“השם של הספר הזה היה, איכשהו, בכל מקום. רב מכר, רומן, נוער. ולא ממש רציתי לקרוא אותו. אבל אחרי שקראתי ואהבתי את "מעריצה" של ריינבו ראוול, בהמלצת פפריקה, הייתי סקרנית לחזור לאלינור ופארק ולראות מה פיספסתי. תובנה: זה הסדר הלא נכון לקרוא את הספרים. אולי אם הייתי קוראת את אלינור ופארק קודם הייתי נהנית יותר, בסדר שבו קראתי אותם - ממש לא התלהבתי. אלינור ופארק הוא סיפור אהבתם של שני בני נוער דחויים ולא מקובלים, לכאורה. למעשה, אלינור היא זו שאינה מקובלת. פארק מוצג בפרקים הראשונים כמי שנמצא בשולי החברה, אלא שמתברר שיש לו קשרים מסוימים עם שני המקובלים ביותר בכיתה, יש לו חבר טוב, יש לפחות עוד בת אחת בכיתה שמתלהבת ממנו, והיא דווקא מהמקובלות, והוא אלוף באיזושהי אמנות לחימה ששכחתי את שמה ואף עושה בה שימוש כשצריך. ולפחות בעיני אלינור - הוא ממש ממש חתיך. (ואם פספסתם את זה, לא נורא, דפדפו קצת הלאה ותקראו שוב: ממש ממש חתיך. עכשיו ברור?) לכם זה נשמע כמו פרופיל של נער לא מקובל? כי לי לא ממש. פארק, שלמרבה האירוניה בשלב מסויים בספר מחליט להשתמש באייליינר, ומסמל לכאורה את הנזילות של הקטגוריות המגדריות, משמש בספר על תקן האביר על הסוס הלבן שמציל את אלינור, והיא, מצדה, תלויה בו ובאהבתו, למרות שהיא מתוארת כנערה חזקה ועצמאית. הדגם הזה, אגב, של הבחור הנורמלי באופן יחסי המציל את הבחורה שבאה מרקע בעייתי (בשני הספרים יש אמא נוטשת), חוזר על עצמו ב"מעריצה". וכמו במעריצה, גם כאן בעצם לא לגמרי ברור מה הוא מצא בה, ועל מה מתבססת האהבה המופלאה בין השניים. הספר היה אמור לקבל נקודות זכות על העיסוק בנושאים של דחייה חברתית, אלימות במשפחה, הזנחה הורית והטרדות מיניות. בפועל, גודש האומללות שמונחת על ראשה של אלינור יוצר תחושה של ניסיון לסחוט דמעות יותר מאשר לדון ברצינות בנושאים האלו. נשארות לו בכל זאת נקודות זכות על הצבת דמות גיבורה שאינה יפה וחטובה, ועל כך שהניסיון שלו לסחוט דמעות אכן עובד, לפחות במקרה שלי. מסתבר שהמודעות למניפולציה לא תמיד מספיקה כדי למנוע את פעולתה. מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.”

“אהבתי ממש את הספר ולא ציפיתי שהוא יפתיע אותי בצורה שבה הוא הפתיע אותי! קראתי את מעריצה לפני כמה שנים ומאוד אהבתי. הספר הזה שונה מאוד ממעריצה אם כי יש כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם בשני הספרים. הספר מרגש ומצחיק (מצאתי את עצמי צוחקת בקול הרבה פעמים) ונוגע ללב. יש פעמים שבהם לא כ״כ הבנתי לאן הסופרת חותרת ומה היא מנסה לומר אבל סה״כ היא הצליחה ליצור ספר יפייפה”

