אתחיל מהסוף ואומר שאהבתי את הספר מאוד.
אסייג את דבריי ואומר, שלהשתמש במילה 'אהבתי' זה לא כל כך מדויק מצידי.
לא היה לי מושג, שאני עומדת לקרוא ספר מהסוג הזה. מהסוג המשמים. המטריד.
יכולתי להגיד שהספר הזה הוא טראש אמריקאי, רומנטי וקיטשי, אבל הוא לא היה כך עבורי.
הרגשתי לא בנח, היה לי קצת חם, נלחצתי, וגם נגרם לי זעזוע קל.

הספר הזה פגש אותי בקונפליקט רחב יותר. קונפליקט חברתי.
בין קמפיינים של METOO לבין וודי אלן ובת זוגתו ובכלל, כל הדבר הזה שנקרא: הטרדה, ניצול סמכות, פערי גיל, שיקול דעת.
לכתוב ספר כזה, בתקופה שבה המציאות מתעלה על כל סיפור או ספר- זה מעשה דיי נועז.

כל הספר התבלטתי מה אני מרגישה. התלבטתי באמת.
האם וייבי נמצאת במציאות שבה אין לה ברירה חוץ מקלן? האם היא באמת מאוהבת או חושבת שהיא מאוהבת?
וקלן. שכל המחשבות שלו פרצו החוצה בספר הזה, כאילו לא מספיק, שאני כקוראת קוראת את ההתרחשות, אני גם שומעת בתוכי את המחשבות שלו. זה היה קשה.
כי פתאום, הכל התערבב לי. ההיגיון והחוסר היגיון והאהבה האמיתית ומה שבאמת ומה שלא.

שאלתי את עצמי אם קלן היה צריך לפעול אחרת? מה המעמד שלו בתוך כל הדבר הזה?
ואני, יושבת בניחותא, אבל לא כל כך בניחותא, שואלת את עצמי האם זה לגיטימי? האם זה לגיטימי להתאהב בילדה בת שמונה?
האם זה לגיטימי כל מה שקורה כאן?

הכל אצלי רומנטי בחיים. הדרך שבה בחורה או בחור כלשהו הולכים ברחוב בדרך זאת או אחרת נראית לי רומנטית וגם הדרך שבה השמש זורחת,ואני יכולה להציג עוד הרבה דוגמאות, ולכן שאני ניצבת מול קונפליקט מחשבתי שכזה אני מסרבת לראות את חוסר ההיגיון אלא רק את הרומנטיקה, אבל הפעם לא יכולתי שלא חצי להתקומם, חצי להתווכח עם עצמי.

והכותבת, הסופרת. היא עשתה את זה טוב. כי היא לא חסכה בכלום. בתיאורים, במחשבות, בכאב- בכלום. ולכן, כשסיימתי את הספר לא הסתכלתי על הספר הזה כטראש. הסתכלתי עליו כספר מעורר מחשבה על המציאות של היום. על העיוות או הרומנטיקה- על האם בכלל המח שלי/שלנו מסוגל עוד לראות בסיפור כזה היגיון או שהכול כבר נשרף?

שם הספר "כל מה שקרה שם באמת" הוא בעצמו מעמת אותי עם המציאות.
כי בכל כך הרבה סיפורים במציאות שלנו יש עמימות לגבי מה שקרה שם באמת. וששואלים אותי: מה את אומרת על זה? אני תמיד עונה שאין לי מושג. כי באמת אין לי מושג. כמו שאין לי מושג מה אני חושבת על כל מה שקראתי בספר הזה.
אבל, לפחות, בספר הזה גיליתי את האמת ויש בזה כל כך הרבה הקלה...וגם בכלל לא.

כשרק לקחתי את הספר 'מאה ימים של אושר' מהספרייה, הייתי בטוחה שאני הולכת לעבור חווית קריאה מטלטלת.
מאה ימים של אושר? שאלתי את עצמי.
וואו! בטח אני הולכת לקרוא ספר ממש מיוחד ומעניין.
זה גם בטח הולך להיות ספר ממש עצוב ומי כמוני אוהבת ספרים עצובים, עם כל הבכי והדרמה מסביב.

לאחרונה אני מבינה כמה אפשר ליהנות גם בלי טלטלה.
אני לא צריכה סערות ודרמות בשביל להרגיש השפעה, חוויה והנאה.
רוגע ושלווה מביאים עמם רעננות וקסם שלא קיים בעולם הסוער שקיים במוחי, רב הדמיון.

