|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פרק חמש:
אנג'ל, אני, המנהלת הראשית שלכם, מקולקלת לגמרי וחולה, (ואני רצינית) אז אל תאשימו אותי אם הפרק יצא דפוק.
בזמן שכולכם תשושים מאירועי הלילה הקודם, וחלקחם עוצמים את העיניים כדי לקחת תנומה, והשאר מנסים להיאבק בשינה, זה הזמן של השדים לצאת לפעולה.
שדים נמצאים בכל מקום, יש שדי מים, שדי רוח, שדי אוויר ושדי אש.
השדים שונים משומרי הנשמות ומגנבי הנשמות מבחינה כלשהי, המראה שלהם אחר, העיניים לא אנושיות, האישונים הם קו דק והצבע שלהן הוא בצבעים שוטנים ומגוונים, מעבר למבחר שיש לצבע העיניים של בני האדם וגנבי ושומרי הנשמות.
השדים הם הרסניים ונוטים לשיגעון ולהנאה מקרבות.
חשוב לדעת-
- יש שדים בעלי מראות שונים, אתם הקובעים שלהם, בבקשה, תהיו יצירתיים, אתם יכולים לשחק עם הגובה, צבע שיער, עור, עיניים, ומראה בכללי.
- כל שחקן מחויב לכתוב לפחות חמש עשרה תגובות בפרק, מצטערת, זה פשוט טיפשי שאתם כותבים תגובה אחת, ואז נעלמים לשאר הפרק.
- חסינות לליליאן (הציבעוני האדום) אסור לאף אחד בתכלית האיסור לגנוב את הנשמה שלה, או להחליף את הנשמה שלה, או לעשות לה נזק כלשהו שקשור לנשמה ומוות. מותר רק לפצוע אותה קלות.
בהצלחה בהמשך הפרק!
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הייתי חייבת למשוך את מגי שתמשיך איתי, היא הייתה תשושה לחלוטין, אני לא מאמינה שהנחתי לה לבוא יחד איתי לכאן.
אני לא מאמינה שאנחנו ממשיכות ביחד.
אוף! ויינד נתן לי מבט שהבהיר שהוא לא יכול להשתנות לצורת הנשר שלו כך שכמה שפחות שידעו עליו-ככה יותר טוב.
אבל הייתי בטוחה ששרלוט תספר עליו בכל מקרה.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ליליאן עדיין חיבקה אותי, לא רציתי שהיא תפסיק, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני חייבת למצוא את וויספר...
"לילי, אני צריכה את העזרה שלך."
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"כל מה שתרצי" אני אומרת ומשחרתת את מייטי מחיבוקי המוחץ.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אדוארד החזיק אותי אותי חזק. השמש התחילה לעלות. אני חייבת לטהר את המחשבות שלי, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב על איך שכולם נפלו...
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני חייבת למצוא אותו. אני חייבת למצוא אותו לפני שמשהו יקרה... אני חושבת שהוא פצוע." אמרתי, הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי אבל לא נתתי להן לצאת. לא אחרי כל זה.
"מי?" שאלה אותי ליליאן. לא יכולתי לנחש מה היא מרגישה, היא נראתה אטומה, ולא הראתה יותר מדי רגשות על פניה.
"וויספר." לחשתי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(דד גירל, השמש עלתה כבר!!!)
מגי גנחה והתהלכה אחרי כמו מת מהלך.
הגעתי למצב שאני סוחבת אותה בעזרת הרוח ש ל י.
מה זה הטמטום הזה?
זחלתי על גבו של ויינד כי ידעתי שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי באוויר.
הוא העיף את כולנו באוויר בכזאת קלילות, חוץ מאת החיה של מגי, אני לא מבינה איך, הרי הוא אמור להיות באותו מצב כמו שלי, משהו שומר עליו חזק.
"אני יותר משאת חושבת, אני מסוגל ליות, אני יותר חזק, ל תשלי את עצמך ותחשבי שני חלש." לחש לאוזני.
התאפקתי ונאבקתי כדי להישאר ערה.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(OK)
|
|
גלושס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
איך אני אמורה לעשות זאת ??
לא הייתי בפרק הקודם :/
הצציייללווווו !!!!!
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(גלי, אני אדבר איתך בהודעות אישיות ואסביר לך מה קורה)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אסרתי על עצמי להרדם.
גווינגבר הייתה עייפה לא פחות ממני, וידעתי שאם אני אתיישב לרגע, אני ארדם.
ולא, אני לא ארדם עד הלילה.
ומה הדרך הטובה ביותר להתמודד כנגד עייפות?
להרוג, או לצוד.
באופן אישי, האפשרות הראשונה מועדפת עלי, אבל אין לי כוח, בכלל.
אז התוצאה היא שאני צדה.
ונכון לעכשיו, אני חושבת שדימן לא יאהב את מה שצדתי, אייל.
|
|
עמיתוש!!! XD
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני לא יכולה להירדם אני חייבת להישאר ערה" אמרתי לעצמי, קפצתי אל תוך המים ומיד התעוררתי בעיקר מרמת הקור של המים האלה, מה חשבתי לעצמי שאני קפצתי ישר בזריחה למים?
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נו ברצינות, כמה זמן אני אוכל להחזיק ערה?
אנחנו מתקדמים שאני נמצאת על הגב של ויינד, רוח קרירה נושבת, מגי ישנה בשלווה באוויר, הבד של חולצתו של ויינד כל כך רך שאני מחככת בו את ראשי, אני תופסת קצוות בד ומחזיקה את עצמי קרוב אליו, כדי שאני לא אפול.
אוי... גיהנום...
"תעצור." אני אומרת לו לבסוף, גם הוא צריך לשמור על אנרגיה, והוא מחליש אותי.
הוא הוריד את מגי על האדמה בתנועה חדה, החיה שלה צנחה על האדמה.
ויינד תפס אותי ואיכשהו הביא אותי לתנועה שהוא עירסל אותי בזרועותיו.
הוא הניח אותי בעדינות על האדמה, שעונה לגזע עץ.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
קטרין רצתה שאני אבוא איתה אתמול, בליל הירח והשישי השלוש עשר, אבל בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, ברחתי. למרות שצ'ראבל עשה לי נאום שלם של 'היית-צריכה-בת-ברית-בזמן-כזה-ומה-עשית-במקום?' שלו. נאום שדי הזכיר את הנאומים שאייר הייתה עושה לי.
לא הייתי מתנגדת להישאר עם קטרין, אבל המחשבה שאולי אצטרך להיות עם טרלין ודיימן אפילו לכמה דקות גרמה לי לרוץ ברגע שקטרין לא ראתה. את שאר הלילה ביליתי מכורבלת בתוך עצמי מאחוריי צמחייה בתקווה ששום מפלצת או משהו כזה לא תמצא אותי, כשצ'ראבל מנקר לי את השיער בתסכול.
התעוררתי קפואה ומכווצת בתנוחת עובר.
(מישהו יכול למצוא אותי ולהיות איתי או משהו?)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני מתנדב! :P אני הולך לריב עם ליליאן ברצינות אחרי שהיא ככה שוכחת אותי! אהמ צבעוני מהמ!)
"טלרין, מה עובר עלייך?" פערתי את העיניים שלי בתדהמה."את לא אמור לצוד את החברים של דרטניאן."
הוא נהם לידי בקול עמום. איילים יכולים לנהום בכלל?
היא פיהקה והנידה את ראשה בחוסר התעניינות מובהק."אין בעלי חיים. בכלל. חוץ מאיילים." הסבירה בפשטות והתחילה לפשוט את העור שלו.
"רק איילים?" נעשיתי חשדן. הרגשתי את הנשימה החמה של דרטניאן על העורף שלי.
"רק." היא התחילה לבשל אותו.
הפרסות של דרטניאן נעו באי נוחות בקצב מהיר לידי.
"תירגע." אמרתי לו בשקט."זה שום דבר."
הוא מלמל משהו בחוסר שביעות רצון והלך.
"כל הכבוד." סיננתי אל טלרין בכעס."שוב עשית את זה."
היא חייכה אליי בזחיחות."זה מה שאני הכי טובה בו, לא?"
נהמתי.
"איפה החברה שלך?"
"פשוט תהיי בשקט."
באותו יום, לא היה לי כוח אל אף אחד.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
השרירים שלי היו מכווצים כך כבר הרבה זמן, וממש הרגשתי את הכאב בניסיון לשחרר אותם באיטיות.
היה לי כל כך קר, שאפילו האש שניסיתי ליצור לא הייתה מספקת.
אחרי משהו כמו שעה, ישבתי על הדשא, נשענת על גזע עץ עבה בשתי שכבות של מעילים. אחד מהם גדול עליי קצת, כי הוא היה של אייר.
התחננתי בפני צ'ראבל שילך להרוג ארנבת או משהו, כי אני לא רציתי, ואחרי כמה שניות מצאתי את עצמי יושבת לבד בקור המקפיא הזה, מנסה לעשות אש, הצלחתי בקושי. מזג אוויר קר תמיד משפיע לרעה על כשפי האש. במיוחד עליי...
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(חיחיחי, מייטי ואני הולכות לריב אם דיימן יאלץ להיות איתה =))
"זה משהו שאני לא טובה בו" ציינתי בחיוך "אולי תדליק את האש? אני בחיים לא אצליח"
הבחנתי במבטים המודאגים שהוא החליף עם האייל שלו, ומספיק, אפילו לי יש גבול.
"לא היו שום חיות. חוץ מארנבים, סנאים, וכמה זאבים ושועלים. אתה יכול להיות בטוח שאני לא אצוד זאב, אחרי שועל לא היה לי כוח לרדוף. ואת העקבות של הסנאים והארנבים ראיתי, אבל לא היה לי כוח לרדוף אחריהם. התוצאה היא אייל."
דיימן נראה זועם, גלגלתי עיניים "בסדר, לך לצוד משהו אחר אם אתה כל כך קיצוני"
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(למה תריבו?)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(כי אנחנו אחיות שסוג של שונאות אחת את השניה =), אבל יופי, אנחנו איתך)
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(את זה הבנתי, אבל איך דיימן קשור לזה?)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(שימי לב, את אמרת שמישהו צריך להיות איתך. טליה, דיימן, התנדב ומכיוון שאני איתו חשבתי מה יקרה אם דיימן יאלץ להיות עם מייטי)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"פעם אחרונה, טלרין." סיננתי בכעס. איילים זה טעים, אבל משום מה... אחרי שהכרתי את דרטניאן, אני לא מתלהב כל כך לאכול אותם. זה עושה לי בחילה.
"בסדר." היא נאנחה בחוסר שביעות רצון.
שמתי לב לרשרוש בין השיחים.
"אני כבר חוזר." אמרתי לה בשקט. היא הנהנה.
עקבתי אחרי ארנבת שמנה במשך עשר דקות בערך. היא כל הזמן חמקה ממני, עד שלבסוף עצרה לרגע כדי להקשיב, וזרקתי עליה את הסכין. לא פגעתי בעין או בראש, אלא יצרתי חתך מכוער ומעצבן בבטן שלה, קרוב לכל הבשר הטעים. נאנחתי בעצבנות. זה הולך להיות יום ממש רע. בכל אופן, זה עדיף על אייל.
חזרתי אל המחנה הקטן וזרקתי על טלרין את הארנבת. היא קפצה ממקומה כנשוכת נחש וחייכה בקלילות כשזרקה עליי חתיכה מהאייל. קפצתי ממקומי. הצלחתי להתחמק. גיחכתי בחביבות. תהיתי בליבי מה עם ליליאן. בטח עם המייטי ההיא. אני לא הולך לרדוף אחריה. ממש לא.
"אז מה שלומך?" שאלתי את טלרין בחיוך."המון זמן לא דיברנו, את יודעת, כמו שצריך... מה עבר עלייך במשך כל הזמן הזה?"
היא התמהמה לרגע, וניצלתי אותו כדי לעקוץ אותה."מצאת את ה-אחד, שאת כל כך מרחפת?"
היא נהמה ושלפה את הסכין שלה. צחקתי כשהנשק החד והיפיפה רקד בין אצבעותיה הגמישות בזריזות שהייתה מלחיצה כל אחד אחר, אבל לא אותי.
היא צלתה את הבשר והסירה את מסכת האדישות לשנייה. כמעט נפלתי ממקומי מרוב בהלה. עינייה היו עצובות, כל הפנים שלה, כאילו.. כאילו... אני לא יודע. אני באמת לא יודע. אבל זה היה מספיק כדי להבהיל אותי עד עמקי נשמתי.
ואז היא התחילה לספר.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"בואי.." אדוארד אמר. כשלא הגבתי, הוא פשוט נשא אותי על ידיו. הוא לקח אותי דרך מנהרה תת קרקעית. תוך דקות ספורות יצאנו אל פני השטח, ליד הים. הבטתיי על פניו. הוא עדיין נשא אותי. "אני צריכה לספר לך.." לחשתי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"בוא נגיד ש..." מלמלתי "לא, לא מצאתי, לא את ה-אחד ולא אף אחד"
"מה?"
"היצור ההוא, שהראה לך ולבת... ולליליאן, לפי מה שהבנתי, הראה לך ולליליאן את מי שאיבדתם"
"נו, אז?"
"לי הוא לא הראה כלום, הוא הראה לי רק חור שחור, מה שאומר שלא היה מעולם אף אחד שהיה חשוב לי" נשמתי נשימה עמוקה "דיברתי עם... עם מייטי על זה. היא אמרה שזה לא נכון, שאתה היית חשוב לי, שההורים שלי היו חשובים לי, ו...שהיא היתה חשובה לי. התחלתי להתנהג כמו טיפשה, לבכות, מולה!"
דיימן גלגל את עיניו, המשכתי "מה שהכי משנה לי הוא, שאני מרגישה שזה נכון. מעולם לא היה אף אחד שהיה אכפת לי ממנו, וזה מאז ומעולם הקל עלי לפגוע באנשים. אני באמת כזו מפלצת?"
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(משעמם לי. וכן טרלין, את כן.)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוי, מסכנה שלי. אסור להראות לה שאני מרחם עליה.
"את לא מפלצת." אמרתי בתקיפות, והוספתי כשאני מהורהר."מייטי זו אחותך, נכון? זו המעצבנת שחתכה לי את הפרצוף והסתלקה עם ליליאן. ובקשר למפלצת ... אני לא חושב שזה נכון. היא פגעה בכל אחד במקום שהוא הכי היה רגיש אליו. אני חושב שהיא ידעה שמה שישבור אותך זה שתראי שהיא לא מראה לך אף אחד כמו לנו."
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הו, שרלוט, עכשיו אני הולכת להתאכזר אליך ברגע שתגיעי אלינו!)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(כן! טלירין, כל הכבוד! וווווווהוהוהוהוההוווווווווו! *מחיאות כפיים*)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני לא חושבת" מלמלתי "היא פגעה בכל אחד במקום הכי רגיש, מבחינת הזכרונות, ולמה יש לך כזה מבט מוזר על הפנים?"
הוא עיווה את פניו, בחנתי את הארנבת בביקורתיות "והיית חייב לתקוע לה את הסכין בבטן? לא יכולת לזרוק על הצוואר, אם אם כבר, לחתוך אותה לשנים?"
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אין לי מבט מוזר על הפנים." אמרתי בתמימות."ולא מסכים איתך. היא רצתה לשבור אותנו. זה מה שמפלצות רוצות. וגם מה שהן עושות... ואף פעם לא משנה להן באיזו דרך. חוץ מזה, שגם 'הזכרונות' שהיא הראתה לנו, לא היו באמת שלנו, אלא הזיות. זה שהזיות לא יכולות לשבור אותך רק אומר עלייך דברים טובים. וזה שזה מה ששבר אותך רק אומר עלייך דברים טובים."
העפתי בה מבט קצר ונוקב."ולמה את צדת דווקא אייל?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
החלטתי להתעלם מעניין המפלצת, כמה שיותר מהר אני אשנה נושא, יותר טוב בשבילי.
שפשפתי את עיני "בסדר, פשוט לא היה לי כוח לרדוף אחרי חיות, אז ישבתי על עץ, והורדתי את האייל עם הקשת שלי, הוא היה הראשון שעבר!" התגוננתי למבטו היוקד "ולמה אתה צדת ארנבת בצורה כל כך גסה?"
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבנתי שהזדמנות לנהל שיחה נורמלית עם טלרין עברה. נאנחתי קלות, אבל היא שמה לב והביטה בי בחשדנות. כמה התגעגעת אליה!
"נהיית עצלנית." הערתי בביקורתיות-אגבית והרמתי גבה." זה מה שקורה אחרי יומיים בלעדיי? לא טוב."
הסתכלתי על הארנבת וצל של חיוך חלף בפניי. חייכתי בשובבות."סתם היה בוקר מעצבן. למי יש כוח לצוד ארנבת כמו שצריך בבוקר מעצבן?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
עצלנית?!
אני?!
חצוף!
"אני לא עצלנית" אמרתי לו בזעם "ואתה היית עייף בדיוק כמוני אם היית צריך להילחם בחבורה של מפלצות!"
"בסדר, תירגעי"
"ודרך אגב, יש מישהו באזור, בערך חצי קילומטר מפה לכיוון צפון מזרח, נקבה"
הוא הרים גבה בהפתעה "ואת כל זה את יודעת מהמים?"
"ברור שלא, ראיתי אותה מקודם, כשיצאתי לצוד, אבל אפילו לי יש את הזמנים שבהם אני לא מוכנה להילחם, ולא זיהיתי אותה"
"בואי כבר" הוא הרים את הפגיון שלו "נבדוק מי זו"
הרמתי את הימיטרים שלי בעייפות "חייבת?"
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ברור שחייבים." קפצתי ממקומי וגררתי אותה אחריי בתקיפות."מה אם זו אוייבת? צריך לדעת, רק שנהיה בטוחים. ולא רק <\B> את נלחמת בחבורה של מפלצות."
היא נאנחה בתבוסה ונגררה אחריי. לפי המבט החשדן שנעצה בי, ראיתי שהיא יודעת שאני לא גורר אותה לשם כדי לבדוק אם זו אוייבת, כי זה טיפשי. אבל הייתי בטוח שהיא לא יודעת שהתעוררה בי התקווה העצומה שאולי זו ליליאן.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אופס, שכחתי איך סוגרים את הבולט!
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ישבתי על הדשא ליד שרלוט לא הייה לי דבר לעשות אבל לפתע פתאום שדון התקרב, הייה לו שער סגול, הוא הייה גבוה וכחוש עם ענים בצבע זהב וגוף כחול.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הלכתי אחרי מייטי, בחיפוש אחרי וויספר. מעניין מי זה. מייטי לא ממש פירטה אבל היא נראה מאוד מודאגת אז לא פקפקתי בה. אני אף פעם לא פקפקתי בה.
לפתע מייטי עצרה ולחשה...
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(נטע, שרלוט ברחה והיא לבד!!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"את באמת אוהבת את דיימן?"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בלעתי רוק. אני לא יכולה לשקר למייטי. אבל מה האמת.
חשבתי שנייה, מורידה מבלילי הרגשות את החישובים של מלחמה , צדדים ומפלצות משאירה שם רק את דיימן.
ולחשתי לה ממש בשקט "כן"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אהבה.
איזה רגש מוזר וחסר טעם.
בכלל לא חשוב בחיים.
כשליליאן אמרה שהיא אוהבת את דיימן, הרגשתי כאילו היא ירקה לי בפרצוף.
מה?!
אני לא מוכנה להאמין לזה, למרות שידעתי את זה כל הזמן, זה פשוט... אני לא יכולה להאמין ש... היא אוהבת אותו.
בלעתי את רוקי, והסטתי את מבטי, הסתכלתי על העצים וניסיתי שלא להביט בליליאן.
ואז ראיתי את זה, משהו אדום... אולי גם כתום, הופיע לרגע מאחורי העצים ואז נעלם. אש צצה מבין השיחים, אש קטנה שלא יכולה לעשות כלום, אבל אש משמעותית.
"אני חושבת שוויספר נמצא קרוב לכאן."
לא חיכיתי לליליאן, התחלתי לרוץ אחרי הדבר ההוא- אולי וויספר.
|
|
מרטאג
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא היינו אמורים ליצור שדים?)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא עושים את זה על ההתחלה!!)
|
|
מרטאג
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אז מתי? אני רק הצטרפתי, אין לי עלילה או משהו)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא עושים את זה על ההתחלה, ומה זאת אומרת ליצור שדים?! אתה פשוט ממציא אותם.
בהמשך הפרק יהיו שדים, עכשיו תתוב שאתה הולך ביער או משהו.)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי. היה לי קר. אני לא אוהבת שאנשים עודרים לי ואני לא מחזירה להם טובה. לא הייתי בטוחה מה קרה בבוקר. המפלצות מתו, הגענו למחנה ואן-מארי צעקה עלי "איך יכולת לעזוב אותי?" אני נלחצתי ואמרתי שלא ידעתי מה קרה, שמיהרנו. אייר ארה לי "בואי נלך" והלכתי אחריה. למה אני נותנת לאנשים לשלוט בי? מה קורה לי? אף פעם לא הייתי כזאת.
הדלקתי מדורה והסתובבתי אל רעם, אמרתי לו שילך לצוד לנו שתי ארנבות, או בעצם שלוש בשביל אייר. כשהמדורה דלקה איר התעוררה והתקרבה לאש. רציתי לצעוק עליה ולחבק אותי בגלל שהיא עזרה לי באותו זמן ולא עשיתי את שניהם. ידעתי שעוד צרות יגיעו ושאנחנו צריכות להתקדם, אבל לא יכולתי, הרגשתי עייפות ופתאום אייר צעקה "תתכופפי" וירתה למקום שבו היה הראש שלי. אני התכופפתי והיא צחקה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תגיד לי שאתה לא מקווה שזו החברה שלך" מלמלתי בשקט.
או שהוא לא שמע, או שהוא החליט להתעלם. כך או כך, אנחנו הולכים לכיוון מי שזה לא יהיה.
"יש כאן עוד מישהו" אמרתי בהפתעה "הוא נוצר כאילו משומקום, זה ממש מוזר, אבל הוא מתרחק מאיתנו, לכיוון זו שאתה רוצה לבדוק אם היא אויבת, או ידידה."
|
|
מרטאג
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הלכתי ביער, על ערימות עלים יבשים שהתנפצו תחת רגלי,
כל שרציתי היה לצוד משהו לאכול, איזה ארנב קטן,
מקסימום בז. אך היה משהו מוזר באדמה, היה גלים בין העלים היבשים, בכאילו שדרכתי על עור של שד כלשהו שהיה עשוי עלים וקבור באדמה. ידעתי שהיה נתון עלי אופציה אחת כדי לשרוד- לברוח. אך משהו באדמה הזאת כאילו קרא לי...
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חיבקתי את אשמי ואמרתי "ששש לא עכשיו, עכשיו את צרכה להיכנס למים."
הבריזה הייתה נעימה הפעם. הנחתי את אשמי על החול הרח, היא מילמלה משהו וניסתה לקום, אבל היא לא ממש הצליחה. החזקתי בידיה הקרות ועזרתי לה לקום עד שנכנסה למים. ממש לא רציתי לעזוב אותה רציתי לחבק אותה ולא לעזוב, אבל ידעתי שאי אפשר ידעתי שהיא חייבת להיכנס למים.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוקי, הודות למארטג, גם בזכותו, איכשהו, צריך להתחיל עם השדים! יקסדדלי!)
נאנחתי, נאבקתי בל כוחותי בשינה שניסתה לאפוף אותי.
רוח נשבה ושיחקה בשיערי, נתתי לה לעשות זאת, והתחלתי להירדם.
לפחות עד שהרוח הצליפה בפני כל כך חזק שקו דם הופיע על לחיי הפצועה.
הייתי המומה.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא.. לא מים.." מילמלתי. "אתה תיפול! אתם כולכם תיפלו!" לא הצלחתי לדבר, והבנתי שאני לוחשת. נסיתי להתנגד, אבל אדוארד הכניס אותי למים. הוא נכנב עמוק, שוחה, וצלל למטה אל הקרקעית. הרגשתי את זה מגיע. לא! צרחתי במוחי. לא הצלחתי למנוע את זה. לא, תברח! מוחי זעק. אני לא רוצה שתפגע! לאאאא!
|
|
מרטאג
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בתור התחלה, עף עלה אחד, והסתובב באוויר, לאחר כמה שניות הצטרף אליו עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ולאחר שניות ספורות, התעופפה מערבולת עלים ענקית באמצע היער השומם. לאט לאט מאחורי מסך העלים הרחב, החל להופיע גוש עלים קטן, הנדמה בצורתו לעובר, לאט לאט נהיה דומה יותר ויתר לבן אדם, וכאשר הגיע למראה זה גם אז החל לגדול, וכאשר גדל היצור, קטנה המערבולת מסביבו. כאשר היה מוכן, לא היה אפילו עלה יבש אחד על הרצפה, רק אדמה פוריה. היצור היה גוש עלים יבשים, ודמה בצורתו לענק, הגיע לגובה 3 מטרים, וכאשר היה קופץ, איני הייתי רוצה לדעת לאיזה גבהים היה מגיע. עיניו בערו בלהבה ירוקה, לא היה לו אף, וחלקו התחתון של פיו היה כמעט גדול פי שתיים מחלקו העליון, מצחו היה בולט ובמרכזו היה עלה בולט והיה חזק מהאחרים למראה. היו חסרות לו גם אוזניו, בידו היו רק שלוש אצבעות, אגודל, אצבע מורה, ושלוש אצבעות מחוברות אשר דמו לאחת. כך גם היה ברגליו.בטנו הייתה נפוחה וחזהו שרירי למראה. ידיו היו שמנות למטה ורזות למעלה, כמו חציל, וכך היו גם רגליו, אך באמצע ה"חציל" בלטה הברך הריבועית, את כפות ידיו אפף ערפל ירוק אשר רמז שהיצור יכול לזמן כשפים.
אמרתי לעצמי: "זמן לאתגר"
וזינקתי עליו עם חרב חסרת צורה עשויה אבן אודם.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אייר הייתה עייפה, ראו את זה עליה למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה. לא הבנתי מה קרה, פתאום הופיע לאייר חתך אל הלחי. ניגשתי אליה והיא מלמלה "תברחי". לא ברחתי, היא הצילה לי את החיים קודם. בלעדיה הייתי שוכבת מתה באמצע היער. היא ראתה שאני לא הולכת ובזמן שהיא נעמדה היא אמרה "שדים! תברחי!" אני לא יודעת הרבה על שדים, רק מסיפורים. שדים הם יצורים על-אנושיים עם עיניים מוזרות וכוחות קסם, רוב הפעמים שד תוקף יצור קסום עם אותו כוח כמו שלו. הבנתי שגם אני בסכנה, כי גם אני, כמו אייר, כשפית אויר. זו עומדת להיות מלחמת כוח, מנטלי. אני ואייר שלא הייתה במיטבה בגלל בזבוז כוח עלי והאיש השני שהיה עם אייר ומדבר רק איתה, גם רעם יעזור, אבל כמו שאני אל חזקה, גם הוא לא חזק. כולנו מול שד ביסוד שלנו. אין שום סיכוי שננצח אותו. ובזמן שהמחשבה המעודדת הזאת נמצאת במוחי התחלנו להילחם.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אן, ויינד הוא נער בגיל שלי!!!)
נאנחתי, היא לא מתכוונת לזוז מכאן, ואני כל כך עייפה במצבי, והרעל עדיין נמצא בעורקי.
אנחנו אבודים.
וואו, זאת מחשבה ממש מעודדת.
אני חלשה, עייפה, מורעלת, מתחילה להשתגע.
איזה מצב מזהיר.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(בסדר אנג'ל, קבלו תיקון - לא איש, נער)
עצמתי עיניים לרגע, כדי להתרכז, אבל אז החלטתי שעדיף שהם יהיו פתוחות. רעם חיבר איתי כוחות, זה היה קל היינו מורגלים לזה. אני ורעם התאמצנו כדי להגיע לאייר ולשלב כוחות. הצלחנו להגיע אליה, אבל בקושי. היא היית מחוברת לנער השני. פתאום, מידע הגיע אלי מכל גוף. מידע על רעם, שאליו הייתי מורגלת ומידע על אייר, הרבה יותר מדי מידע על אייר. הבנתי שווינד, ככה קראו לנער, הוא תאום של אייר והוא היה חיה תאומה. רעם הבטיח להסביר לי אחר כך מה קרה שם. הבנתי את כל מה שהם הבינו וזה היה הרבה.
העברתי קצת כוח אל אייר והתחלנו, ארבעתנו, ליצור כדור מגן מסביבנו, כדור מגן מסוכן מאד.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוקי, אני בהחלט משוגעת.
משתפת פעולה עם הילדה החלשה הזאת!
שבעצם היא יותר גדולה ממני בערך בשלוש שנים...
טוב, נערה.
כדור אוויר נוצר מסביבינו, בעצם אני וויינד יצרנו אותו יותר, היא הייתה עסוקה בשאיבת מידע מטופש עלינו.
לעזאזל.
אז עכשיו היא יודעת על ויינד.
נפלא.
התאפקתי לא להעיף אותה אחורה.
יש לה מזל ששתינו באותו צד.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מייטי קיפצה אל תוך העצים במהירות. מה היא ראתה? פילסתי לאט את דרכי ומצאתי אותה יושבת על הקרקע.
"הוא לא כאן!" אמרה בכעס ואז הוסיפה בקול שבור "חשבתי שהוא יהיה כאן..."
אני מנסה לנחם אותה ולהגיד לה שנצמא אותו אבל היא מתרחקת כמה צעדים אחורה. אפילו לא מסתכלת עלי
"מייטי? את בסדר? מה קורה לך?" אני אומרת ומנסה להתקרב ולבחון את פניה, אולי נפצעה.
אבל היא עוצרת את ידי לפני שזו מגיעה אל פניה ואומרת
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא עכשיו." אמרתי בתקיפות, לא יודעת למה אני מתנהגת ככה פתאום. המסע הזה שינה אותנו כל כך... אותי ואת ליליאן. "ראיתי משהו... ואם זה לא וויספר. מה זה?" שאלתי,
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני לא יודעת" אמרתי והתרחקתי ממנה. מייטי ואני. אני לא חושבת שאפשר להגיד את זה יותר. פעם היינו בלתי נפרדות, ועכשיו....
שלפתי את הסכין שלי "עדיף להיות מוכנות".
הקול שלי נשמע כל כך קר.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הוצאתי את הקשת שלי ומתחתי בה חץ.
"אם את רואה משהו, כל דבר חשוד, תקראי לי מייד." בלעתי את רוקי לפני המשפט הבא, "אני לא יכולה לאבד אותך שוב." לחשתי. ורצתי משם, רודפת אחרי הלא- נודע, וליליאן הלכה אחריי באיטיות.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הפעם המים לא עושים לאשמי טוב. תפסתי את היד של אשמי ומשכתי אותה איתי למעלה בחזקה. נשמתי נשימה עמוקה ובהולה, כי כבר היה חסר לי הרבה אויר. לא נראה לי שאשמי נשמה בכלל.
כשכבר הראשים שלנו היו באוויר החזקתי את הכתפיים שלה וייצבתי אותה, כי נראה שתכף תיפול. הסתכלתי לתוך עיניה ולא הרפיתי.
"מה קורה איתך?" שאלתי בקול תקיף."את מספרת לי עכשיו."
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני פוקחת את עיניי. אני לא שולטת על עצמי- אלא רואה הכל מרחוק. אני רואה את עצמי מכשפת מים. הם עוטפים את אדוארד ואותי, ומתחילים למשוך אותנו למעלה. גבוה יותר, וגבוה יותר, וגבוה יותר. אני לא מפסיקה. אני רואה הכל- חסרת אונים. עיניי הירוקות זוהרות בכחול בהיר, ואני לא יכולה לעשות דבר. אנחנו עולים גבוה יותר, ויותר. בקרוב אדוארד יאבד את ההכרה.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שלחתי לאייר, בראשי, מסר 'אני אדחוף את תייצבי'. קיוויתי שהיא תבין, כבר התאמצתי עד קצה גבול היכולת שלי. היא הבינה וייצבה את כדור האויר בעזרתו של ווינד. אני ורעם עמדנו גב אל גב ובכל פעם שראינו הפרעה דחפנו את האויר עד פגיעה בשד. בערך שלוש פגיעות חזקות באותו שד והוא קורס. שלושה שדים כבר שכבו קורבנות לידנו. אני ואייר התחלפנו ועוד שניים נפלו. לא ידענו כמה שדים יש, אבל כם ידענו שלא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן, הרגשתי את העייפות של אייר ואת העייפות שלי, את ווינד שמנסה להעביר אל אייר קצת כוח ואת רעם לידי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ויינד ניסה להעביר אלי את הכוח שאין לו.