“סיפור אהבה, כלום יש נושא נדוש יותר ממנו? אלפי סיפורי אהבה נכתבו, ורבבות עוד ייכתבו, והבנליות מעולם לא הייתה נדושה יותר... ממש כשם שהמעלה הגדולה ביותר של ספר מתח טוב גלומה בהתעלותו מעל לסוגה הספרותית הצרה לה הוא שייך, הוא הדין, לדעתי, בהתייחס לסיפורי אהבה. כפי שקשה יותר לכתוב ספר מתח טוב מאשר פרוזה מקורית טובה, כך קשה יותר לכתוב סיפור אהבה טוב. כן, בגלל הבנליות שגלומה בנושא, ואולי גם באשמתו של הרגש המתעתע עצמו... סיפורי אהבה אף פעם לא משכו אותי. יאמרו המלעיזים כי נפשי היבשושית נעדרת כל שמץ של רומנטיות, ואני, בוש ונכלם בעצמי, אודה באשמה. מדוע, אם כך, קראתי את הספר? משפט אחד קטן בגב הספר שבה את לבי. היה זה משפט בסגנון של - אלינור ופארק חכמים מספיק כדי לדעת שאהבה ראשונה לא מחזיקה מעמד, אך נואשים מספיק כדי לנסות בכל זאת. טוב, אז אולי אהבה לא מדברת אל לבי האטום, אך יאוש לבטח מדבר אל נפשי הדואבת... הספר משרטט סיפור אהבה בין נער ונערה בני שש עשרה, והוא עושה זאת בצורה רגישה, מרגשת וחפה מכל בדל של קיטשיות מתקתקה ודביקה. הספר עוסק בהווי של בני נוער, מנקודת מבט של בני נוער ובשפתם - אעפ"י שהוא נכתב בגוף שלישי מפיו של המספר היודע כל. מי מאתנו איננו זוכר את האהבה הראשונה, הזכה, הטהורה, התמימה שהוא חווה בימי עלומיו? כן, אפילו היבשושי ההוא שנרתע מסיפורי אהבה נזכר בערגה בעלמת החן שכבשה אותו בימי בחרותו הנשכחים... באישיותם של פארק ואלינור גם יחד בא לידי ביטוי פן נאיבי מחד ונבון מאוד מאידך, והדברים מקבלים משנה תוקף כשהם מתייחסים לאהבתם. האהבה שלהם היא מאוד נאיבית, והתבונה שלהם גורמת להם להיות מודעים לנאיביות הזו. הקשיים החברתיים והמשפחתיים נערמים ומכבידים על מימוש אהבתם, אך הם עושים ככל שביכולתם להתגבר עליהם. האם הדבר יעלה בידם? לא אגלה מחשש לחשיפת פרטי עלילה (זו הקרויה "ספוילרים" בשפה הלועזית הקלוקלת שהשתלטה עלינו), אך אומר רק שגם אם הם לא הצליחו להתגבר, לפחות הם הצליחו להתבגר... הדבר מוביל אותנו אל הסוף של הספר, וגם כאן אצמצם בדבריי ואומר רק שהוא בולט בהיותו מציאותי ונקי מכל זיק של קיטשיות. והרי לא היה דבר סכריני יותר מאשר לסיים את הספר בנוסח של "סוף טוב - הכול טוב". החיסרון הבולט ביותר של הספר, לדעתי, נעוץ בשפה הרזה שלו. הספר איננו מצטיין בעושר של השפה. המשפטים קצרים, השפה די ענייה, ומאוד צרם לי השימוש התכוף במילים נוסח "פאק". היות שהדברים מובאים מנקודת מבט של בני נוער והם אמורים לשקף הווייתם, יש בשפה הרזה משום אותנטיות, ועל כן אני נוהג עמה במידת הרחמים. לסיכומו של דבר, אם אדם אטום לב כמוני נפעם מסיפור האהבה הרגיש הזה, אולי בכל זאת חבויה לה פינה רומנטית עלומה בנבכי נפשי המוגפת...”

“גיליתי מה העניין עם ריינבואו ראוול. היא כותבת ספרים שהם חכמים ברגע נתון. כלומר, כשאני קוראת משפט אני מתפעלת ממנו עד מאוד. אני מתפעלת מהפרטים הקטנים ומהרמזים והשיחות החכמות. מהפער בין הכתוב למה שמובן ממנו. זה חכם. אבל, במכלול הגדול (חוץ מקארי און, שהוא פלא גדול, והלוואי שהיא פשוט תמשיך כמוהו) היא לא מייצרת תוצר שנזכר כמשהו משמעותי בפני עצמו. לא בטוחה למה. איכשהו הספר לא מפיק יותר מ"ספר חמוד, כתיבה חכמה, נהניתי מאוד לקרוא". אולי אין לה מטרת על? ייתכן שזה העניין? שמרוב שהיא מספרת את הסיפור של האנשים הקטנים אנחנו נשארים, בעצם, עם... האנשים הקטנים ביד? והרי מה אנחנו מחפשים בספר? את האנשים הקטנים או ניצוץ, ברק? גם וגם, כמובן. אבל אצלי ספר ייזכר יותר אם הוא ברק. אז כן. זו הבעיה שלנו. פאנגירל מתגבר על זה טיפה כי הוא עוסק בברק, אבל צונח לתחום העלילה הפשוטה והמהנה-לרגע. (ואז קארי און מגיע ומשתבץ בול במקום.) אלינור ופארק בעיני נשאר בתחום הראשון. שזה לא רע וגם לא מבריק. אני עדיין נהניתי בטירוף לקרוא אותו. תודה על כמה שעות כאלו. אגב: קראתי אותו באנגלית, ואין לי ספק שבמקרה הזה אהבתי אותו בשל כך. כי טוב, לא חושבת שהחן בכתיבה של ראוול מיתרגם יפה. ויש הרבה חן.”