כך היה הספר הזה. לא מטלטל במיוחד, אך גם לא מאוד שגרתי. ספר, המספר סיפור חיים של אדם פשוט ולא מתחכם.

לוצ'ו מגלה לנו כבר בתחילת הספר שהוא עומד למות ממחלת הסרטן.
הוא אדם שגרתי לוצ'ו.מה לא שגרתי אצלו? כמות הסופגניות שהוא אוכל והכמיהה האדירה שלו לידע.
למדתי דברים חדשים ומסקרנים בספר הזה. במיוחד על לאונרדו דוינצ'י.
הוא התפשר על העבודה שלו, בגד באשתו, אוהב לאכול יותר מדיי ויש לו קבוצת חברים משעשעת במיוחד.

אין דרמה מיוחדת בספר. המלל ישיר, הגיוני, חד וקולע, אך יחד עם זאת היו רגעים קטנים, טבעיים שעשו לי חשק לבכות. וגם לצחוק. כמו בחיים האמיתיים.

הרגעים האלה,כאשר אדם מתכונן למותו מעסיקים אותי מאז ומעולם.
זה מרתק אותי לדעת כיצד אנשים חווים את הרגעים האלה שלפני המוות, מה הם מחליטים לעשות, איך הם לוקחים את הבשורה, מה הם מתכננים.
לקרוא על כך ספר הכניס אותי לשבועות מספר אל תוך החוויה, גם אם דמיונית, אני יודעת שיש בה קווי דמיון רבים למציאות.

ב-100 הימים של לוצ'ו הוא בעיקר התעסק ב-לגרום לאשתו לסלוח לו על הבגידה שלו.
הוא עשה זאת בדרך מאוד לא יצירתית. אף אישה לא הייתה סולחת. יצירתיות היא לא הצד החזק שלו.
הוא מעביר את הזמן הרבה עם עצמו, עם דברים חדשים שהוא מגלה ויחד חבריו, שהם חלק נרחב מחוויותיו ועולמו.

ב-100 הימים של לוצ'ו דמותו נפרשת למולי ברגעים אישיים, משעשעים, עדינים ומרתקים מלאי חששות ופחדים.

אהבתי את מאה ימים של אושר בעיקר בשל הפשטות שלו.
שיח מינימלי, מדויק ומעשיר.
ורגעים קטנים שהוציאו ממני רגש.

"חוצה את הקו" ריתק אותי אליו בשניות.
שאב אותי בלי יכולת להפסיק.
התעמקתי בשיח, במשמעות, מאחורי המילים והדמויות, בכל פיפס בו.

קלייר ואיירין הן שתייהן נשים שחורות, אך לא נראות במראה שלהן כאלה.
בשלב מוקדם בחייה, קלייר, מחליטה לבצע מעבר לצד הלבן. היא מתחתנת עם בחור לבן בלי שהוא יידע שהיא שחורה.
היא חיה את חייה איתו, בעוד הוא קורא לה "ניג" (ניגר) כי זה מצחיק אותו שהיא נהיית שחורה מיום ליום.
הוא מתעב שחורים ולא מבין עד כמה הבדיחה שלו אמיתית וטראגית ממש.

איירין, מתחתנת עם בריאן, גבר עם חלומות מדוכאים. לא ממומש ועצוב.
היא חיה בקהילה שחורה, בתרבות שחורה ומצליחה להיות יחסית שלווה מאוד.

הכל משתנה שהיא פוגשת לאחר שנים לא מעטות באופן אקראי לגמריי את קלייר.
לאיירין הכל מתחיל להתערער.
היחס שלה לקהילה, לבריאן, לחיים שלה, למשמעות, ליופי...
העולם מתחיל להיחרב עלייה בקצב לא פשוט בכלל, בספר דק ותכליתי.

שאלות רבות שאלתי את עצמי בספר הזה:
מה מהות השינוי שיופי ופיתוי מסוגלים לעשות?
מדוע שאישה תבחר לחיות בסבל, אך העיקר לא להיות מזוהה כשחורה?
למה תמיד צריך לקרות משהו דרמטי בשביל לרצות לעשות שינוי בסבלו של אחר?
כמה רחוק אפשר ללכת בשביל לשמור על העולם הסגור והשמרני שלך?

חלקן נענו. חלקן נשארו פתוחות. ועל חלקן אני עוד צריכה לחשוב לעומק.