זה פשוט נפלא.
בחיי השדים האלו הם יותר מעצבנים ומטומטמים משחשבתי, אם הייתי במייטבי הייתי רוצחת אותם אחד אחד בלי העזרה של המטומטמת הזאת.
היא פשוט לא מבינה, היא שואבת ממני את הכוחות שלי.
אין לי כוח להתנגד, פשוט אין לי, אם הייתי במייטבי הייתי רוצחת אותה על המקום.
כשאני אתעשת, אני ארצח אותה.
בינתיים אני מסרבת לשתף פעולה.
הגיעה תורה להתחיל להגן על עצמה.
היא תגן עלייה, אני אגן עלי, דרכינו יפרדו, ויהיה לי כמה שיותר טוב לבד.
נשמתי עמוק וקטעתי את הקשר בינינו, נמאס לי.
אני לא האמנתי שנשארו לי עוד כוחות לעשות את זה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פקחתי את העיניים שלי בחיפוש אחרי משהו מוזר. למה מייטי התכוונה? מה זאת אומרת משהו מוזר?
אויש, כנראה שמייטי ממש מעוצבנת כי אש בצבה מהאזור היא הלכה בו. היא תמיד עושה את זה כשהיא עצבנית.
"מייטי! תכבי את האש, אנחנו לא צריכות למשוך לכאן עוד אנשים!" אמרתי לה.
"איזה אש? אני לא עושה כלום!" היא ענתה לי בהיסח דעת.
"את לא?"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא... כלום." אמרתי, הסתכלתי על שביל האש הדק, "לא אני עשיתי אותו."
הייתי בטוחה בזה.
"את בטוחה?" היא שאלה, הנהנתי. "משהו קורה כאן..." מלמלה ליליאן,
"רק לפקוח עיניים, רק להיות מוכנות..." מלמלתי, ספק לליליאן וספק לעצמי.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני יכולה להיות עם דיימן ועם טלרין? כאילו, אם אני חדשה אני יכולה פשוט
להיות איפה שבא לי בתור התחלה? תודה :)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ברור!
אני אצא כדי להתאמן בכלי נשק או משהו ואז אני אפגוש אותך!
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
( אנייייייי הורס לטלרין את התוכניות! D: )
לפי ההליכה המרחפת של טלרין, הבנתי שהיא הפסיקה לעקוב אחרי הדבר ההוא.היא תקעה אותנו באמצע שום מקום. העצים והצמחים והשיחים הירוקים (וגם הלא ירוקים) סגרו עלינו במין מעטפת של טבע וצל, רק שלא הייתה תחושת הגנה בכלל. מין שקט, שאורב לך, מסוכן. ענפי העצים רשרשו קלות, צל חמק פה ושם. רק רגע... צל?
משכתי בשרוול של טלרין חזק. היא החליקה לכיוון הצל ההוא כמו חיית טרף שרק מתכוננת לזנק. זחלתי לצידה, מתעלם מפעימות ליבי המואצות.
"הזדהה מיד או שתישא בתוצאות - " התחלתי לומר בקול מאיים, כשטלרין חשפה את הסבך בסכין שלופה.
עמדה שם ילדה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בלי לחשוב פעמיים הצמדתי את הסכין לגרונה "מה את?" שאלתי אותה באזהרה, לא היה לי כוח לגינונים המיותרים של דיימן "גנבת או שמרת נשמות?"
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אנחנו הצלחנו להדוף את השדים עוד עשר דקות, עד שאייר שלחה לי מסר 'נילחמים ביד.' הפסקנו, רעם צנח, אבל קם מהר מאד אחר כך. הורדתי את הקשת שלי מהגב ולקחתי חץ, טענתי את הקשת ולבסוף זרקתי את הסכין שלי על הצל הקרוב. הצל צנח והפך ליצור דמוי אדם עם עיניים מוזרות. המשכתי לירות על צללים קרובים ורחוקים כאחד ובקושי הייתי מודעת לרעם שהגן עלי מאחורה, לאייר שהעיפה גל אחרי גל של אויר בזמן מלחמה סוערת ולווינד שנילחם בכיוון ההפוך. למה הוא הפך לבן אדם ורעם לא?
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
עכשיו באמת נראה כמה כוח יש לה.
אם אני לא אגן עלייה, יהיה מעניין לראות אם היא תחיה או תמות.
למרות שמיצידי, שהשדים ירצחו אותה ואפילו יאכלו את הבשר שלה.
אבל אם לא, היא תהיה בת ברית לא רעה.
בת ברית שאני צריכה ללמד.
לומדת ממי שקטנה ממנה בשלוש שנים...
כשהמחשבות חלפו בראשי הדפתי שני שדים מטומטמים והפלתי את שניהם אחד על השני, אני לא הבנתי את השפה שלהם, אבל היה אפשר לראות שהם מתווכחים.
שד שלישי התקרב לעברי, מכה קלה במפרקת שלו והוא נפל מת לרגלי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נראה לי שאני אחזור לאן-מארי, כמו כלב. למה שום דבר לר מסתדר לי? למה אייר כועסת עלי? ולמה השדים האלה נטפלו אלינו? הפלתי בסך הכל בערך חמישה עזר ועוד מגיעים, אבל הם לא נראים מרוכזים, הפסקתי מזמן להשתמש בחיצים שלי כדי לשמור אותם לזמן שבו אני באמת יצטרך אותם, אבל אפילו את סכיני הציידים שלי אני לא צריכה להוציא. הם מתווכחים, נראה לי. שדים יכולים לתקשר? יש להם מספיק שכל?
הפלתי את השדים שהיו לידי והתחלתי להתקדם למקום שממנו הם מגיעים, שלפתי את הסכינים שלי והזזתי את סבך השיחים. רעם התקרב אלי ולחש לי "יש דרך אחת, מסוכנת, שבא אני חושב תוכלי להבין את שפתם ואני חושב שזה הכרחי." אני סמכתי על רעם, התאמנתי איתו הרבה מאד זמן והוא הסביר לי שאני צריכה למצוא צמח מיוחד ולאכול אותו. "אז מה הבעיה? מה מסוכן?" שאלתי. "הצמח רעיל, את צריכה לאכול רק את העלה, החלק היחיד שלא רעיל ובדרך הרבה מאד שדים ינסו להרוג אותך, כי הם מכירים את הצמח מקרוב." רעם הסביר והוא הוסיף שהצמח צומח ליד נהר ושאם אני אלמד כבר לעוף זה יעזור. התעלמתי מהערה האחרונה, אני פשוט לא מצליחה לעוף ורצתי לכיוון שממנו הגיע רעש מים.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היא מטומטמת או משהו כזה?
מה היא רוצה לעשות? להרוג את עצמה? אני צריכה להתחרט על זה שהצלתי אותה בלילה?
צהריים, השמש במרכז השמיים, וחם פה כל כך, אני חשבתי שניצלתי, אגלי זיעה ביצבצו על מצחי ובהקו במקצת.
ויינד גם היה תשוש, שנינו ידענו שהיינו חייבים למנוחה, ומהר, הייתי כל כך עייפה, הייתץי חייבת להניח לעצמי לנוח ולישון שהייתה לי הזדמנות, אני לא מאמינה שלא עשיתי את זה.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוי, טלרין. רציתי לפרוץ בצחוק בגלל התגובה שלה, אבל לא הסרתי את מבטי מהיפיפיה שעמדה שם. מבט קטן ומיד ראיתי שהיא לא אנושית, מה שאומר שצריך להזהר ממנה פי כמה. היא סקרה את טלרין מלמעלה עד למטה בעיניים חדות וחכמות, ואז עברה אליי. כמו עם כל היצורים הקסומים, הרגשתי צורך להתפתל תחת מבטה, אבל הפעם זה היה חזק יותר. למזלי, למדתי להתגבר על החולשה הזאת, אבל העקצוצים בקצות האצבעות לא הפסיקו.
היא החליקה את היד שלה לאורך הבגדים הדקיקים שלבשה, ומיד ידעתי שהיא הולכת לשלוף כלי נשק.
כדור מים התחיל להתבשל בקצה הזרוע של טלרין.
"שאלתי," טלרין נבחה, ונראתה יותר מאיימת מכל המפלצות שראיתי ביחד."אם את גנבת או שומרת נשמות."
הילדה התחילה להניע את שפתיה בעדינות. חיכיתי שיצא הקול.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פתאום אני רואה את אשמי ואותי מרחפים גבוה יותר ויותר בתוך כדור מים שאשמי מכשפת.
"מה קורה לך?" אני שואג, ומשתמש בכשפות האדמה שלי כדי למשוך אותנו למטה. האדמה נכרכת סביב כפות הרגליים שלנו ואשמי מתייצבת, נראית קצת יותר רגועה, אבל חיוורת כמו סלע.
"מה קורה איתך?!" אני רוצה לצעוק, אבל אני שומע את הקול שלי בעוצמה הרגילה, רק יותר תקיף."את לא מבינה שאת צרכה לספר לי? אני לא מבין מה קורה איתך בכלל. זה לא אמור להיות ככה!"
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(צבעוני, בוגדים בך :))
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רעש המים התחזק והגעתי לנהר. רעם התעופף מעל אחד הצמחים היפים ביותר שראיתי אי פעם ואמר לי לא להתקרב, קודם להקשיב "לא לגעת בכל דבר יפה, רק בעלים שמתחת לעלי הכותרת מותר לגעת וגם אז בזהירות. אחרי שהעלה נקטף יש לך בדיוק חמש שניות ללעוס ולבלוע אותו לפני שהוא יהפוך להיות ארסי" רעם הסביר והסביר ואני הקשבתי. כשסוף סוף הוא גמר התקרבתי אל הצמח ובעזרת משב אויר הרמתי את עלי הכותרת וקטפתי שלושה עלים מכוערים במיוחד, לפני שהם יהפכו לארסיים דחפתי אותם לפה. וואו, פתאום אני שומעת דברים שלא הייתי שומעת או שמה לב אליהם בלי העלים. אני מבינה את הציפורים ואת הנמלים שמתחתי, אבל רעם הסביר לי שכעבור יממה, ההשפעה חולפת ואני לא אוכל להשתמש בעלים מצמח כזה שנה שלמה אחר כך. אם אני אנסה אני אמות מוות מלא יסורים. התחלתי לרוץ ורעם מעלי לכיוון השדים, התחבאתי מאחורי שיח גדול והקשבתי.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מי זאת הילדה שטרלין ודיימן מוצאים?)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לאן המטומטמת נעלמה?
אולי כבר רצחו אותה.
וזה מעולה.
כי עכשיו רק אני וויינד לבד.
כמו שצריך להיות.
אני לא צריכה בני ברית, או אף אחד אחר.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני חוזרת לעצמי בפתאומיות. אני כמעט נופלת ואדוארד תופס אותי. אנחנו מתיישבים על סלע בקרבת מקום. אני לא מסוגלת. בעיניים מושפלות, אני מתחילה לדבר.
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היא נטשה אותי, הילדה הדוחה הזאת נטשה אותי כמו שאני לעולם לא הייתי עושה לה. אני למדתי על בשרי מה זה נאמנות וחברות והעלוקה הקטנה חייה על גבי. ועוד בשביל מה? בשביל ילדה שהיא מכירה בקושי 24 שעות! חודש וחצי! חודש וחצי אני טיפלתי בה ריפאתי אותה הצלתי את חייה! וניא ברחה!!!
אני יהרוג אותה כשהיא תחזור הנה אני יהרוג אותה במו ידי. האכלתי אותה נתתי לה מקום בטוח לישון בו בטחתי בה, אני יהרוג אותה.
"אן" טומראד קרא לי ככה "אולי תרגיעי את עצמך, את מעיפה מים לכל עבר" נעצרתי, מים? הבטתי סביבי, וגיליתי שאני עומדת בתוך מזרקת מיםשמשפריצה לכל עבר "אה. סליחה." עצרתי את המזרקה אבל המשכתי ללכת בעצבנות מצד לצד ולחרפן את טומראד הוא גילגל עיניים זה מוזר כשהוא עושה את זה. "אולי תקשיבי לי שניה אחת" הוא הפטיר לעברי, "בסדר אבל רק שניה אחת" הוא התעלם ממני "אנחנו חייבים ללכת מכאןכבר לא בטוח פה" זרק לעברי "תאספי את החפצים שלך " ןבעצמו הסתובב לעבר המקום שפעם הייתה בו המדורה שלנו והתחיל לערום עליה עפר נשארתי עומדת במקומי "למה?" שאלתי בכל עמום המקום הזה היה כמו בית מקום שאליו אני יכולה לחזור מקום בו אני מרגישה שייכת מקום *שלי*...
"כי" הוא ענה לי "עוקבים אחרינו"
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"זה קרה כשהייתי קטנה. רק בת שש. חייתי ביחד בכפר קטן, עם כל המשפחה שלי. הם היו משפחה גדולה. אז זה קרה בפעם הראשונה. הם כולם נפלו, כמו שאתה היית נופל אם לא היית כשף אדמה- ומאז הפכתי ליצורה. ומאז השתנתי. איש.." אמרתי, מרגישה רטיבות על לחיי. " איש מהם לא שרד. אני לא יודעת מה גורם לזה. זה כאילו שכוח ענק, עצום, גדול הרבה יותר ממני, מנסה לעבור דרכי לעולם הזה, וכשהוא לא מצליח- אז גופי כבר לא בשליטתי. אני רואה הכל מרחוק. אני כמעט תמיד פוגעת באנשים. וזו הסיבה שאני משתדלת להיות כל כך טובה! זו הסיבה שאני מנסה בכל כוחי. כי אני יודעת, שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח לכפר על מה שעשיתי. גם אם עשיתי את זה בטעות." התחלתי להתנשף. "מאז תמיד קורים מסביבי דברים משונים. מאז, אני נלחמת כל הזמן לשכוח, כי כש אני נזכרת..." קולי גווע. לא הצלחתי לדבר. הייתי אבודה בזיכרונותיי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ישבתי בשקט מאחורי השיחים ושמעתי את השד הגדול, כנראה הראשי צועק "למה תקפתם אותם? אסרתי עליכם. הם יהרגו אחד את השני היצורים האלה. אנחנו צריכים לחכות ולא להראות את עצמנו." "אבל כל השדים האחרים, בדרום, מקבלים ארוחות הגונות ורק אנחנו מסתפקים במעט, זה לא צודק." ניסה שד אחר להגיד. מיד נשמע כל חבטה והשד הוטח בקרקע. "אני חוזר ואומר לכם" המשיך השד הראשי "הם עסוקים במלחמות הקטנוניות שלהם ואפילו לא שמים לב שאנחנו מתחזקים. טוב, אז כנראה שזה כבר לא נכון. השאלה הבאה היא מה לעשות? יש את שומרי הנשמות ויש גונבי נשמות ולכל אחד יש את הסיבות הצודקות או לא צודקות שלו לשנוא את השני. התכוננתי ללכת ואז שמעתי משהו חשוב וחזרתי למקומי. השד, בניסיון לעודד את נתיניו, אמר "אנחנו נקבל ארוחה טובה היום, אבל אל תתקפו עוד פעם. הילדה עומדת למות והתאום שלה ימות איתה. הם פשוט לא מבינים שרוח מול רוח לא יעזור, צריך יסודות מנוגדים."
ירתי בשד הראשי וברחתי. הבנתי! אני צריכה לחפש כשף אדמה, אבל הבנתי גם עוד משהו אייר תמות בקרוב. שלחתי את רעם לפני להזהיר כל חיה תאומה, אבל בעיקר לחפש את ווינד ואת טומראד, כי הרגשתי שאני חייבת להם משהו. אני לא אוהבת להיות חייבת לאנשים דברים.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(זו סופי. שלוט, תתחילי להתקדם לעברינו)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הסתגרתי בתוך עצמי, לא ראיתי ולא שמעתי את ליליאן. לא שהיא אמרה משהו.
היא הקשיבה לי ופקחה את עיניה וסרקה כל דבר ביסודיות.
היה רק שקט למשך יותר משעה של כלום. שלום שקט.
כלום חשוד.
זה לא היה וויספר. זה היה חייב להיות וויספר.
זה היה מהיר, זה היה אדום, זה בער.
רציתי לבכות. רק רציתי להיות עם וויספר וליליאן עכשיו. מצידי הייתי מוותרת על שלום בין גונבי הנשמות לשומרי הנשמות, רק בשביל להיות עכשיו מאושרת- עם מי שאני אוהבת.
"תתכופפי!" בקושי שמעתי את ליליאן, עד שהיא צעקה שוב ודחפה אותי, "תתכופפי!"
שתינו התכופפנו ומעלינו עף כדור אש, ועוד אחד...
"מה זה?" שאלתי,
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חיבקתי את אשמי והיא בכתה על כתפיי. הרגשתי נורא. איך יכולתי להיות חסר רגישות כזה? איך לחצתי עליה?
העור של אשמי היה חמים, וידעתי שעבור כשפי מים, עור חמים זה ממש לא טוב.
"טוב שסיפרת לי." אמרתי וליטפתי את שיערה.
הרגשתי נוכחות נוספת באזור. קרוב מאוד לכאן.
פתאום קלטתי שאני מחבק סלע! "אשמי!" צעקתי. הבטתי סביבי, ואז ראיתי אותה מכוסה אדמה, עד לפה שלה. התחלתי להוציא אותה מהאדמה, כששמעתי קול.
"היי-היי-היי." קול מרושע אמר."מישהו מנסה לעשות כאן משהו לא חוקי."
הסתובבתי בחדות, וקיוויתי שאשמי תצא משם מהר.
עמד שם ילד קטן ומרושע.
"מי אתה?" שאלתי.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נעמדתי בקושי מסוים, ולמשך כמה דקות עמדתי קפואה במקומי. צ'ראבל עוד לא חזר.
בדרך כלל, אנחנו מתקשרים בקולות. הוא מצא אוכל, הוא משמיע קל שקצת דומה לשריקה. הוא אומר לי לברוח, הוא משמיע מן קול מוזר שנשמע כמו התנשפות. כשהוא בסכנה, הוא משמיע צליל גבוה.
יכול להיות שהוא לא יכול לעשות את הצליל. יכול להיות שהוא לא יכול לתקשר איתי במחשבה כי הוא מעולף.
מיד זינקתי לחפש אותו. אני חייבת למצוא אותו. אני חייבת למצוא את אייר! זאת אומרת.. צ'ראבל. למה חשבתי על אייר?
רצתי הכי מהר שיכולתי, ונעצרתי, מנסה לא להשמיע קול או להראות נוכחות כשאני רואה את דיימן וטלרין עומדים מול השיח שאני נמצאת מאחוריו. עם עוד מישהו.
ולפני שהבנתי מה אני עושה, השמעתי את הקול בעל הצליל הגבוה. שוכחת שיכול להיות שצ'ראבל לא שומע.
אולי הם לא שמעו אותי?
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
איך מישהו יכול להיות טיפש כל כך?!
הילדה שהחזקתי היא גנבת נשמות, רואים את זה בעיניים שלה, וזו שמאחורינו היא שרלוט, הייתי מזהה את הקול שלה בכל מצב.
"יש לך מזל שאני עייפה מכדי להילחם" נהמתי לעברה, בלי להסתובב, גווינגבר, לעומתי, חשפה שיניים. "היי שרלוט"
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ידעתי ששמעו אותי. טלרין שומעת כל דבר. אני שונאת את התכונה הזאתי בה.
קמתי בהיסוס, והסתכלתי על הסצנה שאני רואה מולי.
טלרין מסתכלת- אני חושבת בכעס, או שזהו הבעת הפנים הרגילה שלה- על הילדה שמלפניה. דיימן עומד לידה כמו שומר ראש, כרגיל. והילדה... אני לא בטוחה אם היא פוחדת או לא.
"הי..?" אמרתי בשקט
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תירגעי" רטנתי "אני לא הולכת להרוג אותך, הפעם"
הבטתי בילדה מולי, נמאס לי להחזיק את הסכין, במקרה הצורך אני אהרוג אותה ברגע.
"שרלוט" מלמלתי כשהבחנתי במשהו באוויר "יש משהו מאחורייך, זה כמו משומקום, מה זה?"
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הלכתי ביער ופתום שמתי קול מהחורי "אסור לך ליות פו" "למה כיף פו" "כי אני אמרתי" הקול אמר
והז פומה קפצה על הקול אני יסתובבתי וראתי את הפומה אוכלת את האיש אני חייחתי "ילד טוב ין" אמרתי והמשכתי ללכת
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נחנקתי, לא הצלחתי לנשום, אדמה מכסה את כל גופי. זה ממש לא היום שלי, חשבתי.
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הח איתי טיפש כל כח חשבתי להרג חף מיפשה "אתה הרגתה את פול" שמתי קול מהחורי הסתבבתי וראתי חמישה שומרים שני שומרים החזיקו את ין וכשרו לו את הפה "תהזבו אתו" אמרתי בקול החי רגוע שלי אבל לא איתי רגוע. הם חמישה ואני אחד והם מחזיקים בין חשבתי "רק עם תיתן לי לקשור לכה את הידים" אמר אחד השמרים "בסדר" אמרתי השומר התקרב עלי בזהירות אבל אני רצתי כדימה וגנבתי לו את הנשמה השומרים האחרים שלפו חרבות אני לכחתי את החרב של השומר שגנבתי לו את הנשמה והסתהרתי לקרב אבל הם היו חזקים ומיומנים הרגתי אחד עם חרב וגנבתי את הנשמה של אחר אבל שחשבתי שאני ינצח שומר פגה לי ברוש עם החלק החלק של החרב בראוש התלפתי
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ניסיתי בכל כוחי להוציא את אשמי מהאדמה. הסבתי את מבטי אל הילד. הילד התחיל להשתנות. שרירים צמחו בידים שלו, הוא גבה לגובה שלושה מטרים בערך, צבע העור שלו הפך לגון חום, האישונים שלו הפכו לצהובים והוא הוציא חרב ענקית מ*תוך* הגב שלו. פתאום נפל לי האסימון שככה לימדו אותי שנראים שדי אדמה צעירים!
אשמי הצליחה להוציא את הידיים שלה מן האדמה וכעבור כמה שניות היא הצליחה לצאת לגמרי. ידעתי שבקרב מול השד הצעיר אין לי סיכוי כי הוא כשף אדמה גם כן. "אשמי, אני זקוק לעזרתך."
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כאב לי.
מאוד.
הרוחות הצליפו בי והכאיבו לי, זה פעם ראשונה שהרוח הזיקה לי, והרגשתי איך דמעות של כאב, מצטברות בעיני.
באמת נמאס לי.
הדים המטומטמים האלו חושבים שאני חלשה.
ואני לא.
אני אוכיח להם.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מה זה לעזאזל! חשבתי, כשראיתי יצור מכוער עם חרב מתקרב אלינו. אדוארד ניסה להלחם בו בעזרת אדמה, אך היצור התנגד בקלות. הוצאתי את חחרבי הגדולה, ועטפתי אותה במים ששאבתי מקרבת מקום. התחלתי לשסף ולדקור, וקיוותי שהיסוד המנוגד שלי יעזור.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מצאתי את אייר איפה שהשארתי אות, אבל לא במצב טוב. ווינד ואייר היו שכובים גב אל גב. עזרתי להם לקום. ידעתי שהשדים לא נמצאים מאחורנו, ההשפעה של הצמח עוד לא עברה ולכן יכולתי לשמוע אותם ממרחק אם הם היו מעזים להגיע, אבל הם לא. הם יודעים שעכשיו לא כדי להתקרב אלי. לאייר היה קשה לקום, אבל זה יעבור לה. "בואו" אמרתי להם. שלתי את רעם לחפש את טומראד והוא עדיין לא חזר, לא הייתי מודאגת, אבבל אני לא אוהבת שהוא לא לידי. יסודות מנוגדים. מה היסוד המנוגד לרוח? אדמה! אני חייבים למהר למצוא שומר נשמות עם כוח אדמה.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(דד גירל! יסודות מנוגדים אמורים להיות אש/מים ואדמה/אוויר)
נפלתי, אני וויינד היינו שכובים גב אל גב, הכבוד העצמי שלי נפגע קשות.
אבל של ויינד יותר.
הוא אגואיסט, מה לעשות?
לא אכפת לו ממני, לא משנה מה הוא אומר, אני יודעת שזה שהוא החיה התאומה שלי זאת הסיבה היחידה שלו.
אני שונאת אותו.
אני שונאת את כולם.
גם את מגי שהרימה אותי, כשאני מותשת ורוצה לנוח.
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אתוררתי איתי בכאלה קטן עם שני שומרים חמושים "איי בבקשה עזרה. זות שוב המחלה" צעקתי "בו אני יעזור לך" השומר היתקרב עלי שלחתי את היד ותבסתי לו את השיריון ומשכתי אתו על הסורגים האו עיתלף לקחתי לו את המפתחות לתה ואת החנית השומר השני זרק את החנית שלו על האדמה וברך וטוב שכך אתחלתי לחפש את ין שמצתי אותו הוא היה קשור בכול גופו היו שם שני שומרים חמושים תקפתי והרגתי את שניהם שחררתי את ין וברחתי לעיר החי קרובה
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"זה נראה כמו משהו רע." התעלמתי משתי הזרות, ושלפתי את כלי הנשק. טלרין עשתה כמוני, ושמתי לב שכך גם שתי האחרות.
נעצתי בסבך שהתנוענע קלות מבט בחשדנות הולכת וגוברת.
כולנו ידענו שאם זה משהו חזק, אין אוייבים עד שהוא לא מת.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היצור שהיה מבין השיחים היה הדבר המוזר ביותר שראיתי.
השער שלו היה להבה אדומה, והעור שלו היה רגיל, בהיר.
הוא היה בדמות נער, שנראה כמעט רגיל, חוץ מהעיניים שלו והשער.
העיניים שלו החליפו צבעים, רגע אחד כחול, ירוק, אדום, צהוב.
"יש!" צהלתי "אפשר להילחם!"
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רצתי ופתום ראיתי איש מוזר לא היה לו שער והיו לה הזני כלב צייד הפנים שלו היו מלאי צלקות מכוערות צבע העור שלו היה שילוב של ירוק אדום ולבן הוא לבש רק מיכנסים וגופה גם היה מלא צלקות אבל העינים שלו היו אחי מזרות הם היו כעיני חתול בצבה שחור מישחור כילו הגלקסיה כולה שוכנת שם האו אוצי מהחגורה שני פיגיונת אדומים אני החזקתי בכוח בחנית ין נעם להבר האיש הלא אנושי הוא נעם בתגובה. השינים שלו היו חדות כתהר "קגב יסססססססס" הוא אמר בקול נחשי אני תרגמתי את זה בתור "קרב ישששששש". הוא תקף במירות בלתי אפשרית בקושי הצלחתי לחסום את המכות שלו הוא היה חזק יותר מדוב "אתה טוב" הוא אמר אני נישתי לגנוב לו את נשמה אבל זה רק איכב לי "מנסססה ליגנוב לי את הנסססמע תתביססס לך" הוא אמר ושבר לי את החנית "זה הסססוף סססלך" הוא איתחיל לקרב את הפיגיון לצבר שלי. שהפיגיון היה שני סנתימתר מעצבר שלי. ין קפץ על האיש הלא אנושי והשית את הפיגיון אבל הפיגיון פגה לי בזרוה "אייי" יללתי מכאבים זה לא היה סתם חתך הוא צרב. ין ואיש הלא אנושי נילחמו האיש הלא אנושי חתך ואיכה את ין אבל הפומה נילחם כמו סערה הוא שיסף ונשך את האיש הלא אנושי ולבסוף האיש הלא אנושי אמר "נצחתה בקגב אבל לא במילחמה אנכנו השדים ננצהח" והוא נעלם
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני יודעת! אבל אשמי לא- זה למה היא לא תצליח לעזור הרבה (; )
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בזמן שהרמתי אותה שאלתי "אייר, את מכירה כשף או כשפית אדמה? אני אסביר לך בדרך."
היא לא ענתה. היה לה מבט מוזר ואז היא אמרה...
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני מכירה... בערך." הרגשתי איך השיגעון חודר לקרקפת שלי ומכה בי בחוזקה.
רק לא עכשיו...
"מה זאת אומרת בערך?" שאלה אותי.
סיפרתי לה בקצרה על אדוארד ועל אשמי, הנערים שהיו שכובים זה על זו.
היא הנהנה בהבנה והסתכלה לעברי בדאגה, נראיתי חלשה, והייתי חלשה, ידעתי את זה.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"השדים אמרו שיסודות מנוגדים הם הדבר שצריך כדי להילחם נגדם. אולי הם גם עוזרים אחד לשני." אמרתי, לי הרבה תקווה. אייר נראתה כאילו היא עומדת להתעלף בכל רגע. ידעתי מה אני צריכה לעשות. מאיה לימדה אותי לפני שמתה. אייר, אני צריכה לחבק אותך. לרגע חשבתי שהיא תרביץ לי, אבל היא פשוט נאנחה ונתנה לי לחבק אותה. התרכזתי והעברתי לאייר חלק מהילת החים שלי. לכל אחד יש הילת חיים וכשפוגעים במישהו חוץ מפגיעה גופנית יש גם פגיעה בהילה. הרגשתי איך היא נרפאת בין ידי, אבל אני נהייתי חלשה יותר. דאגתי להשאיר לי מספיק כוח כדי להתקדם והתחלנו ללכת למקום שבו ראינו אותם פעם אחרונה, כשהם כמעט נפלו מצוק.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
וואו.
איך לעזאזל המתלמדת הזאת הצליחה לעשות את זה?!
זה עניין של תרגול של שנים, אני התאמנתי במשך שנים לעשות את זה, והנה היא, החלשה עושה זאת תוך שניות.
מאפיסת כוחות, הכוחות שמחודשים שלי במקצת היו חלשים, אבל הרגשתי טוב יותר.
למרות שרציתי להירדם ברגע הראשון שאני אמצא אדמה מספיק נוחה.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ניסיתי לעזור. אפילו שהצלחתי, ההשפעה הייתה מועטה. אנחנו צריכים עזרה אווירית, ועכשיו. הרגשתי את עצמי מתחילה להחלש. דחפתי את השד לכיוון מים. ידעתי שזה לא יזיק לאף אחד, ושזה רק יחזק אותי. אני צריכה עזרה, וכשפות האדמה של אדוארד בקושי מצליחה לעשות משהו נגד שד האדמה.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני כל כך שמחה שהכרתי את מאיה ואני מאשימה את עצמי במותה. אייר התחזקה וכך גם ווינד. מצאנו את אדווארד ואשמי, ככה אייר אמרה שקוראים להם, מנסים להילחם מול שד אדמה כנראה. למרות שהכוחות לא היו מנוגדים הם כמעט הצליחו. אני לא אחזור על הקללות שיצאו לו מהפה, אבל זה לא היה נעים לשמוע. אייר החצי מעולפת יכלה לנצח את השד בעיניים עצומות, הוא היה מאד חלש. אייר ואני בתיאום מושלם גרמנו למשב אויר להופיע, אני מנחשת ששלה היה יותר חזק משלי אם היא הייתה במיטבה, אבל היא לא. משב האויר לקח את השד והעיף אותו למים. אשמי יכלה פשוט להטביע אותו ושה גם מה שהיא עשתה.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
למרות שלרוב אני עדינה באופיי, לשם שינויי ממש נהנתי לשמוע את קול הביעבוע שהשמיע השד כשהטבעתי אותו. הוא התמוסס במים, והנהר שטף את השאריות משם. כן, חשבתי. אף אאחד לא מנסה לקבור אותי ויוצא מזה חי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"מה קרה?" שאלתי, למרות שיכולתי לנחש את התשובה. "שדים." אשמי ענתה. אייר לא נראתה מרוצה מהעובדה שבאנו אליהם, אבל מה יכולנו לעשות? ככה אנחנו בטוחות יותר. הסברתי לאדוארד ואשמי בקצרה מה גיליתי והם הסכימו שנישאר ביחד, לפחות עד שהשדים יפסיקו להציק ויחזרו לחור שממנו הם באו.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
טוב, אז כרגע נשתף איתן פעולה, חשבתי באנחה.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נאצתי בזוג המאוהב מבט חודר, ואז העברתי לעבר מגי מבט שאומר שאם היא תעז לעמוד בדרך שלי, היא מחוסלת, למרות ששתינו ידעתו שהכוחות שווים, ושזה ידרדר למצב לא טוב במיוחד.
"אשמי," אמרתי. "את לא חושבת שיבואו שדי מים לכאן? מה עם יסוד האש המנוגד למים?"
