ביקורת ספרותית על אלינור ופארק מאת ריינבו ראוול
ספר טוב

---

גיליתי מה העניין עם ריינבואו ראוול. היא כותבת ספרים שהם חכמים ברגע נתון. כלומר, כשאני קוראת משפט אני מתפעלת ממנו עד מאוד. אני מתפעלת מהפרטים הקטנים ומהרמזים והשיחות החכמות. מהפער בין הכתוב למה שמובן ממנו. זה חכם.
אבל, במכלול הגדול (חוץ מקארי און, שהוא פלא גדול, והלוואי שהיא פשוט תמשיך כמוהו) היא לא מייצרת תוצר שנזכר כמשהו משמעותי בפני עצמו. לא בטוחה למה. איכשהו הספר לא מפיק יותר מ"ספר חמוד, כתיבה חכמה, נהניתי מאוד לקרוא". אולי אין לה מטרת על? ייתכן שזה העניין? שמרוב שהיא מספרת את הסיפור של האנשים הקטנים אנחנו נשארים, בעצם, עם... האנשים הקטנים ביד?
והרי מה אנחנו מחפשים בספר? את האנשים הקטנים או ניצוץ, ברק?
גם וגם, כמובן. אבל אצלי ספר ייזכר יותר אם הוא ברק. אז כן. זו הבעיה שלנו.
פאנגירל מתגבר על זה טיפה כי הוא עוסק בברק, אבל צונח לתחום העלילה הפשוטה והמהנה-לרגע.
(ואז קארי און מגיע ומשתבץ בול במקום.)
אלינור ופארק בעיני נשאר בתחום הראשון. שזה לא רע וגם לא מבריק. אני עדיין נהניתי בטירוף לקרוא אותו. תודה על כמה שעות כאלו.

אגב: קראתי אותו באנגלית, ואין לי ספק שבמקרה הזה אהבתי אותו בשל כך. כי טוב, לא חושבת שהחן בכתיבה של ראוול מיתרגם יפה. ויש הרבה חן.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על אלינור ופארק