היה משפט, שהיה כלול בתוך מחשבתה של אחת הדמויות. הוא משך את תשומת ליבי במיוחד:
"ביטחון. האם זו רק מילה? אם לא, האם הוא יכול להיות מושג רק במחיר של הקרבת דברים אחרים כמו אושר, אהבה...
האם..אמונה גדולה מדיי בביטחון... נוטלת מן האדם את הכשירות לדברים אחרים?"

שאלה מצוינת.

באוקטובר הקרוב אתחיל תואר בספרות וחינוך.
ראש החוג שלי, הראוי לציון בנחמדות יוצאת דופן המליץ לנו על ספרים לקרוא וספר זה בתוכו.
לא זכיתי שספר זה יהיה כלול בלימודי לבגרות ולכן הגעתי אליו בלי ציפיות. חוץ מהציפיות שיש לי מעגנון כמובן, אשר בספרו 'סיפור פשוט' שבר את ליבי.

כפי שניתן לראות בביקורת הקודמות הלב שלי נשבר מספרים בקלות.
סיפורי אהבה וייסורים הם הדרך לגרום לי לסגור את הספר ולהגיד: אוף. אוף ש"י עגנון למה אתה אף פעם לא מרחם על קוראייך ונותן להם סוף טוב כראוי באגדות לשם שינוי?

אף על פי השפה הקשה והסיוע שלי בביאורים ובהערות שכתב: נפתלי גינתון לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר.

מנשה חיים הוא דמות טרגית.
יושבת אנוכי וקוראת את הטעויות שהוא עושה אחת אחרי השנייה ושואלת את עצמי: באמת עגנון? במציאות הכי אכזרית דבר כזה לא יכול לקרות.
איך חשבת על זה? זה מופלא.
אני מזיזה את הראש לצדדים, מצקצקת בלשון ונמצאת לגמרי עם מנשה חיים, כואבת את הטעויות שלו, את ההשפלה, החרטה והעצב הגדול בסוף והדמעות שעמדו בעייני.

ועכשיו אתם בטח שואלים מה קרה? או שלא. זה גם בסדר.
מנשה חיים ואשתו הם בעלי עסק מצליח וביום אחד מתחילים לרדת מנכסיהם עד לחוסר כל.
לאחר עקשנות בלתי פוסקת שמובילה למצב גרוע יותר מנשה חיים יוצא למסע ארוך לגייס כסף ובדרך..אובדת הדרך, אובדת אישיותו וחוזקו, אובד הוא עצמו.
הכל אבוד ואבד.

הסיפורים והדמיות הנוספות שמתבלים את הספר רק מלמדים ומדגישים את מהות הסיפור, את מהות העניין והלמידה שהספר הזה מנסה להגיד לקורא הנבון:
לפעמים תלך לאיבוד בני, אבל יכול להיות שעד שתבין את זה הכל כבר יהיה אבוד. אל תתייאש, כי לייאוש כבר לא תהיה מטרה. תבנה משהו חדש, כי זה מה שיש לך.
תמיד אפשר לתקן וגם כדאי , גם אם נראה שהכול מקולקל.

מנשה חיים ואשתו חפים מאשמה לאחרים, רק מאשימים את עצמם ובודקים בציציות את מעשיהם וזה דבר מדהים, זה מעביר אותי כקוראת תהליך עצום.
הזוגיות ביניהם היא מרשימה. הם מכילים אחד את השני, סופגים והאהבה שלהם אחד לשני היא מה שמחזיקה אותם גם כאשר אין להם כלום.
אהבה אמיתית שניתן גם ללמוד עלייה בהמשך הספר, שהעלילה משתנה. אף פעם אין ביניהם קנאה ושנאה ובטח שלא נטירת טינה.

אהבתי את כל הדמויות. גם את הדמויות שהרסו למנשה חיים את חייו, כי כולן היו עשויות כל כך טוב, ביצירתיות בגאונות ואת כולן אני מבינה.

כפי שאמרתי בתחילה, שסגרתי את הספר הייתי בהלם קל וליבי נשבר. הסיפור הזה ממשיך ללוות אותי.

כתיבה נפלאה וקשה של ש"י עגנון, דמויות עגולות, חלקן מעוררות השראה וחלקן מעוררות רחמים אך כולן גאוניות.
מתאים לכל גיל, לכל שלב בחיים, חוץ משלב עצוב מאוד, כי זה סתם ישבור את הלב יותר.