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"יצורת האש היחידה שאני מכירה היא שרלוט.." אמרתי והטתי סביבי. שאבתי מים, והתחלתי לשטוף את עצמי מהאדמה, לא טורחת להוריד את בגדי. גם הם צריכים ניקוי יסודי. אייר הסתכלה עלי עקום, אבל לא היה לי אכפת. עבר עלי הרבה, ובנתיים אין שום סכנה.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מה עם מייטי)
"אייר את מכירה אותה?" שאלתי. ידעתי שכן, יש לי אוזניים טובות ושמעתי אותה מדברת עם ווינד. "מה איתו?" שאלתי והראיתי בסנטרי על המקום בו אדוארד ישב שותק.
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוף השד השוטה הזה והפיגיונת התיפשיות תקוללו! צעקתי במחשבותי והז ראיתי חומה של עיר סוף סוף עיר אתחלתי לרוץ ין אחרי אבל הז ראיתי שני שומרים בשער ידעתי שהשומרים יודעים שברחתי מהכלא ובתח יש להם דיוקן שלי!
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(היי! גם אני יצורת אש!!!!!!!)
ליליאן הביטה למעלה, למקום שבו עבר כדור האש. היא הביטה בי, "זה לא משנה עכשיו."
"צריך לדעת מה זה בשביל-"
"לא. אנחנו רק צריכות לחסל את זה."
גל של אש עבר מעלינו, הוא כמעט פגע בי. לא ידעתי אם האש של הדבר הזה יכולה יכולה לפגוע בי... אבל אני לא רוצה לבדוק.
קמתי, ומשכתי את ליליאן, מקימה אותה כמה שיותר מהר. והתחלנו לרוץ.
רצתי מקדימה, והחזקתי בידה של ליליאן, מפחדת לעזוב. מפחדת שמשהו יקרה... ואם אני אמות עכשיו. אני לא רוצה למות לבד... אבל אני לא רוצה שליליאן תמות.
לא יכולתי לחשוב יותר. לא יכולתי לחשוב על תוכנית חוץ מלברוח ולנוס על נפשינו. הבטתי בליליאן. היא לא נראתלה מבוהלת. היא נראתה נחושה, חזקה.
כדור אש עבר לידינו ושרף עץ, שכמעט נתקלנו בו. החזקתי חזק יותר בידה של ליליאן. והיא הביטה בי במבט קצת מוזר, אולי היא הבינה שאני מפחדת.
עכשיו הכל נמצא בידיה. אני לא יכולה לחשוב על כלום.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נעצתי במגי מבט מזועזע וידי כמו קפיץ פעלה מעצמה וסטרה ללחיה כל כך חזק עד שהלחי שצליל הסטירה נשמע בחוזקה, ואני חושבת שאיתו נשמע צליל של שבירת עצם.
נו טוב, זאת אשמתה בלבד על שהזכירה את שרלוט.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הווו נכון! אשמי מכירה גם אותך!!)
"יצורות האש היחידות שאני מכירה הן מייטי ושרלוט..."*
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבטתי בהלם באלימות הפתאומית של אייר. כן- אני ממש לא שמחה לשתף איתה פעולה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מייטי פוחדת. אין עם מי לדבר.
רצנו אל מאחורי שיח והתחבאנו. כדור אש אחד פגע בי ושרף חלק ניכר מבגדי אבל אני לא נפגעתי.
לימודיו של גארדיאן לימדו אותי להתעלם מצרבת האש. אומנם עורי נכווה אך לא הרגשתי כלום.
מייטי נבהלה וניסתה למשוך אותי למטה אבל אני רק אמרתי לה "תירגעי, זה בסדר. תישארי למטה"
מייטי התעלמה ממני והתרוממה. בטוחה שהאש לא תפגע *בה*. כדור אש עף לרגלה של מייטי והיא פלטה קללה חרישית.
"זה כאב!" היא אמרה. "אש לא אמורה לכאוב..."
"תישארי למטה ותשדלי שזה לא יפגע בך, בסדר?" אמרתי לה אבל ראיתי שאם היא תקשיב לי, זה לא יהיה לאורך זמן.
הכדורים המשיכו לפגוע בי אבל הדברים היחידים שנפגעו היו בגדי, שגם ככה היו די קרועים. יכלתי ללבוש עלי דפנה וזה היה מכסה יותר.
הלכתי בכיוון שממנו באו הכדורים ואז ראיתי...
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פחדתי. מאוד פחדתי.
ליליאן עזבה אותי בשביל להילחם עם מה- שזה- לא- יהיה, ואני לא יכולה לחשוב בצלילות.
ואני מרגישה נטושה. ואני מרגישה כאילו היא הולכת למות... ואני רוצה לבכות.
ואני רוצה שוויספר יהיה פה. ואני מפחדת. מאוד מפחדת.
ליליאן עמדה מול מה שנראה כמו כתם גדול של אש, אבל מבין כל האור היה אפשר לראות זוג ידיים, וזוג עיניים אדומות- אדומות. ומלאות שנאה.
והעיניים הביטו בליליאן. ואז עברו להסתכל עליי, והרגשתי כמה שאני כועסת. והבנתי כמה שאני חסרת אונים.
אי אפשר להילחם עם אש באש!
רגע... בדיוק! אני צריכה למצוא מים!
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מגי התבוננה בי בהפתעה, ולעומתה אדוארד ואשמי התבוננו בי בעיניים מבוהלות במקצת, ממצויין, זה רק יועיל לי.
אני שוב מצטערת על זה שנתתי למטומטמת הזאת להימשך אחרי.
וואו, כמה נזק ילדה טיפשה אחת מסוגלת לגרום?
נמאס לי.
שוב.
עוד כמה זמן ימשך עד שאני אתפוצץ?
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ראיתי את אייר ועוד נערה בגיל שלי בערך. אייר והנערה שלחו לעבר השד משב רוח והעיפו אותו לנהר.
אשמי הטביעה אותו. הייתי מופתע. ניצלנו בזכות אייר שקטנה ממני, מאשמי ומהנערה ההיא בשלוש שנים? אוי ואבוי! לכך המצב הידרדר? אם מצא אותנו שד אדמה, בטח עוד כמה דקות יבוא שד מים. שדי מים ידועים בלמצוא כשפי מים במהירות. שמעתי את אייר אומרת:"שד מים צריך לבוא עכשיו,לא?"
"אנחנו צריכים לזוז מפה מהר." אמרתי בקול.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(ליאו.
מה עם הסטירה? הכעס? הזעם? הפחד?
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני צריך להגיד משהו על הסטירה?)
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נשארתי לבד, אני תמיד נישארת לבד כי:
1. אני לא מאימת
2. אין לי הרבה יצורים שאני מכירה
3. אני לא יפה
4. כולם חושבים שאני נגררת
אני והזברה ישבנו וראיתי פתאום שד סגול נלחמתי בו עם החרב.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אייר ומגי יצרו כדור אוויר ועפנו משם. חיפשנו הר געש, משום שאין בנינו כשפי אש, וכך נהיה הכי פחות פגיעים.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(ליאו- ברור שכן!! )
יצרנו כדור אוויר והעפנו את כולם, זה היה מעצבן.
אני באמת צריכה להתחיל להסתדר לבד.
אוף.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבטתי על הימים שתחתי. הם נראו משונה דרך הרוחות המסררות. התגעגעתי אליהם, וכמיהה עזה הכתה בי, אך ידעתי ששם לא אהיה בטוחה כעת- כעת כשיש שדי יסודות.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
סרקתי את האזור סביבי מלמטה, כי פחדתי לעלות.
לא מצאתי כלום.
אין ברירה... "ליליאן!" לחשתי. "תחפי עליי ואז בואי אחריי."
היא העמידה פנים שהיא לא שמעה, אולי כדי שהדבר הזה לא יראה אותי. אבל מדי פעם הוא עדיין נעץ בי מבטים. ליליאן סימנה לי עם ידה ש"בסדר". וידעתי שזה אומר, "אני מקווה שהתכנית שלך תצליח."
ליליאן עשתה משהו, בקושי הבנתי מה, כי זה קרה במהירות. עשן התפזר בכל מקום, והרגשתי צריבה על ידי.
היצור שרף את המקום.
קמתי במהירות, קראי לליאן וניסיתי לראות מבעד לעשן.
מים... מים...?
אני חושבת שראיתי משהו.
"ליליאן! בואי!" צרחתי,
"תלכי! אני אבוא עוד רגע!" היא אמרה, יכולתי לשמוע שהיא קרובה.
לא, לא, לא, לא... אני לא אתן לה להישאר!!
"לא! ליליאן! בואי!"
הרגשתי את הדמעות חונקות אותי. והעשן לא בדיוק עזר.
שמעתי צרחה, של ליליאן? לא הייתי בטוחה. אבל משהו קרה, ואני לא יכולה לעזוב עכשיו.
בכיתי... אינספור דמעות הרטיבו את לחיי.
מים. הדמעות הם מים.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אייר והנערה האחת כישפו כדור אוויר, ועפנו איתן בתוכו.
עברנו מעל נהר, הסתכלתי על אשמי וראיתי שהיא מסתכלת על המים במין געגוע.
"מה אנחנו מחפשים?" שאלתי.
"הר געש." אייר ענתה בלגלוג.
אחרי חצי שעה בערך נחתנו על האדמה. הרגשתי שהבטחון שלי חוזר אליי.
הרוח התחילה להצליף בנוף וזה כאב. אם אשמי ואני לא היינו מסתתרים מפני הרוח, היו לנו סימנים כאילו מישהו היכה אותנו בשוטים.בטח כשפי אוויר, ואיתם אייר, נהנים במזג אוויר כזה. אבל אייר והנערה לא נראו מרוצות בכלל.
"קרה משהו?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
איך הגיע עשן לכאן?!
ולמה העיניים שלי צורבות כל כך?!
ואיך אני אמורה להילחם ככה?!
יצרתי כדור מים מסביב לארבעתנו,יכולתי לראות בקושי בצד עוד יצור.
הטחתי אותו על העץ, שנאלצתי לכבות רגע אחר כך.
"דיימן" הייתי בהלם "זו לא החברה שלך? "
|
|
סמיילי בון
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ראתי כפרי עם הגלה עמדי מולו ואמרתי "תילך או שאני יהרוג אתך" אמרתי וכמו שציפתי הוא ברך אבל אני אוהב לשקר הז אני זרקתי עלב חנית אחרי שעייזנתי לצרחות אכאב שלו לבסוף הוא מת לקחתי לו את הבגדים ולבשתי אתם אמרתי לין להיכנס לתוח החציר שבעגלה ויצתי לכיבון השער!
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(דה כונפ...משהו, יואו, יש לך איזה שם חיבה שאני יכולה לקרוא לך בו?- יהרוג אותך לכתוב קצת יותר?)
שדים, שדים, ושדים, היינו מוקפים מכל עבר בשדים, אלוהים אדירים, בשלב כזה אמורים לברוח ולהסתתר.
אבל ארבעה אנשים לא יכולים להסתתר.
מקסימום שניים.
ואם הייתי מסתתרת עם מגי כבר קודם, אז היינו בטוחות.
לעזאזל.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נכנסנו ללוע הר הגעש הרדום למחצה. הם? הם הסתדרו מצוין! אבל אני? אני התחלתי להרגיש בחילה. היה לי יותר מידי חם. הרגשתי סחרחורת.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אף פעם לא כישפתי.
רק עשיתי כשפות אש. וזה לא קשה במיוחד.
אבל אני צריכה עכשיו לעשות כישוף, ו... מה בדיוק? להגדיל את הדמעות שלי?
התרכזתי. חשבתי על כל הדברים שיכולים לגרום לי לבכות. וחשבתי על הכישוף, מנסה להשתמש בו.
בקושי הצלחתי.
הדמעות שטפטפו על ידי הפכו לגל קטן של מים, והוא נשפך על שיח בוער.
ניסיתי לעשות זה שוב. אבל זה יותר מדי כאב לי. הייתי צריכה לחשוב על ליליאן, על החודש שהייתי בלעדיה.
פקחתי את עיניי, ו... ראיתי שם משהו... ראיתי את... טרלין?
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שנכנסנו ללוע הר הגעש היינו בטוחים, בערך.
כל עוד הוא לא יתפרץ.
וואו, אנשים ממש חכמים בימינו.
במיוחד אני.
החוכמה פשוט נוזלת לי מהאוזן.
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לאן נלך? חשבתי לעצמי, אבל טומראד בטח יודע אז למה לעזאזל הוא הוא לא מספר לי? טומראד קלט את המחשבה הזאת וענה לי "ביינתיים נתרחק מכאן ואחרי זה... נמצא מקום עם מים" "ואיפה זה?" שאלתי, "צפונה, רחוק צפונה" יופי, חשבתי בסרקסטיות, "ומיקום מדויק יותר אדון מצפן?"שאלתי בלעג
"צפונה וזהו" ענה לי, נאנחתי . טוב שהיה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ריי..." רטנתי בקול צרוד בפעם במאה באותו לילה.
"אתה... יכול להפסיק...לרוץ רק לשניה..." התנשפתי והמשכתי לרוץ אחרי קצה הזנב של הפנתר הקרצייה הזה. שניה אחר כך מעדתי על שיח ונפלתי על הפרצוף לתוך משהו רטוב וקריר. הרמתי את הראש לאט ופקחתי את העינים.
זאת הייתה שלולית מים. לא, לא שלולית, הדבר הזה היה הרבה יותר מידי גדול בכדי להיות שלולית. זה היה אגם. נשמתי עמוק כדי לא להתעלף מהקלה. שתיתי בלגימות קטנות תוך כדי צחוק מאושר. "ריי...אתה מצאתה לנו מים..." קמתי, רטובה לגמרי, וניסיתי לתפוס בחיבוק את הפנתר שליקק בשמחה מהשלולית. ריי התחמק ממני התגלגל לתוך המים בנהמת צחוק. חייכתי חיוך אחרון לפני שהרשתי לעצמי לחזור למציאות. יצאתי מהאגם הקטן והתיישבתי על האדמה המכוסה עלים הכרחתי את מוחי לשחזר את אירועי הלילה...לא היה לי מושג איך הצלחנו להתחמק משד האש הטיפשי, אבל הבריחה באמת לא היתה קלה. אולי זה קשור לעובדה שהשד ייבש את כל המים במרחק עשרה קילומטרים מאזור הקרב שלנו וזה כולל לגמרי את הגרון ש ל י. ברגע שהוא שחרר את כדור האש המשונה שפיזר גלים אדומים לכל עבר, הרגשתי שאני עשויה מחול יבש ומחום. אני זוכרת שריי תפס אותי כשנפלתי והרכיב אותי עליו במרוץ מטורף עם השד, שכעבור זמן מסויים הפסיק להתעניין בנו ולא המשיך במרדפו. הסחרחורת שלי גברה כשריי התחיל לרוץ לתוך השיחים ואני אחריו. עכשיו, כשהמים מילאו אותי בכוח מחודש, הצלחתי לשלוף את פיגיון הכסף שלי ולקום על הרגליים.
"בוא, קטנצ'יק. נלך למצוא מקום לישון בו."
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לא לקח לי הרבה זמן למצוא מערה. ברור, יש לי מזל כזה. תמיד.
זה בעצם היה די מצחיק.
באמצע היער השומם, מערה תת קרקעית גדולה ומושלמת למחנה. "יש לנו מזל, ריי. כמו תמיד." נאנחתי וליטפתי את ראשו. הוא גרגר בשקט והתרחק לאט לתוך השיחים. הוא יחזור, הוא תמיד חוזר. ואז...הרגשתי חום עז.
נתקפתי בהלה וקפצתי לתוך המערה במהירות. פרקתי את תרמיל הענפים המאולתר שלי. היה בו רק תפוח, אשפת החצים שלי, מימיית המים שמילאתי באגם ומצפן.
התכוונתי למצוא עשב ולהסתיר את המערה שלי, ואז שמעתי צווחות קורעות לב. מישהו שם בהחלט בצרה. אבל עם זה שד אש...אני לא יודעת עם אוכל לעזור. וחוץ מזה, אני בעצמי לא במצב טוב כל כך, עם בגדים חרוכים ובטן רעבה. הצווחת הפכו לייפחות והלב שלי התגבר על השכל.
את טיפשה! אמרתי לעצמי כשחמקתי מהמערה בקשת דרוכה לכיוון הקול האומלל.
ואז ראיתי את הדבר המוזר ביותר בחיי.
נערה צעירה- אפילו ילדה- ישבה על הברכיים במרכז קרחת יער ובכתה בעוד היא מבצעת תנועה סיבובית בידיה, ודמעותיה מסתחררות סביב אצבעותיה החיוורות. השיער השחור שלה הסתיר את פניה, דבר שלא שינה הרבה מפני שהיא במילא היתה עם גבה אלי. לפניה עמדה בחורה גבוהה בעלת שיער שחור בהיר מעט יותר וארוך יותר. היא בערה.
הבחורה עלתה כולה באש, ובגדיה הלכו והתכלו. במרחק מסויים, לא מרחק שעיני החדות לא יכולות לעבור אותו, עמד יצור דמוי אדם בעל עיניים כתומות בוהקות וחריץ צר בתור אישון שחור ומבריק: שד אש.
אוף.
אני חייבת לעזור לנערה הזאת להפסיק לבעור, מה שכנראה גם הילדה הצעירה יותר מנסה לעשות.
"מים..." מלמלתי לעצמי. שלפתי את המימיה ולפתע עלה בראשי אחד הרעיונות המטורפים שלי.
נעמדתי מול פניה של הילדה הצעירה ורכנתי אליה. "את מכשפת מים? כחי את המימיה-" פתחתי את המימיה והושטתי לה אותה. הילדה נראתה לא מרוכזת ולא שמה לב אלי. קיללתי בשקט. נו טוב, כנראה אצטרך לעשות את זה בעצמי. בתנועה מהירה השפרצתי על אחד החצים שלי ויריתי אותו. החץ פגע בדיוק רב בחזהו של שד האש והוא הפסיק לירות כדורי אש והתקפל בבלבול.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אנג'ל אני כועסת ונעלבת - אני לא יודעת *מי* זאת שרלוט, לא אני הזכרתי אותה, אשמי הזכירה. לפי דעתי התיקון יכול להיות פשוט שסתרת על הלחי של אשמי, זה מסתדר, בדקתי.)
שדי אויר זה דבר מפחיד. רעם היה לידי, ניסה להרגיע אותי, אבל הקולות שלהם נכנסו לי לראש ולא יצאו. רוב הדברים שהם אמרו היו לא חשובים, הרבה קללות. פתאום הרגשתי את ציפורניו של רעם ננעצות בכתפי. פעם כשהוא היה עושה את זה הייתי קופצת בבהלה ומעיפה אותו, עכשיו אני רק נהיית יותר מטוחה כי אני יודעת שהוא מרדיש משהו. "המפקד מוסר שאין תגבורת, כי אנחנו רעבים." אמר אחד השדים. "אבל אולי לא נצליח לנצח אותם, שמעת מה קרה למפקד ביער." התנגד אחר. כל שד שנמצא דרגה מעליהם הוא מפקד ולפי איך שזה נשמע הם באותה דרגה. חדשות מצוינות. אנחנו צריכים רק לחסום לשדים את הדרך מעבר ולתקוף אותם, להרוג את כולם ולמצוא מישהו עם כוחות אש. מייטי או שרלוט, או משהו כזה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נו, מייטי,צבעוני, שמישהו יתחבר כבר!
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(רבע לשמונה בבוקר! דקה, נמצא אחת את השניה ונוכל להמשיך, גם אם בשעמום מוחלט XD)
המים שהשפריצו לא רחוק ממני קטעו את רצף המחשבות שלי.
לא כשף מים, הוא צריך להיות תינוק כדי לפספס כזו פגיעה ישירה, ולפי הפיזור הם נזרקו ממרחק כמה מטרים טובים.
"שלא תעז להתקרב אל ליליאן" הזהרתי את דיימן "ואני יודעת על מה אני מדברת, היא מעדיפה את זה בדיוק כמוני"
חמקתי בין השיחים, למצוא את מי שזרק את המים.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(ווווופס...)
השפרצתי את שארית המים בהתזה גדולה על הנערה הבוערת. היא המשיכה להעלות עשן ונראתה ממש מוזר.
בעצם, הדבר הכי מוזר בה, היה שעיניה הירוקות היו לגמרי ממוקדות ופניה דרוכות כאילו היא לא עלתה באש שניה לפני זה. קרעי הבגדים שלה נכרחו כליל והיא היתה...די ערומה.
אף על פי שנראה שהאש לא פגעה בה, היא קרסה על ברכיה ואני תפסתי אותה.
"את בסדר? לא, את לא. את צריכה עזרה-"
ואז, משום מקום, הגיעה צורה נוספת...
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוף, כתבתי תגובה גדולה והיא נמחקה לי ":(
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
גנחתי כשראיתי את המצב של ליליאן, למה אני לא יכולה להרוג אותה עכשיו וזהו?!
דרכתי את הקשת שלי למראה הדמות שהחזיקה אותה.
נראה אותה מנסה לפגוע
"מה את?" שאלתי אותה, וידי התחילו להכין כדור מים, או קרח
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כבר כתבת את זה, אבל בצורה מפורטת יותר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(נכון, לא ראיתי שזה נשלח. תתעלמו מהתגובה האחרונה שלי.)
"מה את?" שאלה הדמות המוסתרת חלקית בצד העצים.
"אני..." הנחתי את הנערה החצי מעולפת מאחורי. בחנתי את הדמות.
היא היתה יפה, אבל היה משהו מפחיד בעיניה המלוכסנות והכהות, משהו שאמר לי שהיא יכולה לנצח של אחד בקרב.
כנראה שכדאי לי ל א לתקוף אותה.
"אני דארה. עברתי פה ושמעתי צעקות, אז באתי. היה פה שד אש..."
היא עדין נעצה עיניים זועמות בנערה שבערה קודם, והיתה לי הרגשה שהיא לא בדיוק אוהבת אותה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא אכפת לי איך קוראים לך!" נהמתי "אני רק רוצה לדעת מה את! גנבת או שומרת נשמות?"
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוי, את כ ל כ ך חמודה!)
"אני לא גנבת נשמות. אני גם לא שומרת נשמות. אני רק..." עיקמתי את האף "בת אנוש,"
חיכיתי לרגע, כשהיא המשיכה לשתוק.
"ומה את?" אמרתי באותה נימה כעוסה שהיא השתמשה בה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני יועת ^^ נכנסים לדמות...)
"לכל בן אדם יש צד, אחרת מתים" פסקתי "אני גנבת נשמות, וכדאי לך לענות לי מהר, כי בקרוב כבר לא תעני לאף אחד, לעולם"
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוף, היא היתה כל כך מגניבה. למה היתה לי הרגשה כל כך חזקה שאני ממש שונאת אותה?
"אני מאמינה לך," אמרתי ושלפתי את הפיגיון שלי. הלהב הדו צדדי שלו בהק בשמש העולה.
"אני חושבת שאני לא גנבת נשמות. אני כנראה שומרת," התקרבתי אליה שני צעדים.
אבל בינתים אף אחד לא קרא לי ככה. אפילו שכשהיתה התקרית המוזרה ההיא כשהייתי בת חמש...
"אף פעם לא הגדירו אותי כשומרת. אני חושבת שאני ניטרלית. אני עובדת בשביל עצמי, ואני לא רוצה שנצטרך להילחם."
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
משכתי בכתפי "אם את לא גנבת, אז את שומרת, ומבחינתי את אויבת. רק שהפעם יש שדים, ואין איתי שום כשף אש, אז נכון לעכשיו את מוזמנת להצטרף אלי, רק תעזרי לי למצוא לה בגדים, החבר שלה לא ישמח לראות אותה במצב הזה"
היא הנהנה
"גווינגבר!" צעקתי "בואי"
כשהזאבה הופיעה, התנצלתי שהיא חייבת לסחוב את בת האדם "שהשועל שלה יעשה את זה!" היא צעקה עלי
"היצור לא פה!" עניתי לה בכעס
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרגשתי שמאוד כדאי לי להענות לבקשתה.
חבל שלא לקחתי איתי את התרמיל...היו בו בגדים.
זאב יפיפה הגיח מהעצים כשגנבת הנשמות קראה "גוויניבר!".
הורדתי מעלי את המעיל שלי והושטתי אותו לנערה. היא נראתה קצת בהלם, אבל לקחה אותו ומלמלה "אוי, טלרין...באסה" העפתי מבט בילדה שישבה, עיניה הירוקות הבהירות קרועות לרווחה בפחד. הנערה שבערה קודם עזבה את המעיל והתחילה לזחול, מטושטשת לעבר הילדה. "מייטי..."
קמתי ונעצתי את עיני בחוסר אמון בגנבת הנשמות. היא הסתכלה בגועל על הנערה שבערה.
"לאן הזאב שלך לוקח אותה? את מכירה אותה? והילדה, מה הקשר שלך אליהן?"
הזאב נדחק מתחת לנערה שבערה והרכיב אותה על גבו. נשפתי לאט ובעצבנות
שנאתי לא לדעת כלום.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ידיד שלי התאהב בה" עניתי ובחנתי את אחת הכוויות שלה "בואי רק נגיד שאנחנו בצדדים מנוגדים, והיא חברה של אחו..., לא חשוב, יש לי הרבה סיבות לשנוא אותה"
הבטתי בנערה בסקרנות, השער שלה היה ארוך, בצבע אדום בוהק.
הפנים שלה היו רגועות, הייתי צריכה לדעת שהיא שומרת נשמות, ברור.
"מה החיה התאומה שלך?" שאלתי בעניין בעודי מתחילה לרפא את ליליאן
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ריי," עניתי בהפתעה. "הוא פנתר שחור."
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התעששתי מהר וקפצתי מגבה של הנמרה.
"תפסיקי" אמרתי לטלרין והתכופפתי לבדוק את מצבה של טלרין.
הכווית יחלימו מעצמן. או שלא. אני לא צריכה לקחת נשמה של מישהו אחר בכדי לזרז את התהליך.
"מייטי", את בסדר?" שאלתי והתעלמתי לחלוטין מטלרין והנערה שנתנה לי את המעיל.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(התכוונת "בדקתי את הכויות של מייטי" נכון?)
נבהלתי כשהנערה הבוערת קפצה פתאום מגב הזאב והסתערה על הילדה.
הסתכלתי על גנבת הנשמות. "מה זה אמור להיות?"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אופס! במקום מייטי כתבתי טלרין! התכוונתי שהתכופפתי לבדוק את מצבה של מייטי!)
(וכשכתבתי על הכווית התכוונתי לכווית שלי, כי טלרין התחילה לרפא אותי (עם נשמה , אני חושבת) והתעצבנתי. אני כפוית טובה אני יודעת)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מגי נראתה כאילו דעתה מוסחת, ואז הבנתי הכל.
"את יכולה לשמוע אותם, נכון?" לחשתי לעברה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי! אריה! תתעוררו!), (נעמה, אפשר התייחסות?)
גנבת הנשמות לא ענתה, אלא רק הנידה בראשה כלא מאמינה.
"הי, את חייבת לתת לה לרפא אותך. הילדה תהיה בסדר, אבל את כמעט עשוייה מפחם." ניסיתי לאחוז בידה והיא ניערה אותי ממנה.
לאחר כמה רגעים היא הרימה את עיניה אלי ואמרה
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אז? זה לא כואב לי. כרגע. ואני לא צריכה לקחת נשמה של מישהו כדי שזה יראה טוב יותר. זה יחלים מעצמו."
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פי נפער מעט.
"את מכשפת אש?" שאלתי אותה.
"לא יכול להיות שלא. זה לא כואב בכלל? אני הייתי כבר..." אבל ידעתי שזה לא נכון. תמיד החלמתי מהר, נפגעתי מעט ופצעים כאבו לזמן קצר. והכל בגלל האבא הדביל הזה שלי.
"בסדר." אמרתי ועברתי להסתכל על הילדה הצעירה. היא נראתה לא יותר מבת 13 ועדין שתקה. הנערה הבוערת ניסתה להרגיע אותה ואני הרגשתי ממש לא שייכת.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני בסדר, באמת" אמרתי למייטי ואז קמתי לנערה שהצילה אותי קודם "לא, בת אנוש" אמרתי בגאווה ואז הודיתי לה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מאוד רציתי לא להאמין, אבל החיים המטורפים שלי לימדו אותי שתמיד יש יוצאים מן הכלל.
"תודה. את הצלת את מייטי. ואותי," הוסיפה כדרך אגב.
"אין בעיה. איך קוראים לך? ואיך הגעת למצב הזה?"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(צבעוני!!!!!! את באמת רוצה שאני אהרוג אותך?!?!)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ליליאן" עניתי לה ואז הוספתי "נלחמתי בשד אש"
"כן, הבנתי את זה אבל איך זה שלא כואב לך?" היא שאלה אותי בסקרנות
"יש לי שועל חכם מאוד" עניתי בחיוך
היא רק נראתה יותר מבולבלת
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רציתי להגיד שאני לא כשפית מים כמו שהילדה הזאת חשבה, אבל בקושי הצלחתי לדבר.
הבטתי בכוויות של ליליאן.
לא יגעתי אם זה חמור או לא. הרי אף פעם לא נפגעתי מאש, אש לא יכולה להזיק לי. אני זאת ששולטת בה...
ובכל זאת נכוויתי היום.
כל העולם שלי מתמוטט, ואני לא יודעת מה לחשוב.
אני רוצה שהכל יהיה כמו קודם. אני רוצה שהכל יחזור להיות ברור.
התחלתי לבכות בלי קול. לא שמישהו שם לב.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ליליאן" אמרתי בשעמום "דיימן נמצא מאחורי העצים, אז אם תואילי בטובך ללבוש משהו..."
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
החלטתי לעזוב את זה.
"ליליאן. שם יפה. אני דארה, גם אני בת אנוש. ואת לא צריכה להודות לי, באתי רק כי שמעתי את החברה שלך צועקת..." קמתי וניערתי את האפר מהמכנסיים שלי. "טלרין. אני רוצה להזהיר אותך, יש שד אש מיוחד במרחק פחות משלושה קילומטרים מכאן. אני מבינה שאת גרה קרוב ולשד יש כוחות חזקים יותר מלשדים אחרים שראיתי. הוא ייבש את כל מקורות המים במרחק חמישה קילומטרים מהמקום שהוא עמד בו. אני רק מזהירה, ואני חייבת לחפש את ריי" התכוונתי להסתלק מהמקום המוזר הזה אבל לפני זה העפתי מבט בילדה שעדין ישבה וחיבקה את ליליאן. היא כל כך הזכירה לי את אחותי...
~~~
הייתי רק בת 13. גיל הרבה יותר מידי צעיר מכדי לקבל בשורה גדולה כל כך.
שוב ברחתי מדוחק חנות הנשק של אבי והתאמנתי בחץ וקשת ביער. יריתי בכל המטרות הישנות ואז שיספתי אותם עם החרב הארוכה שלי. כיוונתי למקומות שונים בעצים ויריתי גם בהם.
עבר זמן קצר עד שהבנתי שאבי מסתכל עלי.
הפסקתי באמצע בעיטה ונעצתי את הפיגיון שלי בעץ. נשענתי עליו וניסיתי להציג אדישות.
"שלום, אבא."
אבי גיחך ונעץ את עיני הזהב המטרידות שלי ישר בעיני.
"נו באמת ילדה. לא חשבת שתתחמקי מהתפקיד שלך מהר כל כך, נכון?" שתקתי, כי לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"לא." הוא התקרב למרחק מטר ממני, מה שדי מלחיץ כשהרוצח הזה הוא אבא שלך.
הוא שלף את הגרזן המשולש שלו.
"אני...לא..." נשמתי עמוק. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני לא רוצה שום מתת או מה שזה לא יהיה..."
אבי גיחך שוב. "לא? אני באמת מצטער, אבל אין שום דרך לדעת עם הכישרון עבר לאחותך או לך. כנראה שאצטרך לחסל את שתיכן. מצטער," הוא הניף את הגרזן שלו ואני התחמקתי. התחלתי לרוץ לעבר העצים, לחנות הנשק. "אנר!!! רוצי!!!" צעקתי כשנכנסתי לחנות. "זה אבא, הוא שוב מדבר עם הדבר הזה...כחי נשק ועופי מפה!" "אבל מה יהיה איתך?" אמרה בקול חלוש. "לא משנה, אני מספיק מהירה, יש לי את ריי. רוצי, אנר!" אנר לקחה את הסכין שלה ועלתה על הסוס שמאחורי החנות. היא התחילה לדהור בדיוק כשאבי הגיח מבין העצים.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(וואו. מדהים)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הסתכלתי על הילדה שהתחילה ללכת. היא הסתכלה עליי. ואז נעלמה בין העצים.
"ליליאן..." השתחררתי מאחיזתה והבטתי בעיניה הירוקות- כמו שלי.
