם עם האובדן הפיזי של הבית עצמו, שבו היו הרבה מאוד זכרונות מהאנשים האלה. לאור תסריט הפתיחה הזה עולות הרבה מאוד שאלות כמו איך קרה שהבית עלה באש והאם היתה כאן הצתה מכוונת או תאונה ואיך קרה שג'ון שרדה בעוד כל שאר האנשים שישנו בבית באותו הזמן נספו. עם זאת, אף בלש לא מגיע אל הבית, והמשטרה לא חוקרת את האירוע. זה לא סוג הספר הזה, זו אינה תעלומה בלשית, והספר מתמקד יותר בקשרים האנושיים - הזוגיות של ג'ון, בשתי הפעמים, האישיות של לוק השחור למחצה וההיסטוריה שלו בעיירה קטנה ולבנה כל כך, הדברים שאיתם מתמודדת לידיה אימו השכולה של לוק, האימהות של ג'ון והקשר הזוגי של בעלות המוטל אליו היא נמלטת כדי להתובסס בדיכאונה.

אלא שכל ספר הוא תעלומה בלשית, והיות שאף בלש לא נשלח לזירה הופכת הקוראת של הספר לבלשית, והיא מנסה לבנות תמונה שלמה מתוך המידע שזורע הכותב בין פרקי הספר. ואל יהי קל הדבר בעיניכם. פיסות המידע פזורות טיפין טיפין בלא סדר כרונולוגי מאורגן ובלי התמקדות בדמות אחת מסויימת. הכותב עובר בין הווה לזמנים שונים בעבר ובין דמות אחת למשנה, והקוראת היא זו שצריכה להכין לעצמה ציר זמן מאורגן של הדברים שקרו. בנוסף השמות דומים מדי, לפחות עבור הקוראת הישראלית, ומכאן גם הקושי לחבר מי קשור למי ומה תפקידו באירוע. ספוילר: בסוף מגלים מה הצית את האש ומדוע ג'ון היתה מחוץ לבית, אבל כשמגלים זה לא כל כך משנה. הספר אמור לעסוק ברגשות, הקשים והעמוקים שיש, אבל נראה שהוא קצת בורח גם מזה אל הפריפריה של העצב. איך זה לקבל מכתב מהבת שלך, זו שכעסה עלייך שנים רבות על כך שהתגרשת מאביה, אבל לקבל אותו רק אחרי שהיא כבר מתה? המכתב שם, הרגשות קצת פחות.

על הספר יש ביקורות אוהדות גם של אפרתי ויעל הר שאני מחשיבה את דעתן מאוד. הסיבה לפער היא העיתוי של הכתיבה. בתשעת החודשים האחרונים קראתי כל כך הרבה סיפורים ודיווחים ופוסטים קורעי לב שהם המציאות של התמודדות עם אבל קשה ושכול עמוק. כדי שמשהו בידיוני באמת ייגע הוא צריך להיות כתוב הרבה יותר טוב מהדרך שבה הספר הזה כתוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על היתה כאן פעם משפחה