תקראו.

מעטים הם האנשים המבחינים בחייהם חולפים ביעף, בהינף יד, פתאום. ריקים, חסרי משמעות.
מעטים עוד יותר הם אלו שמבחינים בכך ומחליטים לעשות מעשה.
זוהי כאמור, דעתי.

לינה היא האישה שאני לא רוצה להיות.
היא מתמללת בעיתון ה'רקורד'. יושבת מאחורי אזניה ואף אחד לא מוקיר לה תודה, בקושי זוכר את שמה. עבודתה היא עבודת נמלים כואבת.
היא שומעת כמעט ראשונה את החדשות הטובות, הרעות והמזעזעות ומעבירה אותן לכתב. ככה חולפות להן ידיעות רבות, בשתיקה ובהכנעה.

יום אחד, היא קוראת ידיעה בעיתון על אישה שהתאבדה. נכנסה לגוב אריות והם טרפו אותה.
היא מגלה שזאת ארלין, אותה אישה שפגשה כמה ימים לפניי באוטובוס. אישה עיוורת.

היא יוצאת לחיפוש, בעיקר אחרי עצמה.
היא לומדת כמה דברים על החיים שלה, שלנו.
על משמעות התחושות והחוויות אשר אנו חווים במהלך היום. על כך שאיננו מרגישים כלום, לא יודעים להרגיש. אפטיים.
היא לומדת כמה הכנעה צריכה להיות לאישה הנותנת את עצמה לטרף אריות. כמה הבנה צריכה להיות לה על עצמה ועל תכליתו של עולמה. איך במותה היא נותנת אפילו לטרף שלה להבין את תכליתו. "אחד המאמנים שלנו לוקח את רוברט לשטח מגודר....אבל הוא מעדיף להישאר בכלוב. הוא עבר הלם. זה ייקח זמן".

מסעה של לינה נלמד במקביל לזכרונותיה מתקופת ילדותה, הוריה ולימודיה באוניברסיטה.
מסעה גם נערך במקביל לאירועים המתרחשים במערכת העיתון, אליה היא נחשפת אט, אט ומרגישה שדברים רבים חובטים בפניה. בתחילה היא הייתה מפנה את לחייה השנייה, אך מסעה מלמד אותה להתמודד ולהילחם על דעותיה והאמת שלה.
היא מבריקה וחכמה, אף שמעטים מבחינים בכך.
היא ממלמלת לעצמה ציטוטים אין ספור במקום לתקשר עם בני האדם והיא חולמנית.

הכתיבה של הספר מעניינת. פעם ראשונה שאני נתקלת בסגנון כה מיוחד. נדרשתי לריכוז רב, עקביות וגם הבנה של הדברים הנמצאים מאחורי המילים.
הסופרת לא מתעכבת על תיאורים מלאים ומעייפים, אלא יוצרת תמונה ייחודית של הדברים אותם היא מנסה לתאר.
הדמויות מיוחדות, מעניינות ומבקשות פענוח והבנה.

אהבתי בעיקר את ראסל, הנקרע בין שני העולמות. זה העיתונאי וזה הדורשת ממנו לינה, להיות אמיתי ומוסרי. אהבתי את הביישנות שלנו ובעיקר את יכולתה של הסופרת להעביר אליי את הבלבול והתמיהה בה דמותו נמצאת.

וכמובן, בשל חיבתי למבוגרים שקטים, נהניתי לקרוא את קוב. מעט מילים, הרבה משמעות.

ממליצה מאוד לקרוא ולקבל הצצה גם לעולם העיתונאי וגם לדילמות רבות וחשובות המעסיקות אותנו בחיי היום יום, אלה אשר אנו מדחיקים.

שם הביקורת שלי לספר הזה היא: אם 'מהיר ועצבני' כן, אז למה 'האיש משומקום' לא?

'האיש משומקום' הוא ספר אקשן בעיקרו בשילוב מתח.
לאחר שניסיתי לחשוב מה ה"בעיה" בספר זה, החלטתי שהוא הקדים את זמנו.
ספרי מתח מורגלים בקריאה ולעומת זאת אקשן הוא ז'אנר הנצפה יותר בטלוויזיה ובקולנוע.
הייתי ממש שמחה לראות את מרבית הסצנות שבספר,בסרט, בקולנוע בצירוף גל גדות.

התחלתי לקרוא את הספר בגלל הביקורת של 'הרלן קובן' על כריכת הספר.
אמרתי לעצמי: אם 'הרלן קובן' אומר, מי אני שאגיד לא?

העלילה של הספר אינה מיוחד במינה.
אוואן, יתום X, בעקבות עברו מחליט להיות איש צללים ולסייע לאנשים במצוקה.
"אתה זקוק לעזרתי?" הוא שואל באמצעות טלפון מיוחד ומיד נענה.
לאוואן יש אויבים רבים והוא נכלא בטירה ענקית ע"י אדם בשם 'רנה'.

חלק גדול מהספר עוסק בניסיון של אוואן לברוח מהטירה.
מה שעושה את הספר למיוחד כל כך, הן השיטות שבהן הוא משתמש, המלכודות שבהן הוא נופל והסיפור של 'רנה'.
זה מרתק להיכנס לתוך ראשה של דמות, לדמיין מה יהיה הצעד הבא שלה ועוד יותר מרתק אותי לדעת מהיכן שואב הסופר את הרעיונות שלו, את חלקם אפילו זיהיתי בסדרות שצפיתי בהן (דבר שפחות אהבתי).

דמויות הרקע בספר כלל לא הוסיפו לחוויית הקריאה שלי (מלבד 'רנה'), אך הן לא היו מיותרות לחלוטין.
הניסיון של גרג להכניס לספר שלו חמלה ואנושיות בדמויות מרושעות שתאוות לכסף ולרצח היה נדוש, אך עם זאת קיבלתי את זה באהבה.

הסוף של הספר היה מפתיע, אך אני בטוחה שאחד הקוראים חשד שדבר כזה עלול לקרות.
אהבתי מאוד שגרג, הסופר, השאיר פתח לספר נוסף, זה תמיד משאיר אותי מעוצבנת ותלויה באוויר. וזאת תחושה שאני נהנית ממנה אחרי קריאת ספר.

אם לסכם את הספר 'האיש משומקום':
עלילה- נדושה.
סצנות- מרשימות, מעניינות ומפתיעות.
דמויות- אינן מחדשות במיוחד.

האם לקרוא?
עד כאן. את זה אני כבר לא מחליטה.

'גיבור' הוא ספר שזעזע אותי.
כבר עם תחילת הספר נזרקתי לתיאורים וסיטואציות שכמעט עקרו את ליבי והעלו לי בחילה.

הספר מתמקד במקביל בשלוש התרחשויות שונות שקשורות זו בזאת.
הראשונה היא של גיבור הטייס, השנייה היא של משפחתו של גיבור, והשלישית היא של מפקד צבא לשעבר.
באמצע נכנסת התרחשות נוספת שגורמת לתפנית מעניינת מאוד בעלילה ומעלה שאלות רבות על מוסריות, עתיד וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת בשביל הרווח האישי שלנו.

אז מה באמת אריק צ'רניאק ניסה לומר לי? לקוראים?
אני מתחבטת בשאלה הזאת עוד.
אני לא בטוחה אם הוא ניסה להעביר מסר, לזעזע, להעלות מודעות או פשוט סתם לספר סיפור, לספר מציאות או דברים על העתיד.


בתחילת הספר מקבלת אותי סיטואציה איומה ובה חיילי מגב מתנכלים, יורקים ומקללים.
בהמשך אני פוגשת דמויות מוכרות מהמציאות שלנו כמו: יונית לוי ורון חולדאי.
בנוסף, אי אפשר לא לשים לב לניסיון של אריק להשליך תכונות של פוליטיקאים מוכרים על הדמויות בספר..תכונות שזועקות לי את שמותיהם בברור!

הספר מתרחש בצלה של מלחמת טרור המתרחשת בישראל נגד אויביה ויחד עם זאת חלק מהאזרחים במדינה רוצחים אחד את השני בשל דעות כאלה ואחרות.
המלחמה מתוארת בספר לפרטי פרטים. אזרחים שתלויים על עצים ברחובות, איברים קטועים, מלחמות על אוכל וטראומות.
אחד הדברים שהסבו את תשומת ליבי הן סגירות המעגל המתקיימות בספר הזה.
ברגע אחד אישה חוטפת לחם וברגע השני היא שרועה על הכביש, ללא רגל. וזוהי רק דוגמה אחת.

אריק לא בוחל בתיאורים, מזעזע את ראשי וליבי וגורם לי לתהות לא פעם, ככה, ככה תראה המלחמה הבאה שלנו?


ושוב איני מבינה האם אריק מספר סיפור או מעביר מסר, כי אם הוא מספר סיפור, למה הוא כל כך מתאמץ להדגיש דמויות מהפוליטיקה הישראלית בספרו?
מדוע הוא משתמש בדמויות שאנו מכירים? למה הכל דומה?


אם זה לא היה ברור עד כה הסיפור פנטסטי בעיניי.
אם הצלחתי לפחד ולהזדעזע הוא הצליח.
חששתי, נחרדתי, נגעלתי והופתעתי בכל רגע מהתפניות השונות בסיפור, ממידת האכזריות ומכמות הידע שאריק היה צריך ללמוד ולקרוא לקראת כתיבת ספר כזה.

אין ספק שאין כאן הוכחה חיה לכך שזה ספר ביכוריו של הסופר. זה מאוד הפתיע אותי.

"אני מכיר כמה, לא הרבה שתמיד עושים את הדבר הנכון. הם תמיד אנשים טובים. אני לא מדבר על אלה שלא עושים שום טעות כי הם לא עושים כלום, כי החיים שלהם כל כך קטנים ששום דבר לא יכול בעצם להיהרס, כי יש גם כאלה".

כשסיימתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי מאיפה להתחיל את הביקורת שלי.
האם להתחיל מהפנים של הספר, ממה שהוא ניסה להעביר או להתחיל מהדמות.

קרל אובה הוא לגמרי אנחנו.
הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, בלי הפרעות, בלי תזוזות- הוא והכתיבה שלו. ליצור. להשאיר חותם בעולם.
אבל פתאום, יש ימים כאלה שהוא מתעורר בבוקר ורוצה את המשפחה, את לינדה אשתו, את הילדים ורק לרגע קט מרגיש כמה טוב חלקו.
קרל אובה הוא כזה שרוצה כל הזמן לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו.

לא יכולתי ברגעים רבים בספר שלא לחשוב לעצמי, תגידי, את, את לא קרל אובה לפעמים?

גבר מאוהב זאת כותרת ממש קטנה בשביל הספר גבר מאוהב.
קרל הוא גבר מאוהב, שכל הזמן מאוהב במה שאין לו.
הוא מזכיר לי ילד, שכל הזמן רוצה את מה שאין.
ילד, שלא מצליח לדחות את סיפוקיו, שלא מצליח להסתכל מסביב ולהבין את המציאות האחרת שבה הוא נמצא עכשיו, ילד שלעתים מנסה לעשות דווקא.

הוא סופר מוכשר שלא מרוצה מעצמו בכלל. לא מהכתיבה שלו, לא מאיך שרואים אותו ולא מאיך שהוא באמת. הוא מותש.
הוא שואף לאידאלים אישיותיים פנימיים ונכנס לדיכאון שהוא מבין שמה שהוא מרגיש ומה שהוא עושה בפועל הוא לא אותו דבר.

הוא מתחשב אף על פי שבא לו להתנהג בחוסר אכפתיות.
הוא מבצע את המשימות, למרות שבא לו לזרוק הכל וללכת לכתוב.
הוא אומר דברים רק כדיי להיראות אחרת בעיני מי שמתבונן בו או מקשיב לו.
ולמרות שהוא מתוסכל מכך ולמרות שהוא לא רוצה לעשות את זה באופן הזה, הוא ממשיך בדיוק באותה הדרך, לאורך כל הספר.
הוא לא מרוצה ולא מאושר וכל הזמן מסתכל החוצה ורוצה להיות שם. רק לא בבית, רק לא עם אשתו, רק לא עם הילדים.

מצד שני, לקרל אובה יש ימים שהשמש פתאום זורחת לו.
הוא מרגיש שהילדים הם כל עולמו, מרבית חייו,משמעותם, הוא רוצה ילד ואז מבקש עוד אחד ועוד אחד ואז שוב תפנית, שוב אני כועסת...הוא משאיר את אשתו לבדה, בתסכולה, בבכייה ולא מבין למה היא לא מבינה שהוא צריך שקט, שהוא צריך לכתוב, שהוא צריך להיות לבד.


השיח הפנימי שיש לו עם עצמו כתוב בצורה נהדרת.
הרגשתי שמישהו מדבר אליי ומספר לי איך החיים שלו עוברים, איך הוא מרגיש, הרגשתי הכל. הרגשתי שאני משוחחת איתו או יושבת שולחן ליד ומצוטטת למה שהוא אומר.
הרגשתי את המבוכה שהוא רב עם אשתו ומנסה להציק לה.
הרגשתי את הכעס בתוכי שהוא כל הזמן עוזב אותה כדיי לכתוב.
הרגשתי עצב שקראתי את מה שהוא חושב ומרגיש על עצמו.
לקרוא את מה שהוא חושב ברגעים כל כך אינטימיים ואישיים עורר בי את כל הרגשות גם יחד והיו רגעים שפשוט התעייפתי, ששאלתי את עצמי: מה קורה כאן?מה יש להם לזוג הזה? מה יש לקרל אובה הזה?

לינדה, אשתו של קרל אובה היא זאת ששברה אותי לגמרי.
היא כל כך חלשה, כל כך מאוהבת, כל כך רוצה לרצות ושהכול יהיה מושלם כמו באגדות.
היא בוכה באמצע הלילה ושקרל אובה מתעורר ושואל אותה מה קרה היא מזכירה לו את הריב שהם רבו לפני שעתיים ומתנצלת בבושה, כאילו מה כבר עשתה, כאילו מה כבר ביקשה. היא שברירית ונוטה להתפרצויות, מוציאה את מה שהיא מרגישה ומתחרטת על מילותיה החדות. ושוב פעם אני מוצאת בלינדה את המציאות, את מה שקורה באמת, גם בחיים האמיתיים. מצאתי את עצמי מחייכת בעצב שהבנתי שלינדה היא לא דמיונית.


קרל מתמודד גם עם עצמו ועם האופי שלו, עם החולשות שלו. הוא לא אוהב להתמודד עם ריבים וויכוחים, הוא לא אוהב לפתח שיחה, הוא לא אוהב להציק ולהיכנס לרגעים מביכים ורבות הפעמים שהוא עצמו מפסיד מכך וגם פוגע בקרוביו.
הוא מלקה את עצמו על כך שהוא כזה, אך אינו מנסה לשנות את זה.
וזה מה שכל כך מרתיח בו. הוא כזה פסימי, כזה סופני, מקבל את המציאות שככה היא, וככה אני וככה החיים ולא נוקף אצבע לעשות אחרת.
לא נוקף אצבע לשנות..
הכל פשוט ככה, וככה חרא וככה נשאר.

ואחרי כל המאבק, ואחרי כל הקושי נשאר את הדף האחרון של הספר, סוף המאבק.

תהנו ולמידה מהנה על עצמכם.

הספר, ללכת בדרכך בהחלט היה מעבר לכל דמיון.
ואולם, עצם העובדה שאני מתחילה את הביקורת שלי עם המשפט הזה, לא בהכרח מעידה על כך שהוא היה טוב יותר מהחיים אחרייך, ההפך הוא הנכון.
לספר החיים אחרייך, היה משהו שלללכת בדרכך לא יכול להיות לעולם וזה ערך מוסף.

ערך מוסף לחיים עצמם, לחיים של כולנו.
חיים שבהם אנו יכולים לאבד את האנשים שיקרים לנו מכל, שהיו המשמעות לחיינו, עצם קיומנו. ומה נעשה מחר בבוקר?

ג'וג'ו מויס, הנפלאה בכתיבתה כבשה אותי גם הפעם.
לאו דווקא בסחטנות רגשית ובסיפור קורע לב, אלא במפגש עם המציאות, בנקודת מבט.

לואיזה קלרק, בחיים אחרייך מתמודדת או יותר נכון לא מתמודדת עם החיים שאחרי מותו של אהוב ליבה.
היא אבודה לגמרי וזה מה שכל כך נפלא. לראות איך דמות מבולבלת, הופכת אט, אט למגובשת, לאחרת. ואיך, כל רגשותיה ותחושותיה נפרשים אל מול הקורא, מולי.

פיתוח העלילה של לואיזה קלרק היה בעייני יצירתי ומרענן ולא צפיתי אותו בכלל.

הוא הפגיש אותי עם צחוק ועצב וגם המון למידה עצמית.

אני כל כך מודה על ספרים שאני יכולה לא להניח מידי ולקרוא אותם גם באחת בלילה, אני מרגישה שהם חלק ממני, מהאנרגיה שלי.

הלוואי שג'וג'ו תמשיך להתפתח ולהפתיע אותנו, הקוראים עם עוד ספרים מחדשים ומרעננים.