היא ידעה מה אני הולכת לעשות. ורק הביטה בי במבט קצת משונה... לא הצלחתי לנחש מה הוא אומר.
קמתי ורצתי אל בין העצים, אחרי הילדה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
תודה צבעוני שלי :) חייבת ללכת, אחזור בקרוב
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(בא לי לבכות.)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(חתיכת טרגדיה, איזה סיפור עצוב)
"אם זה אש" צעקתי אחריה "את בחיים לא תצליחי להתמודד איתו לבד!"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(עכשיו בא לי לבכות שוב.)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"היא לא הולכת לשד", עניתי לטלרין. ולבשתי את המעיל שהנערה הקודמת זרקה לי, זהנ גם משהו.
טלרין הסתכלה עלי בשעשוע
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אז לקרוא לדיימן?" שאלתי אותה בעוקצנות "כבר הרבה זמן שלא היה לי בידור איכותי"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"שלא תעיזי" אמרתי לטלרין. היא לא תעשה את זה. נכון?
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אז אני יכולה להרוג אותך!" צהלתי "כי זה אומר שבחיים לא היית פה!"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תהני" אמרתי לה בעוקצנות.
היו לה לפחות 10 הזדמנויות להרוג אותי מאז שהיא הגיעה לכאן.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שלפתי את הסימיטרים שלי, ובשניה שהתכוונתי לתקוף משהו... נוצר, מאחורי.
"זה שד מים, נכון?" שאלתי את ליליאן בלי להסתובב אליו, הרגשתי את עצמי מחווירה, בפעם האחרונה שנאלצתי להילחם באחד כזה... זה לא נגמר בטוב.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הטתי ביצור המוזר, העור שלו היה כחול בהיר והעיינים שלו בצבע טחב. הוא נראה כאילו הוא כרגע זחל מתוך ביצה והתגלל ברפש פרות. הוא גם הריח ככה.
הנהנתי לטלרין ולקחתי את הסכין המפויוחת שלי מהרצפה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התחלתי לקלל בחריפות.
"לעזאזל" מלמלתי כשסיימתי, השד עדיין עמד, וחיכה.
"מה הוא צריך?" ליליאן שלה אותי
"מהלך פותח" עניתי "ואסור לנו לתת אותו"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"בסדר" אמרתי. חשבתי טיפה, שדים לא נהרגים על ידי שימוש באותם יסודות כשלהם...
"מהר, איך הרגתם את השד הקודם?" שאלתי והתחלתי לרקום תוכנית
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
גלגלתי עיניים " עם אש גאון" אמרתי בלעג " מייטי ואני יצאנו לצוד והיה שם שד מים, אז היא הרגה אותו עם אש"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הסתכלתי עליה, היא לא קולטת?
לקחתי שתי אבני צור מהאדמה והתחלתי לשפשף אותן זו בזו.
טלרין הביאה כמה מקלות והדלקנו מדורה, המדורה גדלה אך עדייןם לא הגיעה אל השד.
"נצטרך למשוך אותו לכאן" אמרתי לטלרין
היא חייכה בזדוניות "מעולה"
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בתחושת בלבול, לפני עמדה ילדה שנראתה בערך בגילי,
היא בחנה אותי בחשדנות. ניערתי קצת את הראש, מנסה להעלים את הכאב הטורדני.
הנערה, שנודע לי יותר מאחור שממה טלרין המשיכה לבחון אותי מכף רגל ועד ראש.
מבטה לא עורר בי אי נוחות למרות ששיערתי שבאחרים הוא כן בגלל שפניה הביעו פליאה והפתעה כאשר לא
הסבתי את מבטי.
פניה היו חשדניות ונוקבות, חשבתי שאם היו לי יותר אפשרויות לא הייתי פונה אליה בבקשת עזרה,
אבל כרגע לא היו הרבה אופציות, פתחתי את פי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אם תגידי לי שאת כשפית אדמה, אני אשמח מאוד שתצטרפי אלי" אמרתי מיד, ברגע שראיתי את הילדה ממקודם
"אוויר" היא אמרה בשקט
נהמתי ופניתי אל ליליאן, השד רק צריך לחשוב שאני טרף קל.
"אפשר את הסכין שלך?" שאלתי אותה. היא נראה מופתעת, אבל הנהנה ומסרה לי אותו.
הצמדתי אותו לשוק הרגל וחתכתי, חתך עמוק.
נשמתי כדי לא לצעוק מכאב ונעמדתי על רגלי "אם אנילא מצליחה לרוץ, את רק צריכה לשכנע אותו שאת טרף קל יותר" הנהנתי לעברה ופתחתי בריצה.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
טלרין חתכה את עצמה בפגיון שלי ורצה.
למרות שהיא נעלמה מעיני יכולתי להרגיש את צעדיה המהירים ויכולתי אף לשמוע אותה רצה.
כל החושים שלי מחודדים, מגיל צעיר מאוד אני לבד, והתרגלתי לשרת את עצמי, עושה רושם שעכשיו נכרתה בינינו כמו מין ברית כזו, למרות שאנחנו לא מכירות. עוד סיבה שהחושים שלי מחודדים היא שאני ציידת, כך יכולתי לשרוד ביער לבד. אבל עכשיו אני עם טלרין.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בפעם הראשונה מאז פגשתי את ליליאן קיללתי. ולא סתם קיללתי, קיללתי את כל העולם הדפוק הזה. בכל הקללות האפשריות קיללתי אותו.
רק אותה לא.
שמעתי את כל השיחה שלהן מבעד לעצים.
בפעם הראשונה מאז, הרגשתי עד כמה אני רוצה לחזור ולשוטט עם טלרין, לתת לפרא שבי לצאת החוצה ולרמוס כל דבר אפשרי. לחזור להיות איתה, גנבת נשמות. לחזור למה שהייתי פעם.
העשן עדיין צרב לי את הריאות, והשתעלתי. בום. עוד קללה. שיעול.
העיניים שלי דמעו, עוד משהו מעצבן בתקופה האחרונה והאיומה הזאת.
שמעתי את הקולות של ליליאן וטלרין, וכל הבנות המוזרות שהגיעו לשם, והבנתי שהגיע הזמן שאבוא אליהן.
ואז התחוור לי עד כמה אני לא רוצה לראות אותה. את ליליאן.
כי היא פגעה בי.
הסטתי את סבך השיחים והצטרפתי אליהן.העפתי בליליאן מבט קצר וקריר.
הן לא היו לבד.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"דיימן" מלמלתי בהפתעה והשלכתי את המעיל שלי על ליליאן, בערך ברגע שבו נפלתי מהפצע
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"טלרין!!" נבהלתי ורצתי אליה. היא התרסקה על האדמה. הרמתי אותה, כשאני משעין אותה על כתפי ועוזר לה לעמוד.
"מה קרה לך?!" שאלתי המום."מי עשה לך את זה?" הזזתי את היד העדינה שלה, שכיסתה על החתך המחריד, ובחנתי אותו בדאגה הולכת וגוברת." זה.. זו.. את חותכת ככה... אבל.. אבל למה?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תלך מפה!" אמרתי לו בכעס ואז הבחנתי בשד, עד כמה התוכנית הזו יכלה להשתבש?
"בסדר דיימן, מה תגיד אם אני אומר לך שיש מעליך שד מים?"
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"שאת עובדת עליי." חייכתי חיוך גדול וקרצתי אליה, כשאני מניח אותה בעדינות על האדמה.
"אל תזוזי." לחשתי, ואז הסתובבתי בחדות תוך כדי כך שאני שולף את הסכין, ותוקע אותו מאחורי, איפה ששמעתי את התנודות הקלות ההן באוויר.
אבל היצור הזה התמוסס תוך רגע, ורק כשהרגשתי את המהלומה האדירה ההיא שהגיעה מאמצע שום מקום מפרקת את הגב שלי, הבנתי, שבקרב הזה- אין לי סיכוי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"רק אש הורגת אותו" אמרתי לו בעודי מעיפה מים לעבר השד, ומתעלמת בכוח מהכאב שהלך והתגבר ברגל שלי.
"אתה בסדר? כלומר, הגב שלך?"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
השד התחיל לתקוף את דיימן, טלרין שכבה על הרצפה והילדה... טוב, היא פשוט עמדה שם עם הבעה מפגרת על הפנים שלה.
ם השד א יבוא אל אש. האש תבוא אליו.
לקחתי מקל מ האדמה ואת המעיל שטלרין נתנה לי. כרכתי את המעיל סביב המקל, והדלקתי אותו עם האש.
הסתערתי.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בצעדים מהירים, הגעתי כמעט עד המערה שלי כששמעתי את קולה של מייטי.
נעצרתי במקום כמו חיילת ששומעת לפקודה.
כמה טיפשי.
"מייטי?" היא יצאה מבין העצים ומבט סוער בעיניה.
לפתע נראה שהיא לא יודעת מה לומר.
צעקות נשמעו שוב מהמקום שממנו עזבתי לפני רגע. אטמתי את ראשי להן וחיכיתי שמייטי תדבר.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תרחיקי את הדבר הזה ממני!" צעקתי עליה "זו אש לכל הרוחות!"
"תשתקי ותעסיקי אותו!" היא ענתה לי, והשאירה אותי עומדת בהלם.
התעשתתי רק כשהשד חתך את זרועי, לאורך, עוד חתך עמוק.
"אתה הולך למות!" אמרתי לו בזעם והתחלתי שוב להעסיק אותו עם המים.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ראיתי בבהלה את השד תוקף את דיימן ואת טלרין וידעתי שאני חייבת לעשות משהו.
באופן בלתי מוסבר הרגשתי כלפיהם רוך. בדרך כלל אני זאת שכולם מפחדים ממנה, והנה יש עוד כמוני.
ידעתי שאני חייבת לעזור, עד שסופסוף יש מישהו, אני לא לבד בעולם כמו שתמיד הייתי, פתאום נהיה לי חושך בעיניים. התרכזתי. "רק אש הורגת אותו" שמעתי את טלרין. ופתאום הבנתי, אני לא יכולה לעשות כלום, אימה שטפה אותי.ניסיתי בכוחות האוויר שלי לתקוף את השד, אבל זה לא הועיל. כשאני חושבת שאין יותר מה לעשות, ניצבתי בין טלרין ודיימן לשד, במחשבה שכך אולי לא יתקוף אותם אלא אותי.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היא מטומטמת? מה היא עומדת שם?
"זוזי!" צעקתי אליה. היא קרובה מדי ואם אני אנסה לשרוף את השד גם היא תשרף.
היא לא זזה אבל השד כן. הוא הסתובב אלי, כמעט לא מודע לנשק הקטלני שבידי. אש.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מה זה הרגשות האצליים שיש לכולם היום?!
"היא מנסה לתקוע בו לפיד!" אמרתי לה בכעס "זוזי משם!"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כשהלפיד פגע במים שהיו הגוף של השד הם כאילו נמסו ונשרפו בוזמנית. והשד צרח, צריחה מחרישת אוזניים ורק התצבן יותר. הוא ניסה לתקוף אותי עם היד שנותרה לו, מאחר ששרפתי את השנייה , ועם הרגל שלו בו זמנית. והוא גם שלח אלי גלי מים.
"תעשי משהו מועיל ותכיני עוד לפיד!" צעקתי לילדה ההמומה
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התכוונתי להגיד לה שתישאר איתנו, שלא תלך. שנהיה בעלות ברית.
אבל שמעתי צעקות וצרחות, ואני לא יכולתי להתעלם מהן... משהו קרה שם. משהו שיכול להרוג את כולם שם.
יצור? שד? מה זה?
לא דיברתי. לא אמרתי כלום. רק תפסתי בידה של הילדה והתחלתי לרוץ, כשהיא נגררת אחריי.
תוך כמה זמן הגענו לשם. בדיוק כמו שחשבתי, שד.
שד מים.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הצעקות התקרבו ועדין מייטי לא אמרה מילה.
לפי היחס של ליליאן למייטי חשבתי שהן די מתמסרות אחת לשניה. "את שומעת?" אמרתי למייטי בתקווה שהיא תענה לי. היא הנהנה לפתע בפראות. שלפתי את החרב שלי, אותה חרב ארוכה שחטפתי מאבי אחרי שחיסלתי- אבל אסור לי לשקוע בזיכרונות. טלרין כשלה על השיחים ונפלה על הגב. היא קמה במהירות ואש רצחנית בעיניה. היא הרימה את ידיה ומערבולת מים נשאבה מהאגם הקרוב והוטחה בשד המים. השד הזדהר לרגע בכחול והמשיך להתקרב כשהוא מניף קטאר ודוקר את טלרין ברגל. היא נאנקה ובעטה בו בייאוש. השד נהדף על העץ. התקדמתי צעד קדימה והתכוננתי לתקוף.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
זזתי תוך כדי שאני ממשיכה להסתכל על השד.
הבנתי שאני מפריעה לכולם. סחרחורת תקפה אותי, רצתי במהירות ולא הבטתי לאחור.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אופס, התחלתי לכתוב את התגובה האחרונה לפנ יהחמש הודעות האחרונות. התוצאות השתנו.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חרב הבזיקה משומקום מול פני, למה אף אחד מהם לא לומד?!
"רק אש עוזרת פה!" צרחתי בזעם "לא כלי נשק! ולא כלום!"
יופי, עכשיו יש לי רק יד אחת פנויה, היד האחרת פצועה, לפי הקול רגל אחת נקועה, ובשניה החתך רק מעמיק.
גררתי את עצמי לאחור, וניסיתי שלא להתעלף מכאב.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרגשתי שהגב שלי עומד להתפרק. בקושי יכולתי לזוז, ובטח שלא להתחמק.התרוממתי בכבדות מהמקום שבו השד הטיל אותי, רועד ודואב.
טלרין בקושי שרדה. הוא תכף יהרוג אותה. עם חתך שהיא עצמה עשתה, במטרה לפגוע, ועוד משהו שהיצור הזה עשה לה, אין סיכוי שתחזיק מעמד.
ליליאן הסתערה עליו חצי עירומה, כשהיא תוקעת בו לפיד-אש בוער. הוא צווח, צרחה מקפיאת דם, והתחיל לתקוף בכוחות מחודשים, אבל חזק פחות. הילדה האחרת, שלא הכרתי, נעמדה בינו לבין טלרין והפריעה בקרב. מה היא עושה לכל הרוחות?
צריך אש. אש.
הבחנתי באבן צור בין השיחים.אבל לא הייתה אחת אחרת לשפשף אותה בה. והזמן אוזל. השענתי את כל הכוח שלי על ענף אחד, עבה, בתחתית עץ קרוב. הוא נשבר בקול פיצוח. האבן. צריך לשבור אותה.
הילדה התחילה לשחק עם השד במשבי רוח, קרירים וצוננים. אבל נראה שזה רק עזר לו יותר. הוא נהם ושאג, וזה היה נשמע כמו קול מרוצה וידידותי, ובו זמנית אכזרי.
כיף חיים.
ואז הילדה ניסתה רוח אחרת. חמה, מזרחית. רוח כדים. גועל נפש. הוא נאנק מכאב, וניסה לחבוט בה. לא הצליח.
מעולה.
"טלרין! תשברי את זה!" צעקתי, וזרקתי לעברה את האבן. היא ייללה כשהאבן נחבטה בכתף שלה, אבל לא פגעה בה יותר מדי.
נטפל בזה אחר כך.
היא נפצה אותה לשני אבנים קטנות יותר. וכך, לפתע החזקתי בידי ענף ענק ובוער באש.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"שמעתי את זה, טלרין!" צעקתי לה.
אני ידעתי שהיא אוייבת שלי, ולמרות זאת עכשיו זה לא משנה. זה כולנו נגד שד המים.
גררתי אותה אל מאחורי שיח. היא נאבקה בי, כמובן. "די, טלרין!" היא לא הצליחה לקום, וטוב שכך. הסתערתי על ליליאן. "אני צריכה אש. מהר. החרב שלי סופגת לתוכה את הדבר האחרון שהיא נוגעת בו." גיצים עלו מימיני, מילדה שישבה שם ושלא הכרתי.נעצתי את החרב בלפיד הבוער ו
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
החרב של הנערה בערה באש כחולה ומגניבה ביותר. עכשיו היינו שלושה אנשים עם אש מול שד מים.
מי אמר שבני אנוש לא יכולים לנצח?
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תודה, נעמה!)
הרגשתי במקום לא טבעי. פתאום אני זו בעלת הכוח, וכולם לט=וטשים מבט בחרב הבוערת. ובמשך כל החיים שלי המצב תמיד היה הפוך. [עדיין מעריצה את הכישרונות המגניבים של טלרין!]
הנפתי את החרב ונעצתי אותה בחזה השד.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
זה לא הוגן!
דווקא את כל הכיף אני מפספסת! בגלל שאני כשפית מים!
ומי נראה לה שהיא? דארה מעצבנת אותי, כל כך.
לא שהייתה לי כוונה לומר את זה לדיימן, אבל האבן שלו שברה לי את היד, ועכשיו אני צריכה באמת לסבול בשקט, בלי לומר כלום, ולהתפלל שאני לא אמות מחוסר דם.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
המשכתי עם הרוח הזאת, היא אומנם הייתה מגעילה ושורפת אבל בניגוד
לרוח הקרירה והמרעננת שיש בה משהו כמו מים הרוח המזרחית הייתה חמה כמעט כמו לפיד אש.
עצמתי עיניים וחיזקתי את הרוח, השד רעד ואני המשכתי, מנסה שלא להפסיק. תעזרו לי! צעקתי לאחרים,
אני לא אוכל להמשיך לנצח! הבחור שעזר לטלרין נדמה לי ששמעתי מישהו קורא לו דיימן בא והמשיך לתקוף את השד.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בדיוק באותה שניה ששתי להבות אדומות נוספות ננעצו ברגליו ובבטנו.
השד שאג מכאבים והתחיל להימס לשלולית מים עכורים.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרגשתי מים בקרבת מקום.
שקלתי את האפשרויות.
אם אני אזיז את אחת הידיים כדי לכשף, אני אתעלף מרוב כאב, או שאני אספיק לרפא את עצמי.
"רק שזה יעבוד" סיננתי מבין שיניים חשוקות והרמתי את ידי.
האפשרות הראשונה הייתה הנכונה ביותר.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוף! אני רוצה גם! אני מפספסת את כל הכיף! >.<)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"כן אני מבינה אותם." עניתי.
(מצטערת מעיפים אותי מהמחשב ביי)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
השתמשתי באש שלי, ועזרתי לנערה להשמיד את השד.
ממרחק. אף אחד לא ראה שעזרתי. לא שהיה להם אכפת ממילא. אני יודעת.
ממתי הפכתי לטיפוס דכאוני?
הגברתי את האש, והנערה תקעה שוב את חרבה בשד. והוא... הושמד.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מה רוצה?! דיימן ואני פצועים כמעט למוות! זה לא היה הכי כיף בעולם! (חוץ מהקטע של המשחק... אבל עזבו ^^ (לחסרי השכל - היה שיא הכיף!)))
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(חיחיחיח, מגיע לך אנג'ל!
סתאאאם :P
אגב, אני מחכה שמישהו יאשר לי את מות השד...?)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אה, סבבה. תודה, מייטי.)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התכופפתי לשלולית השד ונגעתי בה.
כן. זה בהחלט מת.
"עבודה יפה" אמרתי וקמתי
"איך קוראים לך עוד פעם?" שאלתי את הנערה
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(בבקשה.
אני שונאת את המעמד שעשיתם עכשיו לדמות שלי.
כולם גיבורים ואני לא. תודה רבה באמת!)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
האש של החרב דעכה, כמו שקורה תמיד אחרי שהיא מסיימת את תפקידה. השלכתי אותה ארצה והנהנתי לעבר מייטי לאות תודה על העזרה.
בחנתי את שדה הקרב; ליליאן עומדת, רועדת מעט עם לפיד כבוי חסר תועלת, בחור שרירי עם שערות פרועות שחתכים מדממים על כל גופו, שלולית מים עכורים שהתחילה להתייבש, ילדה בערך בגיל של מייטי עומדת במרכז בלי לעשות כלום ומאחורי, טלרין רוטנת על כמה אני קרציה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(טלרין התעלפה (ואני שוקלת אם לעשות - >.< אאו - ^^))
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לא שמתי לב שליליאן שאלה אותי משהו.
התנערתי. "דארה. קוראים לי דארה."
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
העפעפיים של טלרין רטטו מכאב, וידעתי שהיא נאחזת במציאות בכל הכוח שלה, כדי לא להתעלף.
"תעזרו לה." לחשתי, לפני שהתעלפתי גם אני."מים. קחו אותה למים."
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
קוראים לי שקד עניתי בשקט ובביישנות את הנערה ששאלה אותי.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שמעתי חבטה קלה מאחורי השיח. טלרין לא רטנה יותר, היא התעלפה.
לא ידעתי מה אני מרגישה לגביה, אבל הערצתי את ההתנהגות האמיצה שלה בקרב, והרגשתי שחייבים לעזור לה.
"טלרין התעלפה," הודעתי לכולם, מנסה לא להשמע לחוצה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבחור השרירי נפל גם הוא שניה לפני שאמר "מיים..." ברור, היא חייבת מים. פתח המערה עמד מטר ממני, והמימיה שלי היתה בו.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התקדמתי בין כולם.
זה היה מוזר. כולם היו לחוצים או מבולבלים ואני הייתי שקטה ולא קשורה.
כמובן.
שמעתי את הבקשה של דיימן. לקחת את טרלין למים.
למרות שאני שונאת את שניהם... נאנחתי.
סימנתי לנערה לעזור לי.
היא נעמדה לידי ואחזה בזרועה של טרלין.
עיניה הגדולות והיפות היו עצובות. אני לא יודעת על מה היא חשבה. אבל יכולתי לדמיין כמה דברים נוראיים יכולים לעבור בראשה.
התחלנו לגרור את טרלין.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הכול כאן הוא בלגאן מוחלט. התחלתי לסדר בראש שלי.
שאלתי את דארה לאן היא הולכת "להביא מים" היא ענתה לי קצרות. טוב, זה יעזור לטלרין, אומנם לזמן קצר.
הילדה. שאלתי אותה "מה היסוד שלך?"
"אוויר" היא ענתה לי בבלבול.
אש ומים, אוויר ו.....אדמה.
"את צריכה למצוא כשף אדמה, בסדר?בקרוב שדי האוויר ימשכו אלייך"
היא הלכה בשקט.
רק אני ודיימן נשארנו שם.
או,דיימן. כרעתי לצידו.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מייטי מצאה את שארית המים ושפכה על טלרין כשאני החזקתי אותה. ראיתי את ליליאן רוכנת ליד הבחור המעולף. אז זה החבר שלה...
טלרין רפרפה בעיניה וכשקלטה שאני זאת שמחזיקה אותה, כנראה החליטה לסגור אות ןשוב.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מים ניתזו על פני, נאנקתי בכאב כשהרגשתי אותם נוגעים בפצעים.
"השד?" שאלתי
"מת"
הכרחתי את עצמי להתיישב, יותר מדי מאמץ ואני אתעלף שוב.
הבחנתי בדיימן בין השיחים, בחנתי אותו לשניה, השד פגע לו בגב לא?
החוורתי כשראיתי מה השד עשה
הגב של דדיימן היה מלא דם, מעשרות חתכים שונים.
"אוי לא" מלמלתי
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לפעמים, אפשר להרגיש מגע של מישהו שאוהבים אפילו דרך ערפול חושים.
וזה בדיוק מה שהרגשתי כשהאצבעות הקרירות והעדינות של ליליאן רחפו מעל גופי ברכות. אבל אפילו דרך ערפל העלפון הרגשתי שתשומת הלב הזו שלה פתאום לא עוזרת. היא רק פוגעת יותר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
טלרין שוב פתחה את העינים והזדקפה.
היא ומייטי דיברו לשניה ואז היא הסתכלה על הבחור המעולף. "אוי לא..." היא ניסתה ללכת אליו אבל רגליה לא נשמעו לה.
"טלרין," נאנחתי. "אני יודעת שאת בלתי מנוצחת וכל זה, אבל את צריכה לנוח." מייטי התרחקה ממנו ועמדה מאחורי ליליאן. היא נראתה כל כך עצובה...
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבטתי לרגע בטרלין, לא יודעת מה לומר.
הבטתי בנערה, שהמשיכה להסתכל על טרלין. טרלין הייתה ממש פצועה, נראה שהיא שוב הולכת להתעלף.
פתאום נזכרתי ביום שבו טרלין השתמשה בנשמה בשביל לרפא אותי כשהיינו קטנות. ואני כל כך כעסתי עליה... וטרלין ברחה. ואני נשארתי לבד... גם אחרי שאימא ואבא מתו.
כשליליאן באה הכל השתנה. הרגשתי כאילו שוב יש לי משפחה.
גם זה נעלם בשבילי. כן, אני אוהבת את ליליאן... אבל זה לא אותו הדבר.
קמתי, ויצאתי מהמערה.
התרחקתי כמה שאני יכולה, רק כמה שיותר רחוק.
ואז התיישבתי מתחת לעץ והתחלתי לבכות.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תני לי לרפא אותו" אמרתי בכעס, תוך כדי שאני נאנקת מכאב
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מייטי יצאה מהמערה ברגליים רועבות שמעתי מבחוץ קולות בכי...הרגשתי נורא. בקשר להכל. ההתערבות שלי בקרב הוציאה הרבה דברים מכלל שליטה. כנראה שלא הכרתי טוב את ליליאן, כי חשבתי שברגע שקצת עצבות תופיע על פניה של מייטי היא ישר תרוץ לחבק אותה. נאנחתי בקול והתייבשתי אל אבן במערה, מסתכלת על איך שטלרין מטפלת בבחור הפצוע, ופתאום הבזיקה במוחי הבנה.
טלרין הייתה הרבה יותר מידידיה של החבר של ליליאן.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הי, מישהו!
להגיב!
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי מנותקת, הצבעוני ישנה, לטלרין אין מה להגיד. נו, טוב.)
טלרין יצאה מהמערה ומלמלה משהו לגבי מים. הסתכלתי על הבחור ששכב מחוסר הכרה בפינת החדר. הוא פתח את עיניו והזדקף. ליליאן הרימה את מבטה אליו. התקרבתי אליו. "הי," אמרתי וניסיתי לחייך.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"היי." הבטתי בחשדנות בנערה שהתקרבה אליינו. היא יכלה לחסל אותנו תוך שנייה לפני המצב שלה. אבל לא נראה שהיא הולכת לעשות את זה."את זו שכסחה את השד, נכון?"
היא הניעה את ראשה באופן מוזר, כמו מתביישת להודות שכן, או מנסה להגיד שלא לבד.
חייכתי חיוך שהפך צולע, כי התעוותתי מכאב."כל הכבוד."
היא בחנה אותי באופן משונה.
הפצעים שלי היו חבושים, בכל מיני דברים נוזליים ומגעילים, באופן מסורבל ויסודי. ידעתי שזו טלרין. רק היא תשתמש בתמציות שורפות שקשורות במים כדי לרפא מישהו. רק הכאב שמרגיש אדם כשהמשחות שלה מטפלות בפצעים שלו מספיקות כדי שהוא ינסה להתאבד. רגע. אז למה הרגשתי קודם שליליאן עשתה את זה? כנראה שלא. אני משתגע. היא בטח לא כאן בכלל.
עצמתי עיניים ופלטתי גניחת כאב, בניגוד לרצוני. כל הגוף שלי בער. אני לא אוכל להלחם הרבה זמן.
נשמתי נשימות קצרות ומהירות. בקושי הצלחתי לנשום. הצלעות לחצו עליי. גם הן שבורות? או שזה הלב הכואב שבפנים?
איפה ליליאן שלי?
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני במערה! באותה אחת כמוך!)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נמאס לי
נמאס לי מהם, מכולם, מהדברים שגורמים לי לצאת חלשה.
רצתי כמו עיוורת בין העצים, עד שבסוף קרסתי מרוב עייפות ליד אגם קטן, מים.
טבלתי את קצוות אצבעותי במים, ותהיתי.
על החולשה שהפגנתי, היה מספיק לגמרי שריפאתי את דיימן, זה הגיע לו, אבל זהו זה, אני לא חייבת כלום לאף אחד מהם, ובטח שלא לבת האדם.
ואני לא חוזרת אליהם.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
באופן מוזר סמכתי על דיימן.
היה בו משהו שהקרין רוגע וחוזק. קוראים לי שקד,
אמרתי לו, יש לי כוחות אוויר. זאת לא אני שהרגתי את השד, רק עזרתי
לכם כי זה היה נראה לי חשוב.
גם אמרתי לו שרואים שהוא מאוד קשור לטלרין, ושאם הוא רוצה, אני יכולה לעזור לו
לעשות שפחות יכאב לה, כי יש לי עלים וצמחים מתאימים שעוזרים.
הוא הנהן בהקלה. אלא שטלרין כבר לא הייתה שם.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
וואו, איזו תשובה מפורטת. (אהמ, אהמ, אן יקירה, מסר אישי חבוי, אהמ!)
החלפתי מבטים עם ויינד, ושקעתי לעצמי במחשבות.
מי יודע עליו?
מגי, החיה התאומה שלה, והינשוף המוזר הזה, ביחד עם התאומה שלו, שרלוט.
מעניין אם היא תספר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"כל הכבוד" אמר הבחור הבלונדיני.
לא ידעתי מה לומר. רציתי להגיד לו שאני לא היחידה שעשתה את זה, ושהתכנון היה בכלל של ליליאן וטלרין
, אבל ראיתי שכל תשובה שהוא ינסה לענות לי תסב לו כאב, אז שתקתי. הוא פלט גניחה חלושה ואני ריחמתי עליו. ממש ריחמתי עליו שהוא נכנס לקרב הזה ללא רצונו.
גם אני הייתי די בהלם מאיך שזה התפתח. הרי מגיל 13 אני בורחת ונלחמת ומפתחת את כישורי ההישרדות שלי ומנותקת לגמרי מהחברה. רק עכשיו אני מדברת עם אנשים שוב, ונדמה ששכחתי איך זה.
"איך קוראים לך?" "דיימון" הוא הביט סביב וחיפש מישהו. הסתכלתי גם אני. היחידה שהיתה במערה היא ליליאן, ששכבה בצד בעיניים עצומות. אולי ישנה, או מותשת מכדי להסתכל על משהו.
"אתה מחפש את ליליאן?" שאלתי. הוא הנהן קלות בפרצוף נבוך. "היא כאן," הרמתי את ידי והצבעתי על נקודה מאחורי הגב שלו. היד שלי צנחה והוא הביט מעבר לכתפו. עיניו התרכחו והוא נראה רגוע יותר.
"אתה גם..." רציתי להגיד 'גנב נשמות רע' אבל לא יכולתי. אני לא יכולה להגיד את זה אחרי קרב שבו נלחמנו ביחד וכשהוא יושב מחוסר כוחות במערה שלי. "אתה גם...בצד של טלרין." הוא חייך חיוך עצוב "כן." הוא העיף עוד מבט בחדר. "איפה היא?"
באמת לא ראיתי אותה. היא יצאה ישר אחרי שריפאה אותו.
לרגע ראשי הסתחרר וראיתי את טלרין יושבת ליד אגם לשבריר שניה מתוך עיניו של ריי.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התיישבתי בזהירות על סלע. הוא היה חם. היה יותר מידי חם. אייר, מגי ואדוארד נראו בסדר. הייתי על סף עלפון. הר געש. איזה רעיון טפשי. גם אם יבואו שדי מים, מה שאני לא מאמינה שיקרה, לא נוכל לכשף אש. אש. איזה רעיון טפשי. יש לי בחילה. אני עוצמת את העיניים, נכנעת לחום המעיק.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני נאנחת, לא רוצה להביט בפניו של דיימן.
"אני צריכה ללכת. אתה יכול להישאר במערה הזאת כמה שתרצה, אבל אני חייבת להתרחק מהמקום הזה. יש בי דחף פתאומי לרצוח את טלרין ואני לא רוצה להיות קרוב לאנשים." קמתי ונעצתי בדיימן את עיני הזהובות. הוא נראה עייף כל כך. הנהנתי לעברו וטיפסתי החוצה. מייטי נשענה על עץ במרחק של עשרה מטרים מהמערה ועיניה רטובות. "מייטי..." רציתי לנחם אותה, אבל לא ידעתי מה קרה לה. או מה קרה לי, שנהייתי חברותית כל כך. התיישבתי לידה וחיכיתי שהיא תגיד משהו. היא המשיכה לנעוץ מבט באדמה. "אני הולכת." אמרתי לה. "אני לא בנויה לקשר עם אנשים. יש פה יותר מידי עצב, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה." מייטי הרימה את מבטה אל פניי.
שוב את בורחת, אמרתי לעצמי. את מתחמקת כדי לא להרגיש רע. את צריכה להישאר ולעזור, דארה!
נשמתי עמוק.
"מייטי, צריך למצוא את טלרין. ומהר."
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אם אני לא אמצא דרך להעסיק את עצמי, המחשבות האלה יהרגו אותי, ואני מעדיפה להרוג מאשר לההרג.
"גווינגבר, איפה יש כאן כפר באזור?" שאלתי אותה.
"בערך חצי שעה של ריצה לכיוון צפון מערב"
הנהנתי ופתחתי בריצה, אני חייבת לעשות משהו, והפעם ציד לא יעזור
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(גוט נייט כולם! אחרי ההודעה הזאת אני הולכת מהמחשב להיום!)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הילדה ההיא הלכה.
"את באמת כאן?" שאלתי בשקט. ואז נבהלתי, ממש נבהלתי, כי לרגע אחד, היא לא ענתה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(את מי שאלת? אותי?)
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אחרי שנכנסנו ללוע הר הגעש ראיתי שאשמי מבולבלת.
היא נשענה על סלע חשוף ועצמה את עיניה. "אשמי!" קראתי בבהלה. היא פקחה את עיניה למחצית.
הושטתי יד לאחוז בידה. שמעתי את אייר שואלת את הנערה האחרת אם היא גם שומעת משהו.
הרגשתי נוכחות חזקה של שדים. עכשיו הבנתי שאייר והנערה ההיא שומעות אותם.
"אייר,מה הם אומרים?" שאלתי, עדיין לא עוזב את אשמי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
וואו.
השניים האלה פתטיים לגמרי.
פלטתי נשיפת בוז.
"אוקי, התחלתם להימאס עלי, לגמרי." אמרתיי בקול עצבני, וסימנתי לויינד, שריחף מעלה בגוף בן האנוש שלו, לרדת למטה.
'אייר, תנשמי עמוק, תירגעי, קצת שליטה ואיפוק עצמי לא יזיקו לך.' אמרו מחשבותיו.
"אבל אני לא רוצה שליטה ואיפוק עצמי! מתחיל להימאס עלי מלהסתובב עם הרכרוכיים האלו!" שטף של קללות בקע מפי, קיללתי את ויינד.
התאום שלי.
אני האדם הכי עצבני בעולם לפעמים.
ובשאר הזמן, אני שקטה כמו קבר.
נשמתי עמוקות והכרחתי את עצמי להתעשת.
"מגי?" פניתי אל המטומטמת. "אמרי לו מה את שומעת."
(אן, בלי להיפגע, רק ניסיתי להיכנס לדמות העצבנית והמשוגעת שלי, זה כיף דווקא XD)
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בקושי הצלחתי לא להחליק אל חוסר ההכרה. ידו של אדוארד הייתה קרירה. זה היה טוב. אני זקוקה לקור. חיבקתי אותו, וקיוותי שנצא מכאן בקרוב.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
קולו של דיימן העיר אותי מיידית, התקרבתי אליו
"דימן אתה בסדר?" הוא לא אמר כלום. רק בהה בי במבט מוזר
רק אז שמתי לב כמה החתך של מייטי היה גדול. הדבר היחיד שטלרין לא חבשה.
"אני כל כך מצטערת" אמרתי לו בקול שבור
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(כשרשמתי 'החתך של מייטי1 התכוונתי לחתך שמייטי עשתה לו)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
זה לא עוזר לי שאת מצטערת. זה כבר קרה. רציתי לענות, כשהרגשתי את הגוף שלי מתקשח ונאנק.
"בסדר." גנחתי.
ושנינו ידענו ששום דבר לא בסדר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מייטי לא ענתה לי. היא רק התבוננה בי בתימהון.
"את מבינה," ניסיתי להסיבר את הבלתי הגיוני. "יש לי כישרון. וזה הדבר היחיד שבזכותו אני חיה, כי כל דבר אחר שני מנסה לעשות נכשל, במיוחד במנהיגות. לי ולריי יש קשר טלפטי מסויים, כמ ושקורה לפעמים עם חיות תאומות. ראיתי שטלרין מדברת עם גוויניבר למשל, ואנחנו לא שומעים את זה. אז לי יש כישרון הישרדות מוזר שמראה לי דברים שחיות רואות. ראיתי לפני בערך חצי שעה דרך העיניים של ריי שטלרין רצה לכיוון צפון- מערב. שם...נמצא הכפר שנולדתי בו" מייטי פערה את עיניה עד שהיו גדולות עוד יותר.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(שמחה שלא המשכתם הרבה הנה אני באה...)
הסברתי לשלושתם על חוסר הרצון בתגבורת של השדים והתחלנו לעבוד על תוכנית. אחרי ויכוחים רבים הגענו למסקנה שהדרך הכי טובה היא שאדוארד יתקוף, כי הוא כשף האדמה היחיד. אני ואייר נקשה את האויר ונעצור את השדים מלברוח או לקרוא לתגבורת שהם יחליטו שהם רוצים. אשמי תתקוף, אבל ההשפעה שלה תהיה פחות חזקה. אדוארד יעלה אותה על גוש אדמה ומשם היא תנסה להוריד כמה שיותר שדים. אני ואייר תכננו להילחם, ראית לה את זה בעיניים ואני איתה. התוכנית הייתה מעולה, הבעיה היחידה הייתה שהשדים היו יותר מאיתנו, כמה מאות יותר מאיתנו.
התחלנו להילחם. הרעיון היה שהשדים לא ישימו לב שחסמנו להם את הדרך לברוח עד שמאוחר מדי. אני יכולה להבטיח שאף שד חי לא ראה את האויר מתקשח, השד שראה מת לפני שהמוח שלו הספיק להבין מה קרה. אדוארד ואשמי התחילו לתקוף ואני צעקתי לאייר "עכשיו!" היה לה מבט מופתע על הפרצוף, אבל היא חזרה אל עצמה מהר ושתינו עלינו למעלה. היא חשבה שאני ילדה טובה כזאת, אבל המומחיות שלי היא לא להישמע להוראות. כל שד שהתקרב אלינו לרדיוס של מאה מטר נהרג ובערך כל שאר השדים נהרגו על ידי גל אדמה עצום של אדוארד. כשירדנו חשבתי 'רגע אני לא יודעת לעוף' ורעם התעופף אל כתפי ואמר לי במחשבה 'לא נורא, הצלחת. זה היה הדבר הנכון לעשות אז זה מה שעשית.'
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הי!! מתי חתכתי את דיימן בדיוק??!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"הכפר שגרת בו?" שאלתי בלחישה, "מה טרלין עושה שם?"
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כל הזמן הייתה לי תחושה שמישהו, או משהו, עוקב אחרי, אבל לא ראיתי כלום חוץ מכמה ציפורים.
אחזתי בסימיטרים שלי, שני השומרים של הכפר מתו תוך כמה רגעים.
אני לא צריכה גניבת נשמות, אני לא אפצע, אני רק צריכה להרוג. וכמה שיותר.
המחשבות האלה לא מפסיקות להציק לי.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(בליל ה13 וירח מלא! קפצת עליו עם סכין, חתכת אותו וצרחת "אף אחת כאן היא לא אהובתך. שזה, דרך אגב, שקר)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(חבורת משוגעים, גן חיות)
רעם התיישב לידי, שמחתי שהוא שם, הוא היחיד שבאמת סמכתי עליו. פעם היינו ארבעה אני, הוא, אז קראתי לו 'הנשר', מאיה ו'האריה' שלה. כשנפגשנו מאיה הייתה בת 19. אני ברחתי מהבית כשהייתי בת 12, כי הכוח שלי התפתח מאוחר ובהתחלה לא יכולתי לשלוט עליו כמו שצריך. הכפר היה מקום מסוכן לכשפים צעירים, לפעמים הם מראים את הכוח שלהם בלי להתכוון ואז בני האדם היו רוצחים אותם. מפחד. החלטתי לברוח וכשחזרתי, עם מאיה, הכפר לא היה. היו כל מיני שמועות על מה שקרה שם, אבל אני לא רציתי לשמוע, פחדתי. רעם מצא את מאיה כשהייתי כמעט בת שלוש עשרה. היא הייתה ילדה מסוכנת על סגנון 'הציידת' שחיה מהטכע ונתנה לטבע הכל. עד שהטבע לקח אותה. מאיה אימצה אותי ולימדה אותי את כל מה שהיא ידעה. היא הייתה שם כדי לנחם אותי וכדי לשמוח איתי. רעם והיא שמרו עלי, הם היו הסיבה היחידה ששרדתי.
אני תמיד אומרת שאת מאיה הטבע לקח. היה שיטפון ואנחנו ברחנו, אני מעדתי והיא עצרה כדי לעשור לי לקום וגל גדול שטף את שתינו. מאיה, שגם הייתה כשפית אויר יצרה בועה גדולה שתגן עלינו במהלך השיטפון ואז היא העיפה אותנו לחוף. היא הצילה אותי, אבל היא השתמש בכל הכוח שלה. היא אמרה לי לקחת הכל, היא תהיה גופה ולא להסתכל אחורה. הכי חשוב לקחת את התליון שלה, תליון של נשר, הוא יגן עלי. אני, 'האריה' ורעם המשכנו לבד, עד ש'האריה' מת מצער ומכאב של גוף מת בצד השני.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
המשכתי להסתכל עליה בעצב.
"את מכריה את האחות שלך, נכון מייטי?"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נחרדתי.
טרלין... היא בטוח תעשה משהו נוראי.
"אני באה איתך." אמרתי.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הקלה גדולה שתפה אותי.
אני לבדי במסעות כל חיי, ולא ציפיתי שיהא תענה לבקשתי.
"תודה, מייטי," לחשתי וקמתי במהירות.
"את לא צריכה להודיע לליליאן, או למישהו?"
היא עצרה במקום, מאובנת ולגמרי מבולבלת.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"דיימן" לחשתי.
"כן?" הוא ענה לי. הקול שלו כל כך רך ונעים. ו
זה קשה ליליאן. את יודעת את זה. אבל אסור לך להיות אנוכית. תראי מה עשית. תסתכלי עליו.
זאת אשמתך. אמרתי לעצמי. זו באמת אשמתי.
אני צריכה להתגבר ופשוט לעשות את זה.
כל מה שאני עושה רק הורס יותר
"מחר" אמרתי לו בשקט" מחר בבוקר אני עוזבת" הסתכלתי על פניו מנסה לתפוס אותם פעם אחרונה. הדבר היחיד שאני תופסת הוא הכאב. כל כך הרבה ממנו. בכזה בירור. מתפשט לו על הפנים.
זו אשמתי.
אל תכנעי אמרתי לעצמי. עדיף לגמור את זה עכשיו לפני שני רק אגרום לו עוד נזק. לפני שאני אפגע בו עוד פעם.
אבל מה עם לפגוע בעצמי?
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הבנתי אותה.
גם אני לא הבנתי בדיוק את המקום שלי בקבוצה הזאת, למרות שמייטי היתה איתם הרבה יותר זמן...
"זה בסדר. רק תגידי עם את בטוחה. עם כן...נוכל פשוט להסתלק מכאן."
וליליאן תשנא אותי על זה שברחתי עם ה...חברה שלה? אחות שלה? בת ברית שלה?
נו טוב, לפעמים זה המחיר שצריך לשלם כדי לעזור.
חיכיתי שמייטי תגיב.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוי צבעוני! טוב, אנב'ת תשמח. היא תהיה מאושרת. את מצטרפת אלי ואל מייטי?)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(עכשיו אנבת' חייבת להיפרד מאבישג)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"נלך," אמרתי לה.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אחרי שהנערה, שהסתבר ששמה אן, הסבירה את התוכנית לגבי נצחון השדים, ביצענו אותה. שלחתי גל עצום של אדמה לעברם, והשדים שנפגעו ממנו מתו מיד - אבל היו כל כך הרבה, שזה בקושי עזר. שלחתי גלים של אדמה לכל עבר, מקווה שלא יפגעו באחד מאיתנו. אייר ואן נלחמו בשדים, אבל זה לא עזר במיוחד, והן יותר העסיקו אותם עד שאפגע גם בהם. אשמי הכתה בהם עם מים.
הרגשתי איך לאט לאט אני מתעייף, אבל השדים לא הפסיקו להגיע.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הנהנתי, וניסיתי לא להסתכל אחורה. כאב לי הלב על זה, אבל לא הייתה ברירה. התלחתי ללכת בצעדים מהירים לתוך היער, ומייטי מאחורי.
לא הקפדתי במיוחד על הסתרת העקבות שלי. אולי כי ר צ י ת י שימצאו אותנו.
הפיגיון שלי נתלה בריפיון מידי בזמן שפילסתי את דרכי ביער. השמש שוב התחילה לשקוע. בחיי, לא עשיתי כלום היום. כעבור כמה דקות הגענו לאגם שבו ראיתי את טלרין דרך העינים של ריי. "רק רגע," אמרתי למייטי. "תחפשי עקבות...היא היתה כאן לא לפני משעתיים." ועם האי כבר הגיעה לכפר, כמו שהחושים שלי אמרו לי, היא רצה כמו צ'יטה.
כעבור זמן קצר מייטי שאפה בפתאומיות. קפצתי והסתכלתי עליה. היא רכנה ליד עקבות מגפיים משולשים. ליד העקבות היו סימני בעיטות באדמה. כשהמשכנו לעקוב, העקבות נכנסו אל בין העצים בפער גדול יותר ויותר, שרומז על ריצה מהירה. "היא רצה." אמרתי את המובן מאיליו. "פשוט נעקוב אחרי העקבות?" שאלה מייטי "ועם היא נכנסה לנהר או משהו?" הרהרתי בזה לשניה. "נוכל לעקוב אחרי נטיפי מים עד שהריח יעשה ברור יותר, או להשתמש באף קצת יותר רגיש. לפנתרים יש חוש ריח מעולה." אמרתי תוך כדי הליכה. הגענו לנהר, אבל העקבות של טלרין לכלכו בבוץ את האבנים שחוצות אותו. "ציפיתי שהיא תיזהר יותר בהסתרת העקבות שלה," אמרה מייטי בהשתוממות.
אבל אני כבר לא ציפיתי לכלום מטלרין.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שדי אוויר. איך לעזאזל אני אמורה לנצח שדי אוויר. ועוד עם כל החום הזה. אני מרגישה מזעזע. אני מכה, ומכה, ומכה- אבל ליאו הוא זה שצריך להלחם. אני צריכה לחזק אותו איך שהוא. ניגשתי מבלי שאיש שם לב. מאחוריו, בשניה אחת שבה הייתה לו מנוחה, נצמדתי אליו ועטפתי אותי בזרועותיי. יד אחת הנחתי על מצחו, ויד אחת על ליבו. נשמתי עמוק, ופתחתי את הצ'קרות שלי- כמו שלמדתי לעשות לפני שנים רבות. רוקנתי את כל כוחי אליו, מרגישה את עצמי נחלשת להחריד, ואת נשמתו מתחזקת. הזרמתי אליו עוד ועוד אנרגיה, עד שהתעלפתי בתשישות. מחשבתי האחרונה, הייתה התקווה שלא אמות מחוסר אנרגיה. מחוסר ביסוד הנשמה.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"עוזבת?" הזדקפתי במקומי מיד, לוחץ בידי על הפצע שנפתח - כאילו ידע שמשהו ממש גרוע עומד לקרות - בגבי והחל לזרום על החולצה הנקייה שלי בקילוחים דקים."מה פירוש עוזבת?"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נבהלתי, הפצע שלו נפתח. כמה נזק אני יכולה לגרום?! אני רק מנסה לתקן הכל...
"דיימן שב, אתה מכאיב לעצמך!" אמרתי לו וניסיתי להושיבו
"מה זאת אומרת עוזבת?" הוא המשיך לצעוק
"דיימן הפצע שלך-""מה זאת אומרת עוזבת?!"
"זאת אומרת שמחר אני בבוקר אני אשיג לי בגדים,נשק, אוכל אם אני אמצא ואעלם" עניתי לו בקול שקט.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כבר לא ספרתי את כמות האנשים שהספקתי להרוג, בשעה.
ולמי אכפת?
הדבר החשוב הוא, שזה באמת מהנה לשמוע אמא צורחת כשאני הורגת את הילד שלה, ורק אז אותה
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני חושב שאני שומע את הלב שלי נקרע.
"אני לא מאמין שאהבתי אותך," אני לוחש.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בררר...
צמרמורת משתי התגובות האחרונות.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רציתי לצרוח שאני אוהבת אותו. רציתי לצרוח שאני לא עוזבת. שאני לא מסוגלת.
רציתי להראות לו איך אני באמת מרגישה.
אבל אני לא יכולה.
אסור לי.
אני רק אפגע בו יותר. לעזוב אותו.. אני בספק אם אני לא אמות מזה. אבל הוא יחיה.
יהיה לו עדיף בלעדי. ניסיתי לשכנע את עצמי.
יהיה לו עדיף בלעדי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הבטן שלי ממש מתהפכת, איזו צמרמורת!)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני חושבת שהיינו מצליחים הרבה יותר מהר אם היה איתנו כשף אש.
שרלוט.
לעזאזל, הרגשתי את רקותי פועמות בכאב ונפלתי על הרצפה.
אחזתי בראשי בכאב בעזרת שתי ידי שהיו מושחלות בשיערי הפזור.
הרגשתי את הטירוף מגיע לכל נים ועורק, הרגשתי אותו מנסה לחדור לראשי, מטפס על רקותי ומנסה לנפץ את דרו בדרך למוח שלי.
בקושי שליטה עצמית הייתה לי כדי להירגע.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אדוארד ואשמי, שניכם בטעות רשמתם את שם המשתמש ולא את שם הדמות. חוץ מזה, כבר ניצחנו את הקרב...)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
המשכנו להתקדם, כמעט בריצה אחרי העקבות היותר מידי ברורים של טלרין בעוד השמש כמעט נעלמת מעבר לים.
"ואו." אמרתי בהתנשפות של כאב לאחר שעה של ריצה מתמשכת. מייטי עמדה יפה מאוד באתגר והתנשפה כמוני, אבל לא התעלפה כמו שאני מאוד רציתי לעשות. הילדה הזאת הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראת.
היער הסתיים, העצים הידלדלו והרים נמוכים יחסית נגלו לעינינו. וידעתי, שאחרי ההר הבא נמצאת הכניסה לכפר. ומה שהפחיד אותי מאוד, זה שלמרות שהעקבות נעלמו כליל בגלל הדשא, ריח מוכר מידי של זאב, או זאבה, עמד באוויר כאילו הזאבה ממש זחלה כאן. "אוי, לא!" התנשמה מייטי. "אנחנו חייבות להמשיך!" אמרתי. נזכרתי במה שקרה אחרי שאחותי ברחה ודמעות צרבו את עיני. "דארה, את לא באמת רוצה להמשיך בלילה, כשהדבר היחיד שיכול להועיל נגד שדים הוא כשפות נגדית? אני רק כשפית אש! ההרים האלה לא מיושבים." אמרה מייטי בחשש. "את צודקת," נאנחתי. "בואי נמצא איזה מקום ללילה."
מייטי מצאה מדף סלע רחב למרגלות ההרים והתמקמנו עליו. רק כשהתיישבתי והסדרתי את נשמתי הבנתי עד כמה אני רעבה. הוצאתי מהתרמיל שלי את המזון שלי: שני תפוחים, ארבעה דגים ששימרתי במלח והיו מוכנים לצליה, ומימיית המים שעצרנו למלא בנהר. "בואי נבעיר מדורה." אמרתי למייטי. היא הנהנה בהיסח הדעת והביטה בעשב המתנופף. נאנחתי והתחלתי לאסוף זרדים וענפים לערימה קטנה. "אני יודעת להדליק אש, כמובן, אבל..." מייטי חייכה ונשפה סילון אש דקיק על ערימת הזרדים. צלינו את הדגים ואכלנו אותם במהירות.
***
בלילה, חלמתי על יום הבריחה של אחותי.
היא ברחה עם הסוס בדיוק כשאבי הגיח מבין העצים. הגרזן שלו נזרק עלי ופספס אותי במילימטרים. הוא חורר את החנות הריקה. הוא רץ ונכנס לחנות ותקע בי מבט זועם כשראה שאחותי לא נמצאת.
ידעתי שאבי מטורף, אבל אז ראיתי את הניצוץ הרצחני בעיניו וראיתי טירוף טהור עומד מול עיני. "אין ברירה. מחר את בת 13 והכישרון יתפוס בך או באחותך. ומפני שדאגת להבריך אותה מכאן...נתחיל בך." הוא בעט בי אל הקיר ורץ למרתף החנות. עד שחזרתי לעשתונות, הוא חזר עם חרב ארוכה ביד וטבל אותה באבקת יהלום שהתפזרה על השולחן. החרב הזדהרה באור מהפנט שניה לפני שהיא חתכה לי את הרגל. קמתי בקושי וחסמתי את ההתקפה הבאה עם הפיגיון שלי.
הקרב האיום נגד אבי נמשך לפחות חצי שעה.
אני כבר כמעט גססתי מהחתכים הרבים שהיו לי כשהצלחתי לפרוק אותו מנשקו. השתמשתי בחרב כדי לחבוט ברקתו עם הניצב ולהוריד לו חתיכה רצינית מהרגל. לקחתי מהמרתף את התרופות הטובות ביותר שהיו לנו ויצאתי למסע שמעולם לא חזרתי ממנו...
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא נורא.. עוד לא הגיעו עוד שדים.)
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תיקון: עוד לא נצחנו במלחמה באו עוד שדים)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אייר נראתה כאילו תקף אותה שיגעון, וזה כנראה מה שבאמת קרה. הרמתי אותה והעברתי לה חלק מההילה שלי, בסוף היא עלולה להפוך אלי. היינו תשושים מהקרב ואדוארד ואשמי ישבו חבוקים ורעדו. פחדנים. אנחנו צריכות למצוא מערבולת אויר ולעלות אליה ואני מרגישה שיש אחת קרובה. ווינד לא עושה כלום וזה די מפריעה. עלינו לאויר, הפעם היה לי מאד קשה לעלות, אבל הצלחתי לעלות את שתינו עם קצת עזרה של רעם. צעקתי לאדוארד ולאשמי "אל תמותו ותלכו לכיוון המים." אנחנו נמצא אותם מהר, הם לא יספיקו להתקדם הרבה. עליתי למעלה ולאט לאט הגוף של אייר נרגע והיא יכלה לחשוב בצלילות למראית עין. נתתי לה עוד קצת זמן מנוחה ושאלתי אותה "את בסדר?"
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת לא ראית את מה שרשמת. מה שתיארתם היה הקרב שאותו ניצחת באצילות, או משהו כזה. נוותר על הפירוט למרות שזה מבאס אותי, מצטערת)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הטיפשה הזאת תהרוג את עצמה.
ברגע שחזרה אלי השפיות, החזרתי אלייה את כל ההילה שלה שדבקה בי, היא הפכה אותי לפתטית, אני לא זקוקה לה, ולא לאף אחד אחר.
"ברגע שאנחנו נצא מכאן," אמרתי לה. "אני אוכיח לך אחת ולתמיד שאני לא צריכה עזרה, אני אוהבת את השיגעון שלי."
(אוף! רציתי רגע משוגע של אייר! למה הרסת את זה?!)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(זה מפחיד אותי)
יש לה דברים שהיא רוצה לברוח מהם החלטתי, אבל נתתי לה להוביל אותנו בחזרה אל אדוארד ואשמי. עכשיו היא לא תעזוב אותי בקלות, ידעתי. הייתי מרוצה, אבל השיגעון הפחיד אותי וידעתי שאם אני רוצה להיות בת ברית של אייר אני צריכה לסבול את זה ואפילו לתת לה להשתגע לפעמים, זה עוזר. זה מה שמאיה אמרה.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
השיגעון שלי זה דבר טוב.
טוב בהחלט.
כל מקום שאני מסתכלת עליו אני רואה דם בעיניים.
עיניים נוטפות דם, פנים קרועות מחתכים, פצעים מדממים שעוברים את החזה.
אשמי על סף גסיסה כשגופה נוטף דם, אהבתי את ההזיה הזאת, ולידה רוכן אדוארץ שנוטף עלייה טיפות דם.
מגי שותת דם לצידי אבל הולכת בקלות, וויינד כמעט גוסס לגמרי שהוא משגיח עלי באוויר, אני שונאת אותו, חייכתי במרירות, והוא נשנק כשהבין על מה חשבתי.
לבסוף, ראיתי גם את עצמי שותת דם.
וזה מצא חן בעיני.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוי, אייר, את מטורפת!)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(רצחתי את ההורים שלי עם מספריים.
למה את מצפה? O.O
אני הדמות כי אכזרית כאן!)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(על זה תריבי עם טרלין, היא אוהבת לשמוע אמהות צורחות בזמן שרוצחים להם את הילדים)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(השיגעון תמיד יותר אכזרי, אני רואה אנשים נוטפים דם וזה מוצא חן בעיני, מה את מצפה?!
ורצחתי את ההורים שלי עם מספריים, ונתתי לבת הקטנה שלהם לראות את זה)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אני לא מתווכחת בשביל טלרין, אבל היא יותר מפחידה לפי דעתי. חוץ מזה תוכיחי!)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני נאבק ברעד שמאיים להשתלט על הגוף שלי.
"לא. לכי עכשיו. פשוט תסתלקי מכאן. ואל תחזרי אף פעם. אף פעם." אני אומר בקול חסר גוון."ואל תגידי לי עכשיו שאת אוהבת אותי, כי אני סוף סוף יודע את האמת. לכי כבר!"
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(נו באמת, אתן רבות מי יותר אכזרית!
טוב, רצח מזוויע לשתיכן. מרוצות?)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(טליה, צבעוני - אתם פטתים בלי להתאמץ)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(טוב, אן צודקת בנוגע לפתטיות.
אני דווקא חושבת שטלירין היא גם פחות אכזרית בגלל שאכפת לה שאף אחד לא חשוב לה, אבל לא משנה, בואו נמנע ריב)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כל תנועה קורעת אותי מפנים.
חשבתי שזו הדרך הנכונה. זו חייבת להיות!
אז למה זה כל כך כואב?
רצתי ויצאתי מן המאורה. לא היה לי אכפת שלבשתי רק מעיל, לא היה לי אכפת שהסכין שלי נעלם ולא היה לי אכפת שהייתי בלי אוכל.
רציתי לברוח למקום שקט ולנסות לתפור את הלב שלי מחדש. לנסות לחבוש את הגוף שלי שהתפרק כתוצאה ממעשי.
הנפש שלי תשאר הרוסה לנצח.
חיפשתי את מייטי ולקח לי רק שנייה אחת להבין שהיא הסתלקה.
ידעתי שזה יקרה במוקדם או במאוחר. זאת הבחירה שלה.זה היה הגיוני. אבל זה כאב. קרע את הגוף שלי לעוד קרעים קטנים.
ורצתי. רצתי רחוק ורצתי מהר.
יודעת ששום תפרים או תחבושות לא יעזרו לי
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תגיבו ברצינות, עד שאני מתחברת...)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אנחנו חייבים למצוא כשפ/ית אש. יש לי הרגשה שאייר לא אוהבת את שרלוט, אז מה עם השניה, מייטי? אנחנו צריכים להתקדם למקום בו אנחנו חזקים, לפני ששדי המים יימשכו אל אשמי, חבל שאי אפשר סתם לעזוה אותה. היא ואדוארד דבוקים אחד ולשני ולא עוזבים. פתטים. התחלנו ללכת לא לכיוון מסוים, רק כדי ללכת.
(בת דודה מדרגה שניה שלי אומרת, ואני אומרת לגבי אנג'ל: גיחי גיחי, צחוק של פסיכי.
הלכתי, שיעממתם אותי. ביי)
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(עשיתם אותי סמרטוט!)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא עשינו אותך סמרטוט! אתה כבר סמרטוט! XD)
וואו, השניים האלה דביקיפ, כיף לדמיין אותם גוססים יחד, תודה לך שיגעון.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בעיטה ראשונה. האישה מתה, הגבר צועק ותוקף אותי.
הייתי בחנות עתיקות, על הרגל של הגבר הייתה צלקת לבנה וארוכה, הוא הזכיר לי מישהי.
"אתה אבא של דארה?" שאלתי אותו, הוא הנהן
"היא חיה, אבל אתה לא" שיספתי את צווארו במהירות, אם מישהו מהאנשים כאן נשאר חי, הוא התחבא טוב מאוד.
רצתי החוצה מהכפר, ההרג הרגיע אותי, ועכשיו יכולתי לשים לב לעצמי.
"אני מקווה, גווינגבר, שאת יודעת ללכת בלי להשאיר עקבות"
"ואת יועת?"
"שנברר מי הטוב ביותר?"
"בשמחה"
התחלתי לרוץ, כשאני מקפידה שלא להשאיר עקבות.
"אח" נאנקתי כשהתנגשתי בדמות שרצה בעיוורון "ליליאן?!" שאלתי בהלם "מה את עושה כאן? את לא עם דיימן?"
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(וייייייייייייייייייייייי, אני נמצאת עם האנשים הכי משעממים בהיסטוריה של הקבוצה הזאת! והם לא מגיבים!
אהמ, ליאו, אהמ!
אני מבקשת לחזור לשרלוט-לפחות היא הגיבה! (קצת, אבל הגיבה XD)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
טלרין נתקלה בי ונעצרתי.
היא שאלה אותי כל מיני שאלות אבל לא התייחסתי. ריח המוות נדף ממנה. היא הרגה אנשים אנשים תמימים שלא עשו לה כלום. אני מתפוצצת. כל הכעס על עצמי. האשמה.. זו לא רק אשמתי. זו גם אשמתה.
התחלתי לצרוח עליה. צרחתי עליה. אפילו לא מילים מוגדרות.
וזו הייתה הרגשה כל כך טובה. לשנייה לא הרגשתי את הקרעים שבגופי. א6בל השנייה חלפה.
הפסקתי לצרוח. לא הייתי חכמה ובזבזתי על הצרחות את חוכי. אצטרך להמשיך בהליכה...
אם טלרין תתן לי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
מבין כל הקללות שהיא צרחה עלי הצלחתי להבין דבר אחד ברור.
היא עזבה את דיימן.
חסמתי לה את הדרך, בעודי מנמיכה את הסימיטרים שלי באיום "למה עזבת אותו? מה קרה לכם בדיוק? פתאום אתם לא זוג יונים?"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פשוט חזרתי בקול על המנטרה שלי. הדבר שמחזיק אותי מלרוץ לשם בחזרה ולהתחנן שיסלח לי.
"עדיף לו בלעדי" אמרתי בקול מכני שלא הכרתי.
ניסיתי לעקוף את טלרין אבל היא חסמה את דרכי
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"עדיף לו בלעדיך?!" שאגתי "תראי, זה שאני שונאת אותך זה דבר אחד, וזה שאני דואגת לדיימן זה דבר אחר. אז הפעם הדחף לדאוג לדיימן גובר על השנאה שלי אלייך, וזה אומר שאת באה לדיימן מייד"
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לחזור אל דיימן... אני כל כך רוצה לעשות את זה.... לא! זה מעשה אנוכי ומגעיל. אני לא יכולה לחזור. רק להמשיך. להתרחק ממנו כמה שיותר.
רחוק מהעין, רחוק מהלב. רחוק מהלב של דיימן. רחוק מהלב שלי.
"לא. אסור לי. אני לא יכולה אמרתי." אמרתי בהחלטיות כואבת וניסיתי לעבור אותה שנית
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני לא מאמינה שזו אני שצריכה להחזיר את השניים האלה, איכסה!
"דיימן אוהב אותך" אמרתי לה בשקט "ואני יודעת את האמת, גם אאאם הוא מתאמץ להכחיש אותה"
החזרתי את הסימיטרים שלי לנדנים "לכי, תשברי לו את הלב"
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוף, טלרין!!! הייתי אמורה לפגוש אותך שם! ולצפות בך הורגת אותו...)
אני ומייטי התקדמנו בריצה מטורפת כשראינו את שני השומרים המתים. כל שני הרחובות הראשונים היו מלאי גופות. נעצרתי ובהיתי בחנות נשק קטנה בקצה הרחוב. מייטי פלטה קול חנוק כשהבינה על מה אני חושבת והתחילה לרוץ לשם. רצתי אחריה ונעצרתי לפני הדלת בעינים עצמומות. ידעתי שהוא לא עזב את החנות מאז שברחתי. "הוא מת?" שאלתי את מייטי. קול לא ברור יצא מפיה והיא יצעה במבט של גועל מהחנות. נכנסתי במקומה.
כל הנשקים התחלפו, אבל דלפק העץ הכבד נשאר כשה היה, עם צלקות מהקרב האחרון. הגוף של אבא שלי שכב בידיים פסוקות על הרצפה, וראשו במרחק כמה מטרים ממנו מדמם באופן דוחה. רכנתי מעל הראש הכרות.
"אתה היית אדם מטורף" לחשתי ונעצתי את מבטי עמוק בעיניו הזהובות הריקות. הן תמיד היו שונות. לא זהב נוזלי וחם אלא זהב כמו של להב זהר קר שיהרוג אותך ברגע שתיתקרב אליו.
"העולם הזה לא היה מקום בשביל מישהו כמוך. חבל שמישהי כמו טלרין הרגה אותך, אבל אתה צריך להודות לה." לא היו לי שום דמעות בעיני.
יצאתי מהחנות וגיליתי לתדהמתי שהעקבות נעלמו.
"היא הבינה שעוקבים אחריה." אמרה מייטי בלחש.
הנהנתי קצרות.
'ריי!' צרחתי את שמו בראשי. ראיתי את טלרין, עם ברדס שחור בידה שוברת את המפרקת למפקד משמר הגבול של העיר בחלק הצפוני ביותר שלה. שלושים לוחמים כיוונו רובי קשת עליה מראשי הצריחים. היא הורידה את הסימטרים שלה בהפתעה. מאחורי גבה ראיתי לא אחרת מאשר את ליליאן עם מבט מעורער לגמרי על פניה. בעיניה של טלרין יקדה שוב אותה האש שמתאווה לדם ולא נראה שהיא הולכת לוותר.
אבל היא לא ידעה כמה הקשתים של העיר טובים.
פתחתי את עיני בעוד ראשי מתפקע מכאב הקשר והתחלתי לרוץ לכיוון שבו ראיתי את טלרין. הגענו לשם תוך לא יותר מחמש דקות וכל הדמויות היו עדיין באותו מצב. טלרין הבחינה בי ובמייטי מאחורי גבי הקשתים ועיניה נפערו לרווחה.
"באיזה צד אנחנו?" שאלה מייטי בלחש.
היה לי קשה מידי להגיד שאנחנו עוזרות לרוצחת הזאת.
"בצד של ליליאן."
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נו באמת!
עד שאני מצליחה להרגע, הן חייבות להרוס לי את התוכניות?!
בחייפם לא חשבתי שאני אפגוש כאלה צלפים, בנס הצלחתי להתחמק מהחיצים שלהם, והם הולכים לשלם על זה בגדול.
בחומה היו מספיק נקודות אחיזה.
"נתראה ליליאן" קראתי לעברה "אולי"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי פתאום חסרת אונים. חלשה. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום.
אולי בגלל המבט של טרלין. אולי בגלל ליליאן.
פשוט הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה זה ייהרס. רציתי לצרוח.
אבל לפי המבט הנחוש של דארה, אני יודעת שאני לא יכולה לתת לה להתמודד עם זה לבד.
אני עדיין רוצה לצרוח. אני עדיין רוצה להתאבד. אבל בינתיים אני לא יכולה.
נשמתי עמוק.
"דארה, צריך להרחיק את השומרים. לא לרצוח אותם. יותר מדי אנשים מתו..." אמרתי, מנסה לייצב את קולי.
מתחתי חץ בקשת שלי. כיוונתי לעבר הקיר מול השומרים... לא, טוב יותר- לעבר כד.
הוא התנפץ ברעש. "נו," אמרתי לדארה, "תעשי גם את משהו."
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(וואו, אתם משעממים אותי, טליה, נו?!)
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היא הלכה. היא באמת הלכה. היא באמת באמת הלכה. אני גרמתי לה ללכת. אני עשיתי את זה. אני אשם.
אני די בטוח שכל הפצעים שלי נפתחו, אבל חוץ מהגוף שבוער, אני לא מרגיש שום כאב פיזי. רק חור, חור עצום וענק וכואב, שנפער בתוך הלב שלי, ולא מרפה.
הכל סביבי מחשיך, אני לא מסוגל לפקוח את העיניים. אני מצליח למצמץ. מצמוץ קטן. היא לא חזרה. הכל מעורפל וכפול. אני לא רואה כלום.
אני משתנק. הלחץ. בצלעות גדול, ואני מאבד הרבה דם.
אם אף אחד לא יבוא לעזור לי עכשיו, אני צריך להתכונן לפגישה עם הגיהנום.
אני עוצם את העיניים חזק-חזק, ורואה את המוות מחייך לי מול הפרצוף. צחוק הגורל.
אני מוכן למות.
אני רוצה למות.
מה שווה לחיות בלעדיה?
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני נשבעת, כל פעם שאני מנסה לעשות משהו, מייטי מגיעה.
חתכתי את המיתר של הקשת שהשומר החזיק. זינוק מעל הראש שלו, והסימיטרים שלי סימנו זוג קווים נקיים על צוורו,אחד הלך, שלושה נשארו
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(ברררררררררר, טליה, חתיכת צמרמורת)
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הייתי המומה מכל ההתרחשויות.
עבר כל כך קצת זמן. וכבר אני רואה את המוני
היצורים האלה. חלקם גנבי נשמות, ממש כמוני, וחלקם שומרי נשמות, בני אדם.
הצירוף בני-אדם מעביר צמרמורת בגופי, ראיתי את ליליאן ואת דיימן ואיך הם התנהגו אחד אל השני.
ראיתי את ההתנהגות האמיצה של טלרין בקרב, ראיתי את כולם.
ידעתי שהחיים שלי ישתנו, לא עוד הרוצחת הביישנית שמסתובבת לבד, עכשיו זה על אמת, בחברה אחת גדולה.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אשמי הייתה מכוסה בדם ; בעצם כולם היו.
אן אמרה שצריך למצוא כשף אש בדחיפות.
"תלכו אתם," אמרתי לאן ולאייר."אני אקח את אשמי למים. היא חייבת אותם בדחיפות."
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(היא לא הייתה מכוסה בדם! זה הדמיון המוטרף של אייר!) וקוראים לאן מגי!)
"איפה נתחיל?" שאלתי את מגי.
"המ..." היא מלמלה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הגופה האחרונה צנחה מהחומה. זינקתי למטה והתחלתי לרוץ, אני לא רוצה לחשוב על מה דיימן עלול לעשות.
היו לי בדיוק שתי שניות כדי לקלוט מה אני רואה.
"לא היית צריך לפתוח ת הפצעים האלה" נאנחתי והנחתי בעדינות מים על גבו, כדי להתחיל לרפא אותו.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מהר יותר מטלרין שבורחת מאיפור? ענק! אבל אין מי שיכול לעשות את זה XD)
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ראיתי את טלרין מרפאה את הגב של דיימן. רציתי בכל צורה לעזור, להראות שאני חלק.
"אפשר לעזור?" שאלתי בבישנות את טלרין. "יש לי כמה עשבים ולחשים שיכולים לעזור לו".
היא הביטה בי רגע ארוך כשוקלת את הדברים ונקבה אותי במבטה, החזרתי לה מבט שלו.
לבסוף היא הנהנה בפנים מלאות כאב. היה ברור שקשה לה לראות את דיימן סובל.
ניגשתי ובכוחות האוויר שלי פיזרתי רוח רעננה ונקייה על גבו.
לקחתי את התמצית לריפוי ששמרתי וטפטפתי שלוש טיפות על גבו שלהט מהכאב. עפעפיו רעדו ונפקחו,
הוא הביט בי בשאלה, שמי שקד, אמרתי לו, ואני מנסה לעזור לך. נראה שהתשובה הניחה את דעתו, הוא עצם שוב את עיניו.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כשהרחתי את התמצית זיהיתי אותה, בנוסף לעוד שני חומרים הי יכולה להיות אחד מהרעלים הקטלניים בעולם, וזה אומר שני חייבת להשיג אותה.
"מעניין" מלמלתי "את מכירה את הרעל הזה?"
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
פחדתי. פחדתי כל כך. אבל לא הראיתי את זה. נשארתי חזקה.
שני חיצים כמעט פגעו, אבל הם רק עפו לידי. רק האש פגעה בי. היא לא שרפה. היא לעולם לא תשרוף.
הצלחתי לעזור.הצלחתי לעזור!
הבטתי בחיוך בליליאן, אבל עינייה היו עצובות. ריקות. כמעט יכולתי לקרוא את מחשבותיה... דיימן.
שוב הרגשתי לא קשורה. שוב רציתי לבכות.
הגענו לסוף החומה. ליליאן קפצה ממנה, ונחתה כמעט בצורה מושלמת על האדמה. כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות.
הרגשתי שאף אחד לא צריך אותי, שאני לעולם לא אוכל לעזור.
הרגשתי כאילו אני כבר לא חשובה לליליאן, או לכל אחד אחר. רציתי... רציתי... אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כן אני מכירה, עניתי בשקט, הוא יכול להרוג או לרפא.
הוא לנקות פצע ולגרום לו להחלים בתוך דקות ספורות, והוא גם יכול לפצוע ולהכאיב, זה תלוי
איך משתמשים בו. כרגע אני מנסה לרפא אותו, לא להכאיב לו. טלרין הביטה בי שוב בעיניים נוקבות, אך נראה שההסבר הניח את דעתה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא רק להכאיב" עניתי בשקט "הוא יכול לשרוף אותך מבפנים, לגרום לגוף שלך להרוג את עצמו, הוא מצויין לעינויים בכל מקרה"
היא הביטה בי, בפנים שלא הצלחתי לפענח
"ובכל מקרה" המשכתי "אם הייתי אפילו חושדת שאת מנסה לפגוע בו, כבר לא היית מספיקה להסביר את עצמך"
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
תודה, אמרתי לה. אני שמחה שאת סומכת על זה שאני לא אפגע בו כרגע.
את הילדה היחידה חוץ ממני שכנראה באמת מכירה את החומר הזה.
אף פעם לא פגשתי מישהו שמתמצא ברעלים, מלבדי.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ליליאן הסתכלה עליי, מצפה שאני כבר אקפוץ ואצטרף אלייה. אבל אני לא יכולה... אני לא יכולה...
אני נזכרת ביום שבו נפגשנו.
היא בכתה. עיניה הירוקות היו שטופות בדמעות, שזלגו על פניה באיטיות. שערה היה פרוע, והיא רעדה, כאילו ישבה בקור הזה לילה שלם.
זה היה הבוקר אחרי שאבא שלי מת... ואני לא ידעתי מה לחשוב אז.
הסתובבתי בלי מטרה מהבוקר בשכונה, כמו סהרורית. עם מבט ריק בעיניים.
חשבתי אז שאני חסרת רגשות, כי לא בכיתי.
ראיתי את ליליאן יושבת שם, ובוכה.
לא שאלתי מה קרה לה. למה לי לשאול? זה רק יכביד עליה. ואני יודעת מה ההרגשה.
רק ישבנו יחד, בלי לדבר, בלי להסתכל אחד על השני.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה לבסוף, והיא הסתכלה עליי, הדמעות שלה כבר יבשו.
היא ענתה לי בקול חלוש: "ליליאן."
עכשיו היא נראית כמו באותו יום. עיניים יבשות אבל עצובות, מבט מלא חרטה... דאגה. אולי גם מעט הכרת תודה. אני לא יודעת מה ראיתי שם... אבל הרגשתי כאילו רק עכשיו נפגשנו שוב.
ולא ידעתי מה להרגיש. אבל בכיתי. על מה? אני לא יודעת. אבל לא הרגשתי חסרת רגשות... זה למה אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה יותר להסתכל לאנשים בעיניים...
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לקפוץ מהחומה או לא? אני לא יודעת מה להחליט. אני רק יודעת שאני כבר לא יכולה לחיות ככה.
אז לשנות את זה? לאזור אומץ ולעשות משהו? או לוותר על הכל? לא להסתכל יותר לאנשים בעיניים? כי זה קשה מדי...
הבטתי בליליאן, לא ידעתי מה היא חושבת... אבל כל כך רציתי לדעת...
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"רעלים זה נושא מעניין" פסקתי "חוץ מזה, יש עשרות דרכים להכין רעלים חדשים, ותרופות שונות"
"נכון" היא הנהנה
"יש לך רעל מעניין?" שאלתי אותה סקרנות.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כן, אמרתי בפשטות. הוצאתי את הבקבוקון שיצרתי מעלים של עץ.
היא בחנה אותו בעניין.
זה רעל שיכול להרוג אדם תוך שניות, אפילו אסור לגעת בו.
לכן שמתי אותו כאן. היא מהנהנת בהבנה, ואפשר לראות שגם היא לא פגשה הרבה זמן אדם
בעל ידע גדול ברעלים.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
בחנתי את הבקבוקון הירקרק.
"אפשר לראות לרגע?" שאלתי אותה.
היא נראתה מודאגת לרגע, ובסוף מסרה לי אותו עם אזהרה "זה יכול להרוג אותך אם זה רק יגע בך"
הרחתי את העלים, זיהיתי שמונה סוגים שונים של עלי עץ, כן זה היה רעל קטלני.
"למה את לא הופכת אותו ליותר קטלני?" שאלתי אותה
"מה?" היא קימטה את מצחה
"אם תוסיפי גם פטריות רעילות ותתני למישהו לשתות את זה, במשך כמה שעות הואאא יסבול ורק אז ימות"
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"יש לי כבר כזה", עניתי לה.
הראיתי לך את זה כדי לבחון אם את באמת בעלת ידע ברעלים.
יש לי גם את זה אשר ממית מיד, ללא כאבים. וגם כזה כמו שהצעת לי להפוך את זה.
רציתי לבדוק אם את באמת יודעת הרבה על רעלים.
הוצאתי בקבוקון נוסף והראיתי לה אותו, היא הנהנה לאישור.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אנשים! לא הייתי בבית כבר יומיים- הייתי עסוקה במשמרות נונסטופ במד"א!)
אני מביטה בככולם מתוך הכרתי המעורפלת. אדוארד עמד לצידי, חזק כאל לאחר שנתתי לו את כל כוחי, אך אוהב מידי כדי להבין שהוא צריך להשתמש בו. אייר ומגי עמדו בצד, מבטיהן מרושעים. רציתי לברוח מהכל. רציתי שהכל יחזור לתקופה האדישה יותר, בה הייתי לבדי.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חשבתי שהשריפה שהרגשתי בתוך הגוף מסמלת את הקִרבה לקץ שלי. אבל לאחר זמן ארוך, שלא הייתי יכול כלל להעריך מה אורכו, הבנתי שמישהו ריפא אותי. מישהי מאוד מסויימת. נשמתי נשימות מהירות וחלושות, עדיין הרגשתי שחסר לי אוויר. יותר מדי חסר אוויר.
נשמעתי כמו חיה פצועה. אני בטוח בזה.
הכאב שאיים להשמיד אותי החזיר אותי לחיים.
בבקשה, לא.
אני מצליח לפתוח את העיניים לכדי חריצים דקים. יש שם עוד ילדה אחת. שקד משהו. היא עזרה לטלרין.
"למה ריפאתן אותי?" הגרגור החלוש שיוצא מהפה שלי לא מזכיר בכלל את הקול הרגיל שלי. אני מרגיש שהעפעפיים שלי כל כך כבדות, עוד רגע אחד ויפלו עליי, מפילות עליי את המוות המיוחל שלי.
"תסתום את הפה, דיימן." הקול של טלרין נשמע רך ושקט. היא דואגת. דואגת מאוד.
זה לא רק הפצע. זה לא כאב פיזי בלבד.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ליליאן הביטה בי בעצב, עצב גדול, ובחרטה, ובכאב... כל כך הרבה רגשות... וכולם הכאיבו לה, וגם לי.
היא בכתה, ראיתי. דמעות שטפו את פניה וניקו ממנה את כל האבק. היא אמרה משהו בלי קול, משהו שבקושי הצלחתי להבין... "אני מצטערת", הצלחתי לקרוא את שפתיה.
והיא הלכה. השאירה אותי לבדי והלכה.
עכשיו אין לי אף אחד. אף אחד... אין יותר טעם בחיים.
היא הלכה, היא הלכה...
בכיתי בקול, מייבבת וצועקת... ואז הבטתי למטה, בקושי הצלחתי לראות את האדמה מבעד לטשטוש הדמעות... החלטתי מה אני עושה.
עצמתי את עיניי וקפצתי.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הפרק הזה הוא בתיאום עם מייטי, אני לא סתם הורגת אותה!)
קיללתי את טלרין בעוד בקשתים סוגרים על "השותפה לפשע" של טלרין, ליליאן.
ידעתי שליליאן חזקה, אבל היא נראתה המומה לגמרי ולא נראה שהיא שמה לב איפה היא.
הכד נופץ אבל השומרים היו שקועים לגמרי בלירות על טלרין הנעלמת מעבר לחומה ובליליאן. "נו, תעשי משהו!" אמרה מייטיה. "מייטי, כמה מהר את יכולה לרוץ כשעשרה קשתים רודפים אחרייך?" מייטי בלעה רוק. "מהר יותר מטלרין כשהיא בורחת מאיפור." הנהנתי. "אני רוצה שתרוצי הכי מהר שאת יכולה לכיווןן שטלרין עברה בו ובינתים תשרפי את החומה. תעצרי רק כשתהיה לפחות שלוש-מאות מטר מכאן." הקשתים התקרבו יותר ויותר לליליאן וצעקו בליל בלתי מובן. "אני לא יכולה להשאיר את ליליאן ככה!" נו,באמת. כמובן. "מייטי, זה הסיכוי היחיד שלה. תעשי את זה, עכשיו!" צרחתי בקול חזק מספיק. כל הקשתים הופנו אלי והספקתי לראות את מייטי תופסת בידה של ליליאן וגוררת אותה על החומה. שבעה שומרים טיפסו אחריה בזעם אבל היא הספיקה לעבור את מחצית הדרך. מהירות בהחלט עוברת במשפחה הזאת. מייטי התחילה לטפס על החומה כשליליאן עולה אחריה באיטיות. כיוונתי את הקשת שלי אל השומרים וחמישה מהם נפלו משותקים עוד לפני שהספיקו להבין את התפנית בעלילה. התחמקתי מהחצים והפלתי את הקשתים, אחד אחד, בעודי מתקרבת לחומה. "מייטי!" צעקתי. מייטי ירתה סילון להבות על חומת העץ והיא החלה לבעור מאחורי גבי. הדפתי את חמשת השומרים שנותרו ורצתי במהירות לכיוון השני. החצים לא יהרגו אותם, אבל מי שיתפוס אותי ישלם במוות. אף פעם לא אהבתי את השומרים האלה. רצתי בשיא המהירות לכיוון חנות הנשק אבל שלושה מהם היו מהירים מידי. הרשתי משהו חץ נוזל במורד רגלי ונפלתי בכאב. פס שחור עבר בטיסה מתחתיי והרגשתי שאני מתקדמת במהירות רבה לכיוון השער. ריי הציל אותי, כמו תמיד. אחרי שעברנו את השער דחפתי את המוט המחזיק אותו פתוח והשומרים ננעלו בתוך העיר. ריי הקיף את העיר בריצה. העפתי מבט ברגל שלי וראיתי שהחץ עדיין נעוץ בה. הקשתים אלה כל כך טובים, החץ כמעט יצא מהצד השני.
המשכנו לרוץ כדי לנסות להצטרף בחיים אל מייטי וליליאן.
במרחק גדול עוד יותר, ראיתי נקודה קטנה ושחורה טסה בסערה חזרה אל היער. טלרין.
הגעתי אל החומה, אבל מייטי עדיין לא קפצה. ליליאן צעקה לה משהו וראיתי את ההחלטה הכואבת בעיניה של מייטי בתוך שניה. "שלום, ליליאן." היא אמרה והפנתה את גבה לחומה. היא ירתה כדורי אש נוספים אל החומה והחומה התחילה לקרוס לתוך נשקי השומרים שבערו ומייטי יחד איתה. ליליאן לא הסתכלה, היא התחילה לרוץ לכיוון ההרים וחשבה שמייטי איתה. שלפתי את החץ מהרגל שלי והיא חזרה לדמם. זינקתי על הריסות החומה שמתנשאות לגובה שלושה מטרים וטיפסתי בקפיצות. עברתי את סף החומה וראיתי את מייטי שוכבת בתוך האש ודמעות זולגות על פניה. "לא!" זינקתי לתוך האש במחשבה שעם אמות, לפחות אוכל להציל את הטיפשה הזאת, שהחליטה להתאבד...
האש היתה חמה. הרבה יותר מידי חמה. גיששתי בעיוורות ומצאתי את ידיה של מייטי. לא הסתכלתי עליה, היא היתה שחורה לגמרי ועורה היה פצוע מהכוויות. הרמתי אותה על כתפיי. רצתי כשהלהבות מפלחות את גופי כסכינים וקפצתי על שבבי העץ המרוסקים. ריי עמד בצד השני ונהם בבכי. הוא רץ אלי בעיניים זהובות והמומות. הוא נוסה להדחף מתחתי אבל הצלחתי להגיד "לא, היא צריכה טיפול מהר. היא גוססת, ריי!" הרכבתי את מייטי על גבו של ריי ופקדתי עליו לרוץ איתה ליער. "יש לי כישרון, ריי." לחשתי. "בבקשה..." הוא התחיל לרוץ לכיוון היער. אני נפלתי על האדמה, וכמעט התעלפתי. קמתי וניסיתי שוב. הכישרון הזה, שאבא דיבר אליו...איפה, הוא כשצריכים אותו?!
ואז שמעתי את הרוח מתגברת על יבבת האש, ושניה אחר כך כבר לא הרגשתי כלום. התמזגתי עם הרוח ונחתתי, בדיוק בשניה שריי זינק לתוך המערה, לרגלי מכשפת האוויר שקד.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
צריכה ללכת!
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני הלכתי. עזבתי את מייטי בלי להסתכל לאחור.
זה לטובתה! היא לא מבינה? היא בחרה כבר. אני לא רוצה לדרדר אותה לתהו שאני הולכת אליה.
ובאמת וברצינות, הרגשתי כלום. כלום חוץ מהקרעים המדממים בגוף שלי. בלב שלי. בנשמה שלי.
ופתאום הצטערתי שטלרין החזירה לי את הנשמה. אז. לפני כל כך הרבה זמן. או מעט בעצם?
המחשבות שלי התחילו להתערפל... כאב. כל כך הרבה.
אני רק מנסה לתקן. לא להיות אנוכי. לא לגזול מהם את החיים שמגיעים להם. לחסוך מהם את הצרות שלי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לו בלעדי.
עדיף לכולם בלעדי.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
יופי, ממש נהדר.
דיימן מת להתאבד, דארה כאן, ובטח ליליאן לא רחוק מפה.
נתחפף מפה, זה הדבר הכי טוב לעשות.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(שמישהו יכתוב כבר משהו!! (בא לי לדבר עם דיימן) יבש כאן!)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי! אפשר להיפגש איתך?!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מה?)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(Tפשר שהדמויות שלנו יפגשו? מייטי ואייר?)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אוקיי. אבל לא עכשיו)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אנג'ל, עם תיפגשי עם הקבוצה שבמערה שלי...הם לא אוהבים אותך במיוחד, נכון?
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(נכון, זה מה שיעשה את הכל ליותר מעניין!)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(זה בסדר אם אני, אייר, אדוארד ואשמי ניפגש עם הקבוצה במערה?
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אנחנו התפצלנו בינתיים מאשמי ואדוארד!)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אייר, בואי איתי רגע." אמרתי. עלינו לאויר ושמה יכולנו לדבר בחופשיות "אני לא חושבת שטוב לנו להיות איתם, למרות שאדוארד כשף אדמה, אבל הם לא ישרדו בלעדינו. מה לעשות?" מיד אחרי ששאלתי ידעתי מה תהיה התשובה "נעזוב אותם, אני לא חושבת שהם רוצים אותנו." אני רציתי לעזוב אותם, אבל פחדתי "אם יש עוד כשף אדמה..." אייר ענתה שאין. מה נעשה? הייתה אפשרות אחת "לפי מה שהבנתי אפשר לנצח שדים לא מאותו יסוד, אבל אם היסוד וא לא הופכי זה פשוט יותר קשה. אולי נסתדר אם עוד מישהו, אל משנה מי, אנחנו חזקות." אייר התלבטה ואז אמרה
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אני לא יודעת מי ירצה לעזור לי, אולי כדאי שפשוט תמשיכי לבד ונתפצל." עניתי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לא רציתי להתפצל, היה לי קשה להודות בזה. כן רציתי שנשאר בברית, חשבתי, התחלתי לעשות את זה יותר ויותר, זה בריא ועניתי "אני מסכימה להתפצל." אייר התחילה לרדת "אבל אייר, אם תצטרכי עזרה..." ידעתי שהיא תכעס עלי שהצעתי לה עזרה, אבל אם אי פעם היא תהיה חייבת... אולי היא תרצה. "ואם אני אצטרך עזרה..." הוספתי. עכשיו ידעתי שהיא תבין ושפעם הבאה שאני אראה אותה היא לא תהרוג אותי, למרות שאנחנו לא מאותו צד." "להתראות" היא אמרה ואני עניתי. צעקנו לאדוארד ולאשמי שאנחנו הולכות וניפרדנו. שלחתתי את רעם קדימה שימצא מערה טובה ועפתי אחריו. למרות שאייר לא הספיקה ללמד אותי כלום, אני הספקתי ללמוד הרבה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אתם מוזמנים להגיע, אבל אנחנו עפנו)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שפתחתי את העינים וראיתי רק שחור ושחור ושחור. ואז כתם כהה יותר של חום-שחור מעלי. טלרין נעצה את עיני הברזל שלה בזהב שלי. " ריפיתי אותך ואת מייטי. יותר מזה אני לא חייבת לכם כלום."היא התרוממה ושוב נשארתי בחושך. "את הולכת, עם דיימן." לחשתי.
"כן. אולי."
נאנחתי ושילמתי על זה בכאב.
"שלום, טלרין. אני לא אעקוב אחריך."
"איזה שינוי מרענן." היא גיחכה ושמעתי אותה מטפסת החוצה.
"שקד?"
שאלתי.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רציתי לראות מה עוד טלרין יודעת על רעלים.
"אני אלך עם טלרין ודיימן, אם זה בסדר מצידם." אמרתי בביישנות.
טלרין בחנה אותי, כמנסה לראות אם אני ראויה לאמון, אבל לבסוף הנהנה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"שקד?"
שאלתי שוב.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"מה"? שאלתי את הנערה שנראתה כמבוגרת ממני בשלוש שנים בערך,
נדמה לי שמישהו קרא לה דארה.
"אני אלך עם טלרין ועם דיימן" חזרתי על דבריי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
שרקתי לויינד כשהכנסתי את אצבעותי לפי.
אני אוהבת לשרוק.
הקול הדקיק והעליז של השריקה הזניקה אותו אלי במהירות, בצורת בני האנוש, הוא לא אוהב להיות בצורת הנץ שלו.
התחלנו לעוף באוויר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"בסדר, בכלל לא שאלתי את זה!"
אמרתי בזעף.
לא היה לי כוח לדבר, אבל בכל זאת הייתי חייבת להגיד לה משהו.
"לא הכרנו ממש, אבל כן, התכוונתי לשאול את זה."
טלרין יצאה מהמערה ויצאה מטווח שמיעה.
"רציתי להגיד לך ש...בהצלחה עם טלרין. היא תזדקק למישהי יציבה יותר, כמוך. ו...את הצלת בערך כל אחד פה, בשקט,ברקע. אז תודה. להתראות,"
שקד חייכה בבישנות. "להתראות. דארה, נכון?"
"כן," אמרתי וקולי נחלש.
"טוב, תודה. את אמיצה מאוד, את יודעת?"
שקד יצאה מהמערה בשקט.
נשארתי לבד, מאזינה לקול הדממה- עד שהיא הופרה פתאום.
(חברים, אני כנראה הולכת להיום. לא אוכל להתחבר יותר לסימניה היום, אז מי שרוצה לעשות משהו- אנג'ל,העמ. שיעשה את זה עכשיו.)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נפילה, אאוץ'.
נפלתי לתוך בור, מזל שויינד היה שם כדי לתפוס אותי לפמני שאני אפול.
הסטתי את ראשי סביבי, וראיתי את מייטי מביטה בי.
עם עוד נערה שלא זיהיתי.
לא ליליאן.
אז למה לעזאזל אני עזרתי לה בכלל?!
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
ראיתי את מייטי המפוחמת מתרוממת לישיבה במהירות. קמתי גם אני וגיליתי שטלרין עשתה עבודה טוב.
הרגל שלי היתה חבושה והחתכים נרפאו כמעט. הייתי נקייה.
נערה נפלה מלמעלה.
היה לה שיער שטני כהה ועיניים חומות בהירות.
"אייר!" קראה מייטי.
אייר.
אייר?
(וזו התגובה האחרונה שלי להיום. בי בי!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
לא שמחתי לחזור, בכלל לא.
אני חושבת שטרלין ריפאה אותי רק מהסיבה הזאת, כי לא רציתי.
רציתי לדבר עם דיימן. רציתי לשאול אותו איך הוא מרגיש. רציתי להגיד לו שלא אכפת לי מה יש בינו לבין ליליאן... רציתי להגיד לו שימצא אותה.
הבטתי באייר שעמדה מולי במבט שאפילו אני לא יכולתי להצליח לפענח.
היא הסתכלה על דארה. היא כנראה תוהה איפה ליליאן.
ליליאן...
שוב רציתי לבכות. הסתכלתי על ידיי מלאות הפחם, תיארתי לעצמי שכך בדיוק נראות פניי.
הסתכלתי על אייר.
היא נראתה יפה. למרות שהייתה מלוכלכת ועינייה עייפות.
היא תמיד נראתה יפה בעיניי. אבל היה לה מבט מטורף בעיניים... במיוחד עכשיו.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
סוף סוף היה לי שקט, אני רגילה להיות לבד ולמרות שנהניתי להיות עם אייר, עד כמה שזה נשמע מוזר אני אוהבת את השקט. השקט והזרימה השקטה של האויר. רעם חזר ואמר לי שהוא שמע קולות ממערה רחוקה. עפתי אחריו לשם.
(אני עומדת להגיעה למסיבה. אייר, תדעי: לא נפתרים ממני בקלות. אריה הסכימה. P:)
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אחזתי בראשי בחוזקה והכרחתי את עצמי לתת לשיגעון לעבור ולחלוף ולהחליף את המבט המשוגע בעיניים שלי.
אולי הוא היה משוגע כי כמעט איבדתי את העשתונות שאני קולטת שאני פשוט עזרתי למישהו שלא היה צריך עזרה.
אבל לפי המבט בעיניים של מיטי, הבנתי שלא צריך לשאול אותה שום דבר בנוגע לליליאן.
זחלתי לצד מייטי ונשענתי על סלע שהיה קרוב עלי.
נרדמתי תוך שניות, ולצידי, ויינד היה שקוע כבר בשינה עמוקה.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
היא פשוט... באה ונרדמה.
נשכבתי לידה, מכווצת ועצמתי את עיניי. מקווה לקצת שקט.
ליליאן... למה הלכת?
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"זה לא הוגן" קבעתי, וניסיתי למנוע מעצמי להרדם "אתה יכול לישון, ואני צריכה להישאר ערה כדי ששדים לא יבואו לפה"
דיימן אפילו לא חייך, הייתה לי תחושה שהוא תוך כמה דקות ירדם. הוא שתק כמעט מהרגע שבו חזרתי.
"לכי לישון טלרין" גווינגבר אמרה לי בשלווה
"ומי ישמור עלינו? דיימן?"
"עופי לישון, אני שומרת"
הייתי מתווכחת, אבל רק לחשוב על זה שאני לא ישנתי כבר יומיים מעייף אותי, לילה טוב, תעירי אותי כשתרצי לישון"
נשכבתי על האדמה, ולשם שינוי התפללתי להיות בת אדם רגילה, בלי כל עניין הקסמים
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
דרטניאן קרא לי בחלומות שלי. טלרין לא הפסיקה לדבר איתי, מחווה מדהימה מבחינתה. וגם שקד, ובנות אחרות ששמעתי ברקע מדי פעם, למרות שהן הסתלקו כבר. אבל לא רציתי לשמוע אותם. לא רציתי לשמוע אף אחד מהם. לא רציתי לשמוע אף אחד.
קיוויתי שהפצעים שלי לא יחלימו. התפללתי שלא. בבקשה, אני רק רוצה למות. או לראות אותה פעם אחת לפני כן.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"זה נראה יותר טוב" הכרזתי כשהתעוררתי בפעם השלישית "תתעודד! אתה כבר לא על סף מוות!"
הוא רק נראה מאוכזב יותר.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אווווקייייי, זה היה קצת מוזר.
הראש שלי עדיין הסתחרר, אבל הראיה התבארה. גירשתי ממוחי את אירועי היום והתרכזתי רק בנערה המוזרה שנכנסה ונרדמה כאילו היא קבעה איתנו מראש.
עם היא היתה אוייבת, האינסטינקטים שלי היו אומרים לי לרצוח אותה. אבל מייטי הכירה אותה, אז זה נראה בסדר פחות או יותר.
רציתי לברר פרטים, אבל היא נראתה מותשת.
וגם מייטי.
מייטי. הילדה- האחות של ליליאן, שנראתה לי בהתחלה מלאת התלהבות, מנסה להתאבד.
אולי זה לא היה מטריד אותי כל כך עם הייתי יודעת ל מ ה.
אני בטוחה שעם ליליאן היתה יודעת היא היתה חוזרת בריצה.
ליליאן. אוף, כמה מעט אני יודעת עליה! היא נותנת רושם מוטעה כל הזמן, ואז נוטשת את החברים שלה וחושבת שזה "לטובתם"
נחרתי בקול. [נחירת צחוק, כן? לא נחירת שינה!]
מייטי המשיכה לישון אבל אייר פתחה את העיניים והסתכלה ישירות עלי.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(עם זה לא רמז מספיק חזק, אנג'ל,)
:)
העיניים שלה היו מדהימות.
ענבר דהוי יותר משלי, אבל מלא גוונים עמוקים. העיניים שלה היו חדות ונבונות.
"מי את?"
הישירות והביטחון שלה הזכירה לי קצת את הפגישה הראשונה עם טלרין, וקולה העביר בי צמרמורת. יישרתי אליה את עיני ואמרתי "אני דארה. מי א ת?"
היא התעלמה מהשאלה שלי. "איך הגעת לפה? כלומר, בפעם האחרונה..." נראה שהיא לא רוצה לחשוב על 'הפעם האחרונה' שלה.
"אני..." כמו תמיד, אף פעם אין לי מושג מה אני עושה פה. "אני חברה של מייטי. איך את מכירה אותה?"
היא בחנה אותי בעיניה החדות. "עם היית פה זמן מסויים...את מכירה את טלרין? את דיימן?" הנהנתי. "אני הייתי בקבוצה שלהם, אפשר להגיד. ואז...טוב, אני כבר לא. אני חושבת," היא הסיטה את מבטה ממני. כמעט צחקתי. אני יושבת במערה החשוכה שלי-שלנו- ומדברת עם נערה שרק הרגע הכרתי בשיחה עמוקה ושקטה אחרי שכמעט עליתי באש בצהריים. ממתי אני כל כך חברותית?!
"מה לעזזל קרה לך? ולמייטי?!"
לא התאפקתי ופלטתי צחוק, אף על פי ששום דבר לא היה מצחיק.
"אין לי מושג!"
הציחקוק שלי הפך לצחוק מוזר וחסר שמחה.
אני מטורפת לגמרי.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
יש!
סוף סוף יש פה עוד אנשים משוגעים חוץ ממני!
"את מוטרפת לגמרי, אה?" שאלתי אותה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הפסקתי לרוץ. חשבתי באופן מכני.
ללכת ליער.
לבנות מחסה.
ללכת לישון.
להתעורר מרעש.
לפקוח עיניים.
"גארדיאן!" אמרתי. ולפני שהספקתי לומר דבר נוסף, להסביר לו, לבקש עצה, הוא בטוח יבין, הוא קטע אותי.
"על מה לעזאזל חשבת?!"
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"כנראה!"
אמרתי והתפלאתי כמה קל היה לי להגיד את זה.
מייטי התעוררה מהקולות המוזרים. "את מכירה את אייר?!" שאלה בתדהמה לנוכך קולות הצחוק.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"לא," אמרתי כשנרגעתי מהתקף הטירוף הזה.
"אבל...אייר, מה את עושה כאן?" שאלה הילדה שניסתה להתאבד.
"אני נפלתי," אמרה אייר.
חייכתי. למקוטם הזה מגיעים כל מיני אנשים לא שפויים בכלל.
הם נ ו פ ל י ם עלינו.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אתר אכזרי, אני בשלבי גסיסה מאוחרים משיעמום!
אף אחד לא מגיב! אוי לתקווה חסרת הטעם שמישהו יקליק ויכתוב משהו...!)
סתם, לילה טוב אנשים מגניבים:)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני עקבתי אחרי רעם והאויר העביר לי כח. פתאום הוא נסק ואני אחריו, הגענו למטה והלכתי עד שראיתי מערה. לא נכנסתי, אני חייבת להודות - פחדתי. נשארתי בחוץ והקשבתי. שמעתי קולות צחוק. טוב, מה אני אעשה? מקום חברותי, באמצע היער, באמצע המלחמה, באמצע מתקפת שדים. הגיוני. כמו שאר הדברים ההגיונים בחיים שלי, החלטתי שאני אעבור את זה בחיים. נכנסתי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת שאני ממשיכה אני פשוט פה לבד...)
בתוך המערה היה חלל גדול והרגשתי כוח עצום. היו שם הרבה בנות ובן אחד עם פצעים מדממים שכבר לא ידמם למוות. אחת הבנות, למרבה הפלא מבין הצוחקות הייתה אייר. נכנסתי בשקט והתיישבתי בפינה ליד אחת הבנות השקטות יותר, כנראה שהיא הייתה ישנה. הזאבה שנמצאה שם לא אהבה את זה ונהמה, רעם החזיר לה נהמה ואני גיחכתי, בשקט, אבל זה הספיק כדי להעיר את הילדה. כשהיא ישנה הפנים שלה היו שלוות ושקטות, אבל עכשיו הפנים שלה הביעו הבעה אכזרית. אחת הסיבות שהלטתי להלחם עד המוות, שלא הגיע, במקום להפוך לגנבת נשמות הייתה שהאמנתי שבכל אחד יש טוב. "שלום" אמרתי בהיסוס. "עוד אחת" היא מלמלה והראתה לי מקום שבו אני אוכל לשכב. נראה שהיא תטפל בי יותר מאוחר. קצת דאגתי, אבל הייתי כל כך עייפה שפשוט נרדמתי עם מילותיו של רעם מהדהדות בראשי "אני אשמור" הוא אמר ואני סמכתי עליו.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
השעות האחרונות היו מעורפלות.
טלרין, דיימן, הילדה שלא הכרתי.
ושד.
אני לא יודעת איך לא הבחינו שנעלמתי. אני לא יודעת איך בכלל הלכתי משם.
כל מה שאני יודעת שאני חושבת שברחתי, ועכשיו אני שוכבת במקום הזה- שאין לי מושג מהו ואין לי כוח לפתוח את העיניים כדי לגלות- כשכואב לי בכל מקום.
אני חושבת שנשרפתי. למרות שזה לא הגיוני, אבל אני יודעת שזאת ההרגשה של כוויה.
אני זוכרת את ההרגשה של כוויה, כשנכוויתי לפני שקיבלתי את הכוחות האש שלי. למרות שאמורים להיוולד עם כוחות, אני קיבלתי אותם אחרי כמה שנים לא כמו האחרים.
ואני זוכרת את ההרגשה של כוויה, את ההרגשה של העשן שנכנס לריאות.
ואף אחד לא בא לעזור לי.
(שמישהו יבוא לעזור לי!)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(ן, אין בעיה שתצטרפי. (נראה לי) אבל דיימן כבר לא במערה. ומי נעצה בך מבט כועס?
בכל מקרה, אני ממשיכה מנקודות המבט שלי כי מ9:00 אני לא יהיה פה ליומיים.)
עוד נערה נכנסה למערה. דארה, תפסיקי לצחוק או שכל היער יחשוב שיש פה מסיבת פיג'מות!
"שלום," אמרה הנערה. היא היתה בהירת עור ובעירת שיער ובעלת עינים חומות כמו גזע עץ צעיר.
"הי."
לא היה לי משהו אחר לומר.
בי בי !
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
באותו רגע, אנג'ל... טוב, כמעט בכתה.
עיניה היו לחות, ויכולתי לראות דאגה והקלה בפניה. וגם כאב, וגם בלבול. אבל הקלה.
היא חפנה בידיה חופן של אדמה ואז יצאה מהמערה.
נשארנו לבדנו לאחר שגם שרלוט יצאה משם.
מחשבות רבות התגלגלו בראשי וגרמו לי לכאב ראש. רציתי לפרוץ בבכי. רציתי להרוס משהו.
אני רוצה בפעם הראשונה בחיי שיראו כמה שהאש שלי הורסת. אני רוצה להרוג ולחסל. להשמיד.
כי אני לא יכולה לחיות יותר עם הסבל הזה. אני לא יכולה.
בעבר היה לי את ליליאן, אבל היא החליטה לברוח.
אני רוצה לבכות על כתפה ואני רוצה שהיא תלטף את ראשי. אני רוצה שזה מה שיהיה ושזה לא ייגמר.
למה היא הלכה?! למה היא הלכה?!
עוד כאב לי מניסיון ההתאבדות שלי, אבל לא כמו שכאב לי הלב.
הסתכלתי על דארה לרגע, על עיניה היפות והנוצצות, שמסביבן קישוטי פחם.
"דארה..." מלמלתי לעברה, וניסיתי לסלק ממחשבותיי את ליליאן. להשאיר שם רק את מה שאני רואה עכשיו.
פחם.
מערה.
עיניים.
דארה.
שמיים.
כוכבים.
לא ליליאן...
"דארה... תחבקי אותי."
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרמתי את עיני מאייר. היא יצאה בלי לומר מילה.
ואו, אני ממש לא יודעת מה יש לאנשים היום.
"דארה...תחבקי אותי." אמרה מייטי בקול רועד.
אני מסתובבת אליה ומחבקת אותה חזק.
"מה קרה, מייטי?"
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(משהוא לכולם! אני לא מתחברת הרבה אז אני רושמת הרבה תגובת אחת אחרי השניה טוב?)
אחרי חמש שעות של הליכה התחלטיי להשתעתם אבל לא אמרתי כלום לתומראד בכלל לא דיברתי איתו, כעסתי, ממש.
למה הוא לא עונה לי הווא יודע לאן צריך ללכת אבל בכלזאת לא אומר לי אז בצורה הכי ילדותי שיכולתי לא דיברתי איתו ומידיפעם שלחתי אליו מבטים מלוכלכים הוא התעלם צפוי.
במקום להביט בדרך שבה הלכנו שקעתי בזיכרון שלי, זיכרון מגיל 14 ילדה קטנה במדבר עם נמר בן שנה....
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
צללתי לזיכרון,
חום,אויר יבש, יובש בשפתיים, רוח לא פוסקת....
הכל כל כך מייאש אותו נוף מרוח לכל עבר אותן גבעות צהובות חוליות של המדבר, צעדי נהיו כבדים עם כל מטר שעברתי,
יאוש נשקף מעייניים ירוקות, ומלב שמרגיש שאיבד הכל בזמן כה קצר.
לעומת היאוש שלי הנמר הקטן משתובב צוהל וצוחק הכל נראה בעיניו נפלא, מרחבים פתוחים לכל עבר, החופש, השמיים הכחולים שמעליו, הוא יכול לעשות כרצונו, הוא מפנה מבטו לחברתו הצועדת מאחוריו ורואה דמעה צונחת על הלחי שלה הוא לא מבין מה הם המים השמוזרים שמטפטפים ממנה הוא מעולם לא ראה אותם קודם, הנמר הקטן חוזר בריצה לחברתו שמחייכת אליו מבעד הדמעות וקופץ אליה בשמחה היא נופלת ומשחקת איתו קצת ואז היא קמה מנערת את בגדיה מהחול וממשיכה ללכת הוא מביט אחריה ורואה כי עכשיו הליכתה זקופה יותר פיסעותיה החלטיות יותר הוא רץ לצידה ומספר לה את כל היופי שהוא רואה מסביב לאט לאט ראשה מתרומם והיא מביטה סביב ומתחילה לחייך ולבסוף לצחוק היא מבינה את היופי שרואה החבר הקטן שלה.
ואוהבת את מה ששניהם רואים
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"זה כל כך קשה. זה פשוט כל כך קשה..." מלמלתי לתוך כתפה, מנסה לייצב את קולי ככל האפשר, אבל בקושי הצלחתי. היא ליטפה את שערי.
תדמייני שזאת ליליאן, אמרתי לעצמי. תדמייני שהיא עוד כאן.
הבטתי בעיניה של דארה, שנראו לי פתאום ירוקות וגדולות, בהירות יותר. הבטתי על שערה האדמוני שפתאום נראה לי שחור.
יכולתי לדמיין שזאת ליליאן, אבל כל זה עבר תוך שניות והדמעות שבו ומילאו את עיניי.
"החיים כל כך קשים. למה החיים שונאים אותי? למה הם מתאכזרים לכולנו?!"
רציתי לצרוח, אבל מגעה של דארה הרגיע אותי.
המשכתי לדמיין שזאת ליליאן.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"מייטי..." הקול שלי נשבר מהעצב הבלתי נסבל שבמילותיה.
הרגשתי שאני זאת שבוכה.
"מייטי...עם אני יכולה לעזור במשהו, בכל דבר שהוא, רק תגידי. הכל כאן כל כך מסובך." אני עצמי רציתי לבכות מרוב חוסר...יציבות.
"בבקשה, מייטי." לחשתי, כי הדמעות שלה קרעו את לבי.
"אני רוצה לעזור... את לא חייבת להסביר, עם את רוצה רק לבכות, אתן לך לעשות כל מה שתרצי. אבל עם יש משהו..."
היא המשיכה להתייפח והידקה את אחיזתה. חיבקתי אותה בחום, וישבנו ככה כמעט כל הלילה.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"בהתחלה הכל היה כל כך ברור..." לחשתי לעברה. "אני וליליאן. יחד. כולם היו בקבוצות שלהם..."
ואז, רציתי להגיד, דיימן בא ולקח את ליליאן, הם התאהבו. ואז... הקבוצות התפרקו. והכל... הכל בגלל המלחמה המטופשת בין שומרי הנשמות לגנבי הנשמות. ולמה? למה אנחנו חייבים להילחם?
הרגשתי כאילו כולם חושבים על זה אבל פוחדים להגיד. הרגשתי כאילו שאף אחד לא יודע את ההרגשה הזאת של אובדן... שהכל קרה בגלל שאף אחד לא היה אמיץ מספיק בשביל להפסיק את זה.
בעצם... גם דיימן איבד את ליליאן.
אני חייבת למצוא אותו. אני חייבת למצוא אותו.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
צפיתי את התקף הבכי מגיע, אבל למרות שלא רציתי להיות בסביבה שמייטי או כל אחד אחר בוכה, הייתי חייבת כי התחיל לרדת גשם ושפרתי מקור.
נכנסתי למערה, נשענתי על סלע, והפניתי את מבטי ממייטי, אני לא מאמינה עלייה.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אנג'ל, שרלוט גם הגיעה למערה, אם תסתכלי למעלה למה שמייטי כתבה)
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הייתי כל כך שקועה בזיכרון שלי ואיך שטומראד, החבר האמיתי היחיד שהיה לי אז, גרם לי לראות את ההיופי של המדבר ועזר לי לאת מהדיכאון בו שקעתי,
עד שלא שמתי לב שטומראד נעצר, נתקעתי בו ונפלתי, קמתי מסמיקה כולי "לא יכולת להגיד לי שאתה עוצר ?" שואלת לא מצפה לתשובה אבל הוא כדרכו השיב לי לי לא לא יכולתי ולא רציתי כי אני פשוט נמר מקסים כמו שחשבת עד לפני שנייה " אמר בזחיחות הסמקתי עוד יותר אני לא יחשוב ככה יותר בחיים מעכשיו" עניתי בקטנוניות אבל הוא קטע אותי "את לא רוצה לראות לאן הבאתי אותך?" קמתי והבטתי סביבי "נו?" הוא ניסה להציק לי "מה את אומרת? " לא טרחתי לענות לו הייתי עסוקה בלנסות לחזור לנשום כי המקום הז היה..
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
המקום הזה היה פשוט ומדהים כאחד טבעת עצים עגולה מושלמת עשב רח מתנועע בגלים שקטים רוח קרירה פרחים קטנים והמדהים מכולם היה ברכה, ברכב מלא במים התקרבתי אליה והבטתי במים מים שקטים ודומימם כמראה לא נראתי טוה הייתי פרועת שיער ומלוכלכת שריטה ארוכה הייתה פרושה לאורך הלחיםשלי העיינים שלי הפחידו אותי הן היו פראיות, גדולות ופראיות כמו של טומראד בעת הצייד רק יותר מפחיד כמו.. כמו.. העיניים שלי הזכירו לי את העייניים של פיל אחד, בעת שהותי עם שבט אחד ששמו נשכח התחיל אחד הפילים שלהם להשתגע הוא הרג שמונה אנשים לפני שחנית נתקעה בו וליל ההלוויה שלהם שמעתי אנשים מדברים על כך ששד נכנס בתוכו ככה עיני נראו משוגעות.חזרתי לבחון את הבריכה היא הייתה בצורה מוזרה מין טיפה כזאת והיא הייתה עמוקה, מאוד, מה העומק אני שואלת את טומראד שמתבונן בי "לא יודע" הוא עונה בשקט כבר לא מנסה להקניט אותי "אולי עשרה מטרים" הוא אומר כלאחר יד, ואוו.אני מורידה את התיק ומתיישבת על האדמה היא נוחה
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"כמה זמן אתה יודע על המקום הזה?" שאלתי "בערך שבועיים יצאתי לצוד וראיתי צבי שמן החלטתי לפנק את עצמי ורדפתי אחריו הוא הוביל אותי לכאן לא סיפרתי לך כמשתי סיבות אחת לא ידעתי אם עוד מישהו מכיר אותו ושתיים ידעתי שתרצי לבוא לכאן מיד ורציתי שאף אחד אחר לא ידע עליו כדי שישמש כמיקלט" ֿהבנתי,התחלתי להוציא בגדים מהתיק שליהייתי מלוכלכת והרגשתי מגיל רציתי להתקלח ולנוח טומארד יצא לעסקיו מה שלא יהיו, ואני נגשתי למים הם היו צלולים אבל לא ראיתי רמז קלוש לקרקעית אז נכנסתי כשאני נעזרת בידי עלמנת לצוף. לאחר שגמרתי להתרחץ לא היה בי שום רצון לצאת מהמים אז נשארתי הבטתי סביבי ושבתי ללחשוב על עומק המים אולי אוכל לבדוק אותו לקחתי אווי וצללתי כשאני גורמת למים בכוחות שלי להישאר צלולים המים היו יפיים ואני שמחתי על הכוחות שהוענקו לי צללתי למטה יותר ויתר עמוק עברתי חמשה מטרים שבעה מטרים שמונה מטרים עשרה מטרים הקרקעית עוד נקאתה רחוה שתיים עשר מטרים לחץ המים התחיל להציק לי אבל לא ויתרתי צוללת עמוק יותר שלושה עשר מטרים חמישה עשר כמעט נשמתי מים מרוב הפתעה רק עכשיו התחלתי לראות את הקרקעית המשכתי שבעה עשר מטרים, בום! משהוא בגע בי וראשי התחיל להסתחרר ידעתי שאני עומדת להתעלף ומאמץ אחרון הורתי למים לשפוך אותי החוצה
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי כשהשפם של טומראד מדגדג אותי הוא פלט אנחה "סוף סוף" פלט הבטתי בעצמי הייתי מלא בבוץ "מה קרה לי" שאלתי "זה בדיוק מה שעמדתי לשאול אותך" אמר טומראד, ניסיתי לעמוד אבל סחרחורת תקפה אותי והתחלתי להדנדנדטומרד זינק לצידי והפיל אותי בעדינות ככול שיכל לישביה שוב הוא התישיב לידי "אז.. מה קרה?" ניסיתי לחשוב "התקלחתי, ואז.. תהיתי לגבי עומק המים והתחלתי לצלול, צללתי איז שבע עשר מטר ועדיין לא הגעתי לקרקע!" פלטתי בהתרגשות מצפה לתגובתו "ואז?"הייתה תגובתו "ואז.. משהו פגע בי ממש חזק.. כאן.." נגעתי בצד ראשי חבורה החלה לתפוח שם היא תהיה ממש גדולה, "אני זוכרת שלפני שהתעלפתי הורתי למים להויא אותי וזהו " כשדיברתי שמתי לב לעובדה שאני נשענת על טומראד ואני כלל לא לבושה הרי לא היה לי זמן לזה..נשענתי עליו בהרפקות ואז נאחתי אוף.. קמתי לאט כדי לא ליפול מהסחרחרת והתחלתי לאסוף פריט לבוש מהאדמה הבטתי בעצמי פעם נוספת הייתי מלא בץ אבללא רציתי לשוב למים אז ירתי סילון מים שישטוף אותי ואחר כך ביקשתי מהם לרדת ממני כך שאשאר יבשה ואז התלבשתי הסתבובתי לטומראד..
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אייר נכנסה למערה והעיפה בי ובמייטי מבט נבוך. ניצון כעוס התלקח בעיניה והיא הסיטה את מבטה ממנו בהחלטיות.
התנתקתי ממיטי והבטתי הייטב בעיניים הילדותיות והגדולות שהסתירו את חוכמתן הרבה.
כן, הכל בגלל המלחמה המטופשת.
עם לא היתה מלחמה, אבא שלי לא היה חולה נפש ואולי לא היה מתחתן עם אמא שלי.
ואז לא הייתי אני.
הצלחתי להבין על מה מייטי חושבת גם עם היא לא אמרה את זה.
"דארה, גם את לא בדיוק שומרת נשמות. טלרין דיברה על זה כמה פעמים...מה את?"
שוב לא ידעתי מה לענות.
לרגע הבנתי אמת גדולה וחשובה ונאחזתי בה בהפתעה ותדהמה.
"החלוקה הזאת לא הגיונית." פסקתי ומהשבה שוב הבזיקה בראשי. אייר הביטה בי בסקרנות.
"זה לא יכול להיות שהעולם מתחלק רק לגנבי נשמות, שומרי נשמות וה'אלה שלא חשובים'- בני האדם.
זה תלוי באנשים, לא בצדדים." הרהרתי לרגע, מנסה לנסח את מחשבותי.
"טלרין היא גנבת נשמות. אבל מה מביא אדם לכך שהוא מחליט לעסוק בחייו בגזילת חיים של אחרים? האופי. טלרין אולי חסרת מצפון לגמרי, אבל זה לא אומר שהיא הייתה חייבת להיות גנבת נשמות. ויש אנשים, מייטי, ש...לא שיבצו אותם במשוואה הזאת של שומרי\גנבי נשמות והם נשארו מחוץ למעגל. מחוץ לעלילה.
מגיל 13 אני ברחתי. התנטקתי מהעולם הזה, ורק נדדתי ממקום למקום בלי מטרה. אחרי ה...מהפך הזה שקרה בעולם- מלחמה שגרמה לחלוקה, האנשים שחייו במקום הזה נשארו כפי שהם היו.
ולכן, אני חושבת, שיש עוד אנשים שלו שייכים לאחד הצדדים. הם נולדו לפני המלחמה.
זה נשמע לכן הגיוני?"
מייטי נשארה בעיינים פעורות ונדהמות ונראה שהיא מתקשה לראות את ההיגיון. היא הנידה בראשה והנהנה לעצמה לחלופין ואז אמרה. "כן," בלחישה חנוקה.
אייר צמצמה את עיניה בריכוז אדיר ואמרה "זה אחד הדברים הכי מוזרי םששמעתי בחיי," היא יצאה לרגע מההלם והביטה במייטי בכעס חוזר, והפנתה את מבטה שנית.
אני חייבת לדעת מה יש ביניהן.
השמש עלתה שוב, אולי ליום נוסף של ישיבה.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אחרי הבוקר השקט, אייר יצאה למצוא קצת אוכל.
ניצלתי את ההזדמנות, התקרבתי אל דארה והתחלתי לדבר בלחש ובמהירות, קולי נשמע נחוש אבל תהיתי עד כמה התוכנית הזאת תצליח.
"צריך להסביר לשאר גנבי הנשמות את מה שאמרת," לחשתי, "צריך להגיע אל טרלין, דיימן והאחרת. אנחנו צריכים לספר להם את זה. אולי זה יעצור את המלחמה. אולי זה יעזור."
"אני בספק" התפרצה דארה לדבריי, "אני לא חושבת שזה ממש חשוב להם..."
"אני חושבת שכן." אמרתי, "תשמעי, אני מכירה את טרלין. אצלה הכל יכול להפתיע. יכול להיות שזה יעניין אותה, יכול להיות שהיא תתעמק בזה."
ניסיתי לא להסגיר את מטרתי האמיתית, לדבר עם דיימן, שבטח גם רוצה למות. לדבר עם מישהו שמבין אותי. שאני מבינה אותו. ולשכנע אותו למצוא את ליליאן.
"בכל מקרה, זה לא יעבוד." אמרה דארה בהחלטיות, "אמרתי לטרלין שאני לא אעקוב אחריהם."
"אבל לא הבטחת שלא תעקבי אחריי." אמרתי לה בעיניים בורקות.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אנג'ל ומייטי, תתכוננו לסיום החלק שלנו בפרק החמישי. מייטי, אנחנחו נצא לחפש את טלרין ודיימן ובזה יסתיים החלק שלי. אני מקווה שצבעוני תעלה את הפרק החדש ישר אחרי התגובה הסופית. אייר, אולי את כאן, ואולי את לא אבל עם לא תגיבי אני מתכוונת לקחת אותך איתנו למסע.
סבבי?)
מייטי היקרה.
כמה היא הזכירה לי את עצמי...בעקשנות שלה.
זה נראה לא סביר בעליל שהתיאוריה הזאת מ=תעניין את טלרין- גנבת הנשמות הקיצונית ביורת שראיתי.
היא אף פעם לא תשתף פעולה עם טובה.
'אבל את לא טובה...' אמר קול בראשי. 'תמיד עזרת למי שחשבת שנכון לעזור לו. בחרת בצד שיעזור לך לשרוד ולא לקחת חלק במלחמה. הדף נקי.'
"הבטחתי לטלרין שלא אעקוב אחריה שוב." אמרתי וקולי איבד מההחלטיות שלו.
"לא הבטחת שלא תעקבי אחרי." אמרה מייטי בעיניים בורקות. חייכתי והנדתי בראשי.
"את חסרת תקנה," אמרתי ולחצתי את ידה. "בסדר," אמרתי וחיבקתי אותה קצרות שוב.
"עם זה מה שאת רוצה."
(מייט, מחכה לתגובה שלך לאישור היציאה ואז נסיים את תפקידינו. אנג'ל, מחכה יום לפני שיוצאים...עם לא תגיבי ניקח אותך איתנו.)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(סליחה הלוחמת בפגיון, אבל אני חייבת להחזיר את החיה התאומה שלי!)
"טוב." קמתי, "אני חושבת שאני יודעת לאן הם הלכו."
הבטתי לעבר היום הבהיר. כבר רציתי לצאת החוצה. לרוץ שוב. אהבתי לרוץ, רצתי מהר יותר מכל דבר אחר... אולי חוץ מוויספר.
יצאתי מהמערה בריצה ודארה קמה והתחילה לרוץ אחרי במגושמות מסויימת.
יכולתי להרגיש שבטעות הצתתי אש מרגלי, וניצוצות קטנים הבעירו חלקים אדמה יבשים, אבל לא מספיק בשביל ליצור שרפה.
חשבתי מה אני אגיד לדיימן, ואיך אוכל לשכנע אותו. אני אגיד לו שאני יודעת איך הוא מרגיש, שהעובדה שליליאן עזבה קורעת אותי, וזה למה באתי אליו. אני אגיד לו שגם אני קיוויתי למות אחרי שהיא הלכה.
ואז אני אעצור לרגע ואנשום עמוקות, ואסתכל על פניו, לראות מה הוא חושב.
ואז אמשיך, אגיד לו שהיא חשובה לי בדיוק כמו שהיא חשובה לו. ואנחנו חשובים לה, וזה למה היא עזבה. אני אבקש ממנו להבין, ולסלוח לה. אני אבקש ממנו לחיות בשבילה, ולא למות.
ואז אני אגיד לו שאני אלך לחפש אותה, ואני רוצה שהוא יצטרף אליי.
הוא בטח יסתכל על טרלין, ואז עליי, מנסה להחליט מה טוב יותר.
אני מקווה שהוא ייבחר בליליאן.
הייתי כה שקועה במחשבות שכמעט לא ראיתי את הדבר האדום והמטושטש שעבר מולי, והשאיר שביל של אש בוערת מאחוריו. שהייתה צריכה להתלקח, אבל היא לא.
"וויספר."
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(קיצור עלוב של התגובה שכתבתי-)
זיק של התרגשות ריצד בפראות בעיניה של מיטי. היא זינקה בשמחה ממקומה ודילגה החוצה.
"בואי, אייר," משכתי בידה של אייר והיא גיחכה ונאנחה אבל קמה.
רצנו אחרי מייטי זמן רב. הרגל שלי כאבה עם כל דריכה במקום שפגע החץ המדוייק, וגופי הכואב הגיב בסרבול לתנועה הפתאומית. רצתי עד שכמעט נתקעתי בה. הוא עמדה ובהתה בסליל אש שחצה את היער. הוא ריצד על העשב ודעך במהירות. מייטי המשיכה לרוץ וקראה "וויספר!!!" רצתי אחריה ואייר- מטר מאחורי.
מייטי פילסה את דרכה דרך שיחים ועשבים דוקרים אבל לא היה לה איכפת. היא רק רצתה למצוא את "וויספר..." היא לחשבה כשהגענו לבריכה רדודה מלאת חבצלות. סוס יפיפה עמד שם. היא זינקה עליו וחיבקה אותו ומלמלה לאוזניו. "זאת החיה התאומה שלך, נכון?" שאלתי. "כן, וויספר." אמרה אייר בחיוך מריר.
הסוס צהל ומייטי עזבה אותו והתרחקה כמה צעדים. נראה שהיא מדברת איתו במחשבות.
"אבל למה ברחת עכשיו, וויספר?" שאלה. הסוס הביט בה בעיניו השחורות הנוצצות והניד בראשו לעבר הצד השני של הבריכה ושוב צהל. מייטי פערה את עיניה ונסוגה צעד לאחור כשראתה על מה וויספר מצביע.
בצד השני של האגם ישב פנתר שחור בעל עייני ענבר בורקות.
ריי.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
וויספר אמר שהוא לא עזב, ושהוא אמר לי שהוא לא עזב. ואני ידעתי, אבל רציתי לדעת איפה הוא היה.
הוא לא בדיוק פירט, רק אמר 'במקום טוב. אל תדאגי.'
הסתפקתי בזה.
לרגע כמעט נבהלתי מהפנתר, וקפצתי מטר אחורה, אבל אז דארה התקרבה אליו.
הסתכלתי במבט שואל על אייר, וחייכה חיוך לא מובן. תהיתי איפה שרלוט. לאן היא נעלמה? למה היא לא כאן? למה אייר לא מחפשת אותה?
אבל במקום לשאול את כל השאלות האלה, רק טיפסתי על גבו של וויספר, ומשכתי את אייר לעלות אחריי.
"את תשיגי אותנו?" שאלתי את דארה,
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרמתי את מבטי מריי בבהלה.
"אוי, אני לא רוצה שנתפצל..." התלבטתי.
ריי נהם בצליל מוזיקלי. "טוב, אל תתרחקו יותר משני קילומטרים. ריי רוצה להראות לי משהו."
ריי נהם שוב, בתקיפות.
"עם תשמעו שאגה, תבואו מהר. זה מה שריי אומר, ואני מאמינה לו." הבטתי במייטי, מחפשת תמיכה.
מייטי הנהנה והרגשתי שהיא מבינה אותי לגמרי. אייר גילגלה עיניים. מעניין מה החייה התאומה שלה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(חסלו כבר את ה&%#$*6 שדים!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"וויספר," אמרתי, והוא מייד התחיל לדהור במהירות, הייתי צריכה להזכיר לו שלא להתרחק יותר מדי, והוא האט בחוסר רצון את מהירותו.
אני ואייר שתקנו במשך כמה דקות. והבטנו בשביל האש שנכבה באיטיות מאחורינו.
"אז..." אמרתי, וויספר עצר בהדרגתיות.
"מה קרה בעצם?" שאלה אייר לפני שהספקתי להגיד משהו, "מאז שנפרדנו. הברית בינינו עדיין מחוברת?"
"ברור. ככה הסכמנו."
"אז תספרי לי מה קרה עד עכשיו." היא אמרה, אולי כדי לשמוע חדשות רעות אחרות. כי הבנתי שגם אצלה לא היה כל כך טוב.
ניסיתי לחייך, אך פניי התעוותו בצורה מוזרה. "בטח." אמרתי, והתחלתי לספר לה על שד האש, ועל דיימן וליליאן, ועל טרלין שברחה. ועל החומה שנשרפה ונפלה. ועל טרלין שהכה, ועל דארה שהבטיחה שלא תעקוב אחריה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
רק נפגשנו שוב, וריי התחיל לרוץ.
"ריי, בבקשה," אמרתי ורצתי אחריו. בניגוד לרוב החיות התאומות, במקום לדבר אלי במחשבותי, ריי העדיף להראות לי תמונות. הוא הראה לי מערה מאבן שחורה ובריכה, וצמחים מטפסים קוצניים ואבנים. "מה יש שם?" שאלתי. ריי המשיך לרוץ.
כעבור זמן קצר מאוד, בהתחשב בקצב של ריי, הגענו לשם.
המערה נראתה מאיימת ממש. ריי לטש בי את עיניו.
'השדים. כדי לנצח אותם תצטרכו לחסל כל אחד מהשדים הראשיים. יש סוג של מקור כוח לכל יסוד, וזה השד הראשי. כאן נמצאים שד האדמה והמים. אני ראיתי.' אמר לי במחשבותיי.
פערתי את פי. נכנסתי למערה לאט. ריי נשאר בחוץ. הוא לא אהב מקומות סגורים. הלכתי בחושך במשך כמה דקות עד שהגעתי לצומת. אחת הדרכים היתה מוצפת מים ולפי מה שראיתי- הובילה לבריכה גדולה ושחורה. השניה היתה מלאת שורשים קוצניים. בחרתי בשניה.
התחלתי ללכת ושניה אחר כך הייתי באולם די גדול ומואר מאור טבעי. לפתע השורשים התחילו להתפתל סביב רגליי והבנתי מאוחר מידי שהייתי צריכה לקרוא למייטי ולאייר. ראיתי את ריי שואג בעוצמה כדי לקרוא להן שניה לפני שמשהו גדול וקשה הוטח בי ואני נפלתי.
הוא היה גבוה מאוד וגדול מאוד, וזרועותייו השחומות היו משורגות שרירים ענקיים. היה לו שיער ירוק ארוך ו עינייו הלבנות והאטומות חסרות האישונים בהו בי והוא חייך חיוך מצמרר.
הוא דיבר.
"סוף סוף. חטיף קטן. בני אדם הם זבל אורגני מצויין..." השורשים התחילו לטפס על רגליי אבל לא נתתי לזה לקרות. הפיגיון שלי היה בתרמיל על הגב של מייטי- שהייתה רחוקה מאוד, כנראה- וממש לא יכולתי להשתמש בו. שלפתי בלית ברירה את החרב שלי. החרב הטיפשית- הדבר היחיד שיכול להרוג שדים, מלבד יסוד מנוגד.
השד הרים את ידיו והשורשים התאבו ונחרכו סביבי במהירות גדולה יותר.
"אני מקווה שהעצמות שלך חזקות, בת תמותה..." אמר השד וצחק. "הן יימעכו ויתרסקו ישר לתוך הלב שלך- ממש בקרוב."
באסה.
אוי, וויספר, תהיה סוס מהיר.
בבקשה, אני חושבת בעוד השורשים פורקים אותי מחרבי ומועכים את ריאותי.
בבקשה....
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הוא מדבר. נוזף בי! אומר שלא הייתי צריכה לעזוב, שהתנהגתי כמו טיפשה, שכהוא חשב שאני אוהבת אותם.
איך הוא לא מבין? הוא חייב להבין! והנה הוא הוא. צועק, נוזף ואני לא עונה מנסה לקלוט את השינוי. הוא לא בצד שלי והוא לא יהיה. איך הוא לא רואה את הקרעים? הוא לא רואה שגם לי זה כואב?
הוא לא רואה שזה המעשה הנכון?
לא, הוא רק מדבר! שיהיה בשקט!
"סתום!" אני צועקת עליו. נמאס לי. חיה תאומהנ הוא לא, אין לו שום זכות, שום זכות לעשות את זה. למה הוא פשוט לא מבין? אני אסביר. שילך כבר. הוא רק מקשה את זה!
"אני לא אסתום. מאת טועה. את צריכה לחזור לשם. את לא רואה מה עשית? כנראה שאת באמת לא אוהבת אותם אם עזבת"
"אני לא אוהבת אותם? אני מאוד אוהבת אותם! ואני רואה מה עשיתי!
ובגלל זה הלכתי! בגלל מה שאני גורמת! וגם לי זה כואב! זה קורע אותי מפנים! וכשזה גומר לקרוע אותי, זה מחבר אותי מחדש. וקורע יותר באכזריות.
אני לא יכולה לגרום להם עוד כאב!" צרחתי. ראיתי שגארדיאן לא משתכנע. לא אכפת לו! הוא משוכנע שהוא צודק. הוא לא! הוא טועה!
"דיימן" אמרתי את השם בכאב. בגעגוע.
"יש לו חתך ענקי לאורך כל פניו. ואת יודע איך הוא קיבל אותו? אני. באשמתי!
יש לו חתכים קטנים, כמעט על כל סנטימר בעור השזוף שלו יש חתך. כל אחד יכול להזדהם ולגרום לון להיות חולחה! אשמתי.
והגב שלו.. עוד יותר אשמתי! יש מצב שהוא לו יוכל להלחם עוד פעם!
ואלו רק כמה דוגמאות. אני לא יכולה. אני לא מסוגלת. לגרום לו עוד כאב! עד כדי כך אני אוהבת אותו! אני הורגת את עצמי מפנים, רק כדי שהוא יקבל את החיים שמגיעים לו! חיים בטוחים! "
והוספתי , מכריחה את עצמי לבטא את האמת הקשה, שקיוויתי לה ושנאתי אותה.
"ואולי.. אולי יום אחד, הוא ימצא מישהי שלא פוגעת בו כל כך."
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אהמ! צבעוני! לא אכפת לליליאן ממייטי? בושה וחרפה!
אה, וליאן, היה כבר מים... צריך שד אוויר ושד אדמה.)
השאגה הרעידה אותי וגרמה לבטני להתהפך, אבל לא חשבתי הרבה ואפילו לא הייתי צריכה להגיד משהו כדי שוויספר יתחיל לדהור.
אייר כמעט נפלה ממנו בגלל המהירות העצומה, ואני פחדתי ששביל האש העצום ישרוף את הכל, ולא נוכל לחזור לפה.
לא משנה.
הם בסכנה. הם צריכים עזרה. "וויספר!" צרחתי בכל קולי, "מהר יותר!"
"מה?!" אייר נבהלה, ופלטה צרחה כשוויספר האיץ את ריצתו.
אף פעם לא הרגשתי אחריות כה גדולה על משהו, או מישהו. כשהייתי עם ליליאן היא הייתה שומרת עליי, ואני עלייה. אבל אף פעם לא קרה שהרגשתי כאילו כל האחריות מוטלת על כתפיי.
וזאת לא הייתה הרגשה נעימה במיוחד.
דארה. בסכנה. פנתר מוזר. בסכנה.
אנחנו. צריכות להציל אותן.
התחלתי לחשוב על כל המסע הזה. שהתחיל עוד לפי שהגענו לגבול של גנבי הנשמות, עוד לפני שניצוץ עלה בעיניה של טרלין, לפני שדיימן התאהב בליליאן. והכל הוביל לכאן.
שדים.
עד לכאן הדרדרנו? ששדים רודפים אחרינו? רציתי לפחות יום של מנוחה, שבו אפשר לשכוח הכל ורק לחשוב. לחשב.
עכשיו אין זמן לחשוב, קפצתי מגבו של וויספר ואיתרתי במבטי את המקום שממנו הגיעו צרחות. כנראה הצרחות של דארה.
"מהר!" קראתי לעבר אייר, והתחלנו לרוץ. מהר.
"דארה!" צעקה אייר כשנכנסנו, וחיפשה אותה במקום הענקי. קולה השמיע הד ונשמע עוד כמה פעמים, הולך ונחלש... כאילו הולך קדימה...
"לשם נלך." הצבעתי קדימה, איפה שנגמר ההד. "אני בטוחה."
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אכפת לה! פשוט לא רציתי לכתוב עליה באותה הודעה כי זה נראה לא טוב אז חיכיתי שמישהו אחר יגיב!!!!)
(איזה מניאק גארדיאן יכול להיות? אבל זה טוב שהוא כזה. ליליאן ממש מטמטומת.)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תודה, באמת!)
מייטי ואייר הגיחו מהפתח בנשקים שלופים. מייטי החזיקה מקל עץ מחודד ובוער ואייר סיחררה כדור אוויר בידה.
מייטי צרחה כשראתה אותי ורצה אלי. היא משכה בשורשים בייאוש. "אין טעם," אמרתי בקול חנוק.
אייר ירתה את כדור האוויר על השד בעוצמה אדירה ומיד הכינה עוד אחד. השד נהדף לקיר הנגדי.
"עוד נשנושים! יאמי!" הוא הרים סלע ענק וזרק אותו על אייר. היא התחמקה בסחרור והתגלגלה על הרצפה כשהיא יורה את הכדור השני על השד. היא פרסה את ידיה ורוח אדירה בקעה מבין אצבעותיה. העור שלו, שנראה כמו אדמה יבשה התחיל להתקלף מהרוח הנשכנית.
"אייר! אוויר הוא היסוד המנוגד לאדמה!" צעקתי. מייטי נעצה את המקל הבוער בשורשים והם הרפו מעט את אחיזתם. "החרב שלי...אייר צריכה להכניס בה אוויר..." קיוויתי שמייטי תבין.
מייטי הנהנה ורצה לאייר היא ירתה פרץ להבות על השד כדי להסיח את דעתו ודיברה במהירות עם אייר. אייר החזיקה את החרב והיא זהרה בלובן מסנוור. מייטי חזרה, הניפה את החבל וביקעה את שורשי האבן לשבבי עץ.
ברגע ששוחררתי חטפתי את החרב שלי והסתערתי על השד. השד בעט באייר לרצפה ושיטח אותה כמו עכביש. היא צווחה וזימנה טורנדו שהלך וגדל מאחורי השד.
עם התוכנית שלי תצליח, הטורנדו של אייר יציל את כולם.
"מייטי, אני צריכה עשן. הרבה עשן." מייטי ירתה פרץ אש אחרון על השד והתחילה ליצור להבות קטנות ומעשנות. החדר התמלא במהירות בעשן...
"ברגע שאני אומרת, תשחררו את מיטב הכוחות שלכם ובורחים!" צעקתי. השד התבלבל מהעשן ומההתקפות שבאו מכיוונים שונים...
"עכשיו!!!" צעקתי. התנפלתי על השד ונעצתי בו את חרב האוויר עד הכת. הוא שאג בכאב בזמן הטורנדו של עשן התפרץ בחדר. המערה התפוצצה מעורבת בחתיכות שד אדמה...
התפרצות אנרגיה שרפה את הכל ברדיוס של חמישים מטרים ושלושתינו נזרקנו החוצה בכאב וניצחון.
החברות שלי הצילו אותי, ואני לא תרמתי לקרב חוץ מלצעוק פקודות טיפשיות.
תודה!
זאת היתה המחשבה האחרונה שלי לפני שנפלנו בערבוב ידיים ורקליים ופחם, לתוך הבריכה שוויספר מצא.
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תגידו, למה אתן מתעלמות מהחיה התאומה שלי?!?!?!!?!!?!!)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"ומה עם מייטי? למה עזבת אותה?" וואו. הוא אכזרי. תמיד ידעתי שהוא יכול להיות כזה, כשהוא מאמין שזה נחוץ.
"אתה חושב שבה לא פגעתי? אתה חושב שאני לא רואה איך היא השתנתה?! היא בוכה בלי סיבה, והרבה, היא לא בוטחת יותר באנשים, היא עצובה כל הזמן, היא מלמלמת משנתה. את זה לא ידעת, נכון? לא ידעת שהיא בוכה משנתה? שהיא צועקת? שהיא בועטת? וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחבק אותה? וגם זה לא עוזר"
הוא בהלם.הוא לא ידע.
"היא לא הייתה ככה קודם. וזו אשמתי. הייתי צריכה להזכר בה מוקדם יותר. הייתי צריכה להשאר איתה. הייתי צריכה לעשות *משהו*. ואני ניסיתי. וכלום. רק פגעתי יותר. אז אני מתרחקת. אני אפסיק לפגוע בה."
"זה לא הפתרון! הבריחה שלך לא מועילה לאף אחד! במיוחד לא לך!" הוא אומר. קולו מלא ארס.
למה הוא לא מבין?
"נכון. היא לא טובה לי הבריחה. אני נשרפת מבפנים. אני נקרעת. אני מדממת. אני בגיהינום פרטי ואכזרי. אני הייתי נותנת הכל כדי לחזור אליהם. כל תא בגוף שלי נמשך אליהם. כמו מגנט.
והדבר שמשאיר אותי כאן, זה הידיעה שכל פעם שאני מתקרבת אליהם, אני הורסת. הידיעה הזאת קושרת אותי לכאן כמו חבלך דק. וכרגע אתה מנסר אותו! אז לך! לך ואל תחזור! ואל תפתה אותי. אל תמשוך אותי אליהם. כי החבל הזה, החוט, לא חזק מספיק כדי להחזיק את הספקות שאתה מחדיר בי! אני לא אתן לך לקרוע אותו. אני בטוחה במה שאני עושה. עדיף להם בלעדי!"
"ליליאן. את תתחרטי על זה" לרגע יכלתי לשמוע את הנימה האבהית האופיינית לו כל כך אבל היא נעלמה כשהוא יצא, הלך. רק האלים יודעים לאן.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוף.
אוף, אוף אוף, באסה.
אני שונאת להתעלף.
הראש מסתחרר, הגרון יבש ואי אפשר לפתוח את העיניים. הכל מבעד לערפל מבלבל...
השתעלתי שיעול חזק ופתחתי את העינים. שכבנו, חצי מהגוף בתוך המים וויספר מלקק את מייטי בלשון הרכה שלו. ריי ישב לידי בשקט. 'עבודה טובה,' אמר לי. השתעלתי שוב.
נשר גדול ויפה עמד ליד אייר ושם במקורו עלים רטובים על מצחה. זאת כנראה החיה התאומה שלה. ניסיתי להזדקף לישיבה. מה שקרה לפני זמן קצר כל כך נראה לי מטושטש...
אבל ידעתי ששד המים הראשי ושד האדמה הראשי הושמדו.
בשניה שחשבתי על זה בקעו מבין העצים (מכיוון המערה) כעשרים שדי אדמה ומים. הם נראו עשויים בוץ ומים יותר מכל דבר אחד ורק זחלו ונמסו לאט לתוך האדמה. "בני...אדם...ארורים!" צווח אחד מהם בקול צייצני לפני שהתפוצץ לגושי בוץ. חיסלנו את המנהיגים שלהם, לא נשאר מקור כוח. הם מתים.
התחלתי לצחוק בשקט ובשמחה. אייר פתחה את העניניים ואמרה בלי להביט בי "מה מצחיק עכשיו, גברת בוץ?" "ניצחנו את השדים הראשיים של המים והאדמה! נשארו האוויר והאש! ואני יודעת איך נעשה את זה!"
אייר נאנחה. "אה, ווינד. מתי הגעת?" היא דיברה אל הנשר. "ווינד? זאת החיה התאומה שלך?" שאלתי. "ווינד הוא התאום שלי, כן." הרגשתי שאני מפספסת משהו, אבל הנחתי לזה.
מייטי פתחה את העיניים באיטיות. "אוך, קר...קר לי כל כך..." רכנתי מעליה. "הכל בסדר, מייטי. ניצחנו. אתן הצלתן אותי, תודה..." מייטי קמה והבעיה את ידיה באש. האפר נשר ממנה. "נצטרך להתרחץ. אני שונאת את זה," רטנה ונכנסה לבריכה באיטיות.
***
אחרי המקלחת הקצרה שלנו, ישבנו על הסלעים שליד הבריכה והתחממנו בשמש של הבוקר המאוחר. "כבר כמעט צהריים..." אמרה אייר בפיזור דעת.
"מייטי, אייר, אנחנו חייבות להשמיד את השדים של האוויר ושל האש עד הערב." אמרתי. אייר הסתכלה עלי. "למה את חושבת ככה? אני לא חושבת שיש זמן מוקצב..." אמרה. הנדתי בראשי. "אני בטוחה בזה. זה מרגיש כמו חוש...אני בטוחה שמשהו רע יקרה עם לא נשמיד אותם היום." מייטי הזדקפה. "אבל יש עוד אנשים בעולם הזה, דארה. טלרין ודיימן יכלו לחסל אותם כבר..."
"אבל לא נדע עד שלא נמצא אותם, נכון? קדימה, חייבים להמשיך. כלומר...עם אתן בסדר," הרגשתי לא נעים עם זה שהן הצילו אותי ואני דוחקת בהן להמשיך למשימה הבאה לפני שהספיקו להתאושש.
"בסדר..." אמרה אייר וקמה. מייטי עלתה על וויספר. "לא נראה לי שהוא יכול לסחוב את שלושתינו..." אמרה בהיסוס. "אני יכולה לרכב על ריי. הוא מספיק גדול." אמרתי.
"ואני יכולה לעוף," אמרה אייר כדרך אגב.
"לא חשבת שצריך להגיד לנו את זה?" שאלתי בעיניים פעורות.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הי! ליאן! כבר הרגנו את השד של האש! והרגנו את השד של המים! את לא זוכרת שתקעת במים את החרב שלך?! נשאר רק שד האוויר!)
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בשקט. בשניה שפקחתי עיניי, הרגשתי תזוזה לצידי, וראיתי את אדוארד רוכן מעלי. "אשמי.. את ערה." הוא לחש, מציין את הברור מאליו. "כמה זמן ישנתי? מה קרה?" לחשתי גם, מרגישה שפי יבש כמו שמעולם לא היה. זה לא טוב. "ישנת 5 שעות. את צריכה לנוח. ניצחתי את השדים, אבל רק בעזרת הכוח שלך." מבטו היה מלא דאגה וחרטה. "לא היית צריכה לתת לי אותו! כמעט מתת! הייתי יכול לנצח אותם בעצמי!" ניסיתי להתרומם, אך אדוארד דחף אותי לאחור. התעלמתי ממנו, וקמתי בכל מקרה. הרגשתי סחרחורת איומה, וידעתי שנפשית, אני חלשה מאד כעת. "את צריכה לנוח.." אדוארד מילמל לעצמו. "לא," עניתי לו בקול מתחזק. "אני צריכה להשמיד את שד האש הראשי." החלטתי שזהו, נמאס לי משדים. הגיע הזמן להפטר מהם.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי! עוד לא נהרגו השדים **הראשיים** של האש והאוויר!)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אה! שד האש שייבש את כל האגמים הוא היה הראשי! לא הרגתי אותו, הוא כמעט הרג אותי. אז הוא עדיין בחיים!)
אייר גילגלה עינים.
"אני אומרת!"
"אוקי, בואו נזוז." וויספר צהל. מייטי נראתה מבוהלת. "וויספר אומר שהוא יודע איפה שד האוויר. ממש בקצה השני של היער." אמרה.
"אבל איך ננצח אותו?!" שאלה אייר, מבועתת מכך שהכוחות שלה לא יועילו.
"יש לי רעיון. אייר, את לא צריכה לדאוג. כבר נלחמתי בשדים בלי היסוד המנוגד שלהם. צריך אדמה, נכון, אבל לא חייבים להשתמש בכישוף אדמה." אייר נראתה שהיא מבינה. "אז לכלוא אותו במערה? להטביע בבוץ? לזרוק אבנים?" שאלה מייטי. חייכתי. "כבר נמצא פתרון. קדימה, מייטי. תני לוויספר להוביל.
הוא התחיל לדהור.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אנחנו הולכים להרוד את שד האש הראשי. השד החזק מכולם." אמר אדוארד. הנהנתי.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אנחנו הולכים להרוג את שד האש הראשי. השד החזק מכולם." אמר אדוארד. הנהנתי.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי, אין שד אחד מכל יסוד... יש מלא)
שמעתי את השיחה, אבל עשיתי את עצמי ישנה. נשארתי לבד עם הילדה לידי ועוד ילדה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה מתעסקת עם האש ומשחקת עם משבי אויר. רעם אמר שהוא יוצא לסיבוב והלך, הזאבה נרגעה. בעודי מתלבטת הילדה התעוררה וישר התבוננה בי. "אל תשאלי." אמרתי לה לפני שהיא פתחה את פיה. אני כן יודעת מה אני, אבל זה לא אומר שאני מסכימה ואוהבת את המלחמה. אני גם לא מסכימה עם בת האדם שרוצה להפסיק את המלחמה. אני כן מסכימה איתה, אבל אני לא חושבת שהרעיון של כשפית האש יעבוד. ואולי הם לא מבינות, אבל אנחנו לא היחידים שנלחמים יש מלחמות בחוץ, אני ראיתי. יש קרבות של אלפי חיילים, כשפי אדמה מול כשפי אש, כשפי אויר מול כשפי מים, כשפי אויר מול אש וכל האפשרויות האחרות. אנחנו לא יכולים ללכת, חבורה של ילדים, ולהגיד תפסיקו. אף פעם בהסטוריה זה לא עבד.
הילדה לא שאלה אותי, היא רק ליטפה את הזאבה שלה והסתכלה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת, לא נוכל להשמיד את השד של האוויר, מייטי ואנג'ל. אני לא אוכל להיות במחשב היום. תשמידו אותו בלעדי או שנחכה למחר...בי!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(כן, אבל אם הראשיים מתים השאר גם מתים! תפסיקו לגרום לי להרגיש מטומטמת או שאני אהרוג את כולם!!)
(ונ.ב, לא הגיוני שהם לא היו הראשיים.)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הי, תירגעי סופת מוות.
יש לך זכות להרוג את השד הראשי של האוויר מתי שבאלך- היום אני נוסעת לטורניר חרבות ולא יהיה בבית כל היום.
בהצלחה לי!
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני ישבתי במערה כך שגבי נשען על הקיר כל היום, משהו לא היה בסדר ויכולתי לחוש בזה. רעם כל הזמן ניסה לרמוז לי משהו. טלרין באה לדבר איתי, סיפרתי לה על מה ששמעתי והיא החליטה להאמין לי. הבנתי! טלרין אמרה "אנחנו לא יכולים לנצח אותם כל אחד לבד, אבל אנחנו גם לא יכולים ביחד." אנחנו פשוט לא יכולים, חשבתי, זה ברור. לא אנחנו מנצחים אותם, או לפחות לא כולנו לבד. הטבע! הטבע יחסל את השדים. יכול להיות שיש להם יתרונות עלינו, אבל יש להם חסרונות יותר בולטים. כדי לחסל את שדי המים צריך התפרצות הר געש, כדי לחסל שדי אויר צריך מפולת אבנים, כדי לחסל שדי אדמה צריך טורנדו וכדי לחסל שדי אש צריך שיטפון... שיטפון. אני לא אוהבת שיטפונות. "הבנתי!" קראתי ונעמדתי "בואו." כל מי שהיה במערה הסתכל עלי במבט של תעזבי-אותנו-בשקט-ילדה-מוזרה-שהרגע-הגיעה-הנה ואני הייתי מאושרת. אנחנו צריכים לעודד תופעות טבע לקרות, אנחנו לא צריכים להילחם!
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לוחמת... אני לא איתך במערה, אני עם טלרין ודיימן [נעמה אומרת לי להגיד "החתיך שניסה להתאבד" במקום דיימן]. אני רושמת שדיימן חתיך בגללה...)
הסברתי לטלרין את הרעיון שלי ואז היא אמרה "אולי את לא כל כך חסרת תועלת כמו שחשבתי." לא נעלבתי, הייתי מאושרת מהרעיון שלי. הסתובבתי אל הנער שטלרין הביטה בו בדאגה. אם היא לא הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים הייתי חושבת שהם זוג, אולי הם כן, אני לא במקום לשפוט... "מה איתו?" שאלתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא הבנתי. כולם ידעו מה קורה אחד עם השני ורק אני לא קשורה ולא מכירה אותם. "אנחנו לא זוג." טלרין אמרה קצרות, אבל יכולתי לראות שיש קשר מיוחד.
(תאשימו את הצבעוני)
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(את יכולה בבקשה לא לכתוב בשמי מה שאני מחליטה לעשות?, כי נכון לעכשיו אין לי בדיוק כוונה לעשות טובה למישהו, תודה)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אמרתי לה! אמרתי לה שיש לה מזל שאת לא הרגת אותה כשהיא נכנסה למערה ושלא כדאי לה לתת לך פקודות כי אין סיכוי ב ע ו ל ם שאת תגיבי לזה בצורה טובה!)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת, אבל היית אומרת משהו בסגנון וחוץ מזה זה רק משפט אחד. מצטערת בכל זאת.)
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת, אבל היית אומרת משהו בסגנון וחוץ מזה זה רק משפט אחד. מצטערת בכל זאת.)
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הי כולם,
יש לנו עד הערב לסיים את הפרק, ועדין יש לנו שד אוויר ראשי ושד אש ראשי לא מחוסלים. בבקשה, מי שביקשתי ממנו, לחסל את שד האש בדרך מגניבה. מייטי, אייר ואני מחסלות את שד האוויר הראשי.
עם מי שביקשתי ממנה לא תגיב עד הערב, אני אחסל את שד האש במקומה.
סליחה מראש, כולם, אבל עם הפרק ייסגר לפני שנחסל את השדים זה יהיה רע מאוד.)
התוכנית הזאת גאונית.
טלרין, דיימן, שקד ועוד ילדה שלא הכרתי נמצאים במרחק לא גדול ממנו בסדק סלע גדול ומנסים כמונו לחסל את שד האוויר. את זה ידעתי ממבט אחד לתוך עיניו של ריי. ברור שאסור לי לעקוב אחרי טלרין, אז מייטי מדמה בריחה לכיוונם בעוד אני רודפת אחריה. "מייטי!" אני צועקת בעוד אני רודפת אחריה עם אייר מצחקקת מאחורי.
ראיתי את מייטי נעצרת מול סלע גדול ולבן ושמעתי צרחה. "אחות ארורה!" ראיתי את מייטי נסוגה צעד אחורה מטלרין שטסה מפתח המערה. "מה את עושה כאן?!" היא צעקה עליה בעוד שלושה זוגות עינים נוספים לוטשים מבט מהמערה החשוכה. היא הרימה את עיניה אלי והאדימה יותר מהשיער שלי. טלרין זינקה עלי עם סימטרים שלופים למחצה, והצלחתי להתחמק ממנה בשניה האחרונה. "שקרנית מסריחה, דארה!" צרחה וניסתה להצמיד אותי לקרקע. ואז היא נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ ושינתה כיוון. היא זינקה כמו סילון אש והפילה את אייר בבעיטה על הרצפה. "הנה את, בוגדת!" היא נראתה אחוזת טירוף אמיתי, והיא נראתה, מרשימה, עוצמתית, ובלתי ניתנת לעצירה כמו צונמי. ואייר השתנתה בתגובה למצב דומה במידה מטרידה. הן רבו בצעקות ומהלומות על האדמה הרטובה. "טלרין, תעצרי, עכשיו!" נשמע קול עמוק מהמערה. דיימן יצא החוצה, כפוף מעט. הצלחתי לקום וגיליתי שכולם נכנסו למצב הלם. "כולם להרגע, עכשיו!" אמרתי ופתאום הרגשתי השאדמה רועדת. "שד האוויר העליון מתקרב, ויש לנו פחות מחמש דקות לטוס לביצה הקרובה, להפיל מפולת סלעים, למשוך אחרינו א תהשד ולהרוג אותו!"
כולם המשיכו לבהות בי, ואז רצו, אחד אחד, כשחלקם רודפים אחד אחרי השני בזעם ישר לכיוון שבו הם ימותו או ינצחו.
לא רע,
אמרתי לעצמי בעוד אני רצה אחרי הקבוצה המטורפת.
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אוי, זה בלתי אפשרי, קיללתי את עצמי בלבי, זה שד אוויר!
והכוחות שלי הם אוויר, אני לא אוכל לעזור להם, התרחקתי משם מעט
והסתכלתי בתרופות שהיו לי, התחלתי לבדוק מה היה נחוץ עם מישהו יפצע מן הקרב,
לקחתי חמישה בקבוקונים שונים ושמתי אותם בשורה, כשהם ינצחו את שד האוויר אעזור להם וארפא את הפצעים מן הקרב.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הם הסתדרו בסדר מופתי בשניה שראו את שד האוויר.
חייור כמו שלג, שיער בלונדיני לבן ארוך וקו מרושע בתוך פה.
טלרין העיפה בי מבט של שנאה, וראיתי שהיא הבינה את התוכנית.
מייטי ודיימן איגפו אותו מאחור, וטלרין ושקד...לא, שקד התרחקה מהקרב. היא בטח חושבת שהיא לא תוכל להועיל. "שקד, כולנו פה לא יכולים להועיל! אנחנו יוצרים אסון טבע, בואי!" היא רצה אלי. "וגם-" הוספתי "בקבוק החומצה החזקה ביותר שיש לך." היא שלפה במהירות בקבוקון.
לקחתי אותו וסימנתי לה להצטרף לאיגוף. התוכנית היתה לכלוא אותו במפולת אבנים, ובעזרת החרב שלי- שתהפוך לכלי הרג מבוץ- לכרות את ראשו.
דיימן לקח פיגיון ישן והשתמש בו בצורה גאונית. הוא ואן דחקו את השד ישר לתוך הביצה בזמן שהוא מיידה אליהם סכיני אוויר קפואים. אן היתה מלאת חתכים והחתכים הישנים של דיימן נפתחו.
ראיתי את האבנים הגדולות שמעל הביצה...
"טלרין!" צעקתי. היא הסתובבה. זרקתי לה את החרב. "מגיע לך לעשות את זה." אמרתי. היא טבלה בהפתעה את החרב בביצה והיא נצבעה בגוון חום-ארד.
רצתי אל ערימת האבנים. מייטי רצה אלי. "אני אעזור לך."
שקד ואייר, בעזרת משבי אוויר, סחררו שורשים רכים וקשרו לאט לאט את השד.
מייטי ואני דחפנו את הסלעים עד ש
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לא הכי הבנתי את מה שקרה כאן הרגע, ולא הבנתי את התוכנית, אז תסלחו לי ראש\תתקנו אותי...)
לא הייתי מוכן להלחם, או לכל קרב שהוא, אבל לא הייתה ברירה. אני חושב שנלחמתי כמו שלא נלחמתי אף פעם - או שלפחות ככה הרגשתי - ואני לא מתכוון למשמעות המשמחת יותר של המילים. כל הנפת חרב, נדמתה בעיניי רוחי כמו נשיאת סלע עצום. הרגשתי את הגוף שלי מתמוטט בתוכי, אבל לא נתתי לו להשפיע עליי. או שלפחות השתדלתי, כמה שפחות... הכל היה כל כך מחושב, אוטומטי. לא שמתי לב לצד אני נלחם, עיוור לדברים שהתרחשו סביבי. במעורפל ראיתי את הבנות מגלגלות את הסלעים. הייתי ממוקד בשד. הוא הבין שהוא לא יוכל נגדנו, והחל לסגת אחורה. הייתי מודע במעורפל לצעקה שבקעה מפיי:"קדימה!" - כי אסור לתת לו לסגת.
אני אמות אחרי הקרב הזה, חשבתי כשהרגשתי את הגב שלי מבעבע. או שאלך להרוג את עצמי במקום אחר. ואף אחד לא יציל אותי.
או שאענה את עצמי בכל שארית החיים שלי על שהייתי כל כך מטומטם.
ואז מפולת הסלעים החלה, והשד ניסה להסתלק. הוא לא הצליח. לא היה זמן לחשוב.
ניצחנו.
אבל זה עלה לנו במחיר כבד. במיוחד לי.
"הדם." אני נאנק ותופס את צד הגוף שלי, רגע לפני שאני מתמוטט. אין מצב שיצליחו לאטום את כל הפצעים שלי עכשיו. אני באמת הולך למות.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תפסיקי עם השטויות מוות האלה! זה לא כאילו ליליאן היא הדבר היחידי בחיים שלו! שיבריא מהפצע ויחזור למה שהוא היה לפני ליליאן. ודרך אגב, אם למישהו צריך לכאוב פה זה לליליאן. כי אתם באמת כל מה שהיה לה. והיא עזבה (בצורה מטומטמת) לטובתכם! כפויי טובה!)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
דיימן התמוטט, טרלין הייתה הראשונה ששמה לב.
היא רצה אליו וכרעה לידו.
אסור לו למות. אסור לו למות. אני חייבת לדבר איתו. הוא חייב להבין...
פתאום נזכרתי שