ביקורת ספרותית על אלינור ופארק מאת ריינבו ראוול
ספר בסדר

---

השם של הספר הזה היה, איכשהו, בכל מקום.
רב מכר, רומן, נוער.
ולא ממש רציתי לקרוא אותו.
אבל אחרי שקראתי ואהבתי את "מעריצה" של ריינבו ראוול, בהמלצת פפריקה, הייתי סקרנית לחזור לאלינור ופארק ולראות מה פיספסתי.
תובנה: זה הסדר הלא נכון לקרוא את הספרים.
אולי אם הייתי קוראת את אלינור ופארק קודם הייתי נהנית יותר, בסדר שבו קראתי אותם - ממש לא התלהבתי.

אלינור ופארק הוא סיפור אהבתם של שני בני נוער דחויים ולא מקובלים, לכאורה.
למעשה, אלינור היא זו שאינה מקובלת.
פארק מוצג בפרקים הראשונים כמי שנמצא בשולי החברה, אלא שמתברר שיש לו קשרים מסוימים עם שני המקובלים ביותר בכיתה, יש לו חבר טוב, יש לפחות עוד בת אחת בכיתה שמתלהבת ממנו, והיא דווקא מהמקובלות, והוא אלוף באיזושהי אמנות לחימה ששכחתי את שמה ואף עושה בה שימוש כשצריך. ולפחות בעיני אלינור - הוא ממש ממש חתיך. (ואם פספסתם את זה, לא נורא, דפדפו קצת הלאה ותקראו שוב: ממש ממש חתיך. עכשיו ברור?)
לכם זה נשמע כמו פרופיל של נער לא מקובל?
כי לי לא ממש.
פארק, שלמרבה האירוניה בשלב מסויים בספר מחליט להשתמש באייליינר, ומסמל לכאורה את הנזילות של הקטגוריות המגדריות, משמש בספר על תקן האביר על הסוס הלבן שמציל את אלינור, והיא, מצדה, תלויה בו ובאהבתו, למרות שהיא מתוארת כנערה חזקה ועצמאית.
הדגם הזה, אגב, של הבחור הנורמלי באופן יחסי המציל את הבחורה שבאה מרקע בעייתי (בשני הספרים יש אמא נוטשת), חוזר על עצמו ב"מעריצה".
וכמו במעריצה, גם כאן בעצם לא לגמרי ברור מה הוא מצא בה, ועל מה מתבססת האהבה המופלאה בין השניים.
הספר היה אמור לקבל נקודות זכות על העיסוק בנושאים של דחייה חברתית, אלימות במשפחה, הזנחה הורית והטרדות מיניות. בפועל, גודש האומללות שמונחת על ראשה של אלינור יוצר תחושה של ניסיון לסחוט דמעות יותר מאשר לדון ברצינות בנושאים האלו.
נשארות לו בכל זאת נקודות זכות על הצבת דמות גיבורה שאינה יפה וחטובה, ועל כך שהניסיון שלו לסחוט דמעות אכן עובד, לפחות במקרה שלי.
מסתבר שהמודעות למניפולציה לא תמיד מספיקה כדי למנוע את פעולתה.
מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אלינור ופארק