“השם של הספר הזה היה, איכשהו, בכל מקום. רב מכר, רומן, נוער. ולא ממש רציתי לקרוא אותו. אבל אחרי שקראתי ואהבתי את "מעריצה" של ריינבו ראוול, בהמלצת פפריקה, הייתי סקרנית לחזור לאלינור ופארק ולראות מה פיספסתי. תובנה: זה הסדר הלא נכון לקרוא את הספרים. אולי אם הייתי קוראת את אלינור ופארק קודם הייתי נהנית יותר, בסדר שבו קראתי אותם - ממש לא התלהבתי. אלינור ופארק הוא סיפור אהבתם של שני בני נוער דחויים ולא מקובלים, לכאורה. למעשה, אלינור היא זו שאינה מקובלת. פארק מוצג בפרקים הראשונים כמי שנמצא בשולי החברה, אלא שמתברר שיש לו קשרים מסוימים עם שני המקובלים ביותר בכיתה, יש לו חבר טוב, יש לפחות עוד בת אחת בכיתה שמתלהבת ממנו, והיא דווקא מהמקובלות, והוא אלוף באיזושהי אמנות לחימה ששכחתי את שמה ואף עושה בה שימוש כשצריך. ולפחות בעיני אלינור - הוא ממש ממש חתיך. (ואם פספסתם את זה, לא נורא, דפדפו קצת הלאה ותקראו שוב: ממש ממש חתיך. עכשיו ברור?) לכם זה נשמע כמו פרופיל של נער לא מקובל? כי לי לא ממש. פארק, שלמרבה האירוניה בשלב מסויים בספר מחליט להשתמש באייליינר, ומסמל לכאורה את הנזילות של הקטגוריות המגדריות, משמש בספר על תקן האביר על הסוס הלבן שמציל את אלינור, והיא, מצדה, תלויה בו ובאהבתו, למרות שהיא מתוארת כנערה חזקה ועצמאית. הדגם הזה, אגב, של הבחור הנורמלי באופן יחסי המציל את הבחורה שבאה מרקע בעייתי (בשני הספרים יש אמא נוטשת), חוזר על עצמו ב"מעריצה". וכמו במעריצה, גם כאן בעצם לא לגמרי ברור מה הוא מצא בה, ועל מה מתבססת האהבה המופלאה בין השניים. הספר היה אמור לקבל נקודות זכות על העיסוק בנושאים של דחייה חברתית, אלימות במשפחה, הזנחה הורית והטרדות מיניות. בפועל, גודש האומללות שמונחת על ראשה של אלינור יוצר תחושה של ניסיון לסחוט דמעות יותר מאשר לדון ברצינות בנושאים האלו. נשארות לו בכל זאת נקודות זכות על הצבת דמות גיבורה שאינה יפה וחטובה, ועל כך שהניסיון שלו לסחוט דמעות אכן עובד, לפחות במקרה שלי. מסתבר שהמודעות למניפולציה לא תמיד מספיקה כדי למנוע את פעולתה. מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.”

“אהבתי ממש את הספר ולא ציפיתי שהוא יפתיע אותי בצורה שבה הוא הפתיע אותי! קראתי את מעריצה לפני כמה שנים ומאוד אהבתי. הספר הזה שונה מאוד ממעריצה אם כי יש כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם בשני הספרים. הספר מרגש ומצחיק (מצאתי את עצמי צוחקת בקול הרבה פעמים) ונוגע ללב. יש פעמים שבהם לא כ״כ הבנתי לאן הסופרת חותרת ומה היא מנסה לומר אבל סה״כ היא הצליחה ליצור ספר יפייפה”

“סיפור אהבה, כלום יש נושא נדוש יותר ממנו? אלפי סיפורי אהבה נכתבו, ורבבות עוד ייכתבו, והבנליות מעולם לא הייתה נדושה יותר... ממש כשם שהמעלה הגדולה ביותר של ספר מתח טוב גלומה בהתעלותו מעל לסוגה הספרותית הצרה לה הוא שייך, הוא הדין, לדעתי, בהתייחס לסיפורי אהבה. כפי שקשה יותר לכתוב ספר מתח טוב מאשר פרוזה מקורית טובה, כך קשה יותר לכתוב סיפור אהבה טוב. כן, בגלל הבנליות שגלומה בנושא, ואולי גם באשמתו של הרגש המתעתע עצמו... סיפורי אהבה אף פעם לא משכו אותי. יאמרו המלעיזים כי נפשי היבשושית נעדרת כל שמץ של רומנטיות, ואני, בוש ונכלם בעצמי, אודה באשמה. מדוע, אם כך, קראתי את הספר? משפט אחד קטן בגב הספר שבה את לבי. היה זה משפט בסגנון של - אלינור ופארק חכמים מספיק כדי לדעת שאהבה ראשונה לא מחזיקה מעמד, אך נואשים מספיק כדי לנסות בכל זאת. טוב, אז אולי אהבה לא מדברת אל לבי האטום, אך יאוש לבטח מדבר אל נפשי הדואבת... הספר משרטט סיפור אהבה בין נער ונערה בני שש עשרה, והוא עושה זאת בצורה רגישה, מרגשת וחפה מכל בדל של קיטשיות מתקתקה ודביקה. הספר עוסק בהווי של בני נוער, מנקודת מבט של בני נוער ובשפתם - אעפ"י שהוא נכתב בגוף שלישי מפיו של המספר היודע כל. מי מאתנו איננו זוכר את האהבה הראשונה, הזכה, הטהורה, התמימה שהוא חווה בימי עלומיו? כן, אפילו היבשושי ההוא שנרתע מסיפורי אהבה נזכר בערגה בעלמת החן שכבשה אותו בימי בחרותו הנשכחים... באישיותם של פארק ואלינור גם יחד בא לידי ביטוי פן נאיבי מחד ונבון מאוד מאידך, והדברים מקבלים משנה תוקף כשהם מתייחסים לאהבתם. האהבה שלהם היא מאוד נאיבית, והתבונה שלהם גורמת להם להיות מודעים לנאיביות הזו. הקשיים החברתיים והמשפחתיים נערמים ומכבידים על מימוש אהבתם, אך הם עושים ככל שביכולתם להתגבר עליהם. האם הדבר יעלה בידם? לא אגלה מחשש לחשיפת פרטי עלילה (זו הקרויה "ספוילרים" בשפה הלועזית הקלוקלת שהשתלטה עלינו), אך אומר רק שגם אם הם לא הצליחו להתגבר, לפחות הם הצליחו להתבגר... הדבר מוביל אותנו אל הסוף של הספר, וגם כאן אצמצם בדבריי ואומר רק שהוא בולט בהיותו מציאותי ונקי מכל זיק של קיטשיות. והרי לא היה דבר סכריני יותר מאשר לסיים את הספר בנוסח של "סוף טוב - הכול טוב". החיסרון הבולט ביותר של הספר, לדעתי, נעוץ בשפה הרזה שלו. הספר איננו מצטיין בעושר של השפה. המשפטים קצרים, השפה די ענייה, ומאוד צרם לי השימוש התכוף במילים נוסח "פאק". היות שהדברים מובאים מנקודת מבט של בני נוער והם אמורים לשקף הווייתם, יש בשפה הרזה משום אותנטיות, ועל כן אני נוהג עמה במידת הרחמים. לסיכומו של דבר, אם אדם אטום לב כמוני נפעם מסיפור האהבה הרגיש הזה, אולי בכל זאת חבויה לה פינה רומנטית עלומה בנבכי נפשי המוגפת...”

“גיליתי מה העניין עם ריינבואו ראוול. היא כותבת ספרים שהם חכמים ברגע נתון. כלומר, כשאני קוראת משפט אני מתפעלת ממנו עד מאוד. אני מתפעלת מהפרטים הקטנים ומהרמזים והשיחות החכמות. מהפער בין הכתוב למה שמובן ממנו. זה חכם. אבל, במכלול הגדול (חוץ מקארי און, שהוא פלא גדול, והלוואי שהיא פשוט תמשיך כמוהו) היא לא מייצרת תוצר שנזכר כמשהו משמעותי בפני עצמו. לא בטוחה למה. איכשהו הספר לא מפיק יותר מ"ספר חמוד, כתיבה חכמה, נהניתי מאוד לקרוא". אולי אין לה מטרת על? ייתכן שזה העניין? שמרוב שהיא מספרת את הסיפור של האנשים הקטנים אנחנו נשארים, בעצם, עם... האנשים הקטנים ביד? והרי מה אנחנו מחפשים בספר? את האנשים הקטנים או ניצוץ, ברק? גם וגם, כמובן. אבל אצלי ספר ייזכר יותר אם הוא ברק. אז כן. זו הבעיה שלנו. פאנגירל מתגבר על זה טיפה כי הוא עוסק בברק, אבל צונח לתחום העלילה הפשוטה והמהנה-לרגע. (ואז קארי און מגיע ומשתבץ בול במקום.) אלינור ופארק בעיני נשאר בתחום הראשון. שזה לא רע וגם לא מבריק. אני עדיין נהניתי בטירוף לקרוא אותו. תודה על כמה שעות כאלו. אגב: קראתי אותו באנגלית, ואין לי ספק שבמקרה הזה אהבתי אותו בשל כך. כי טוב, לא חושבת שהחן בכתיבה של ראוול מיתרגם יפה. ויש הרבה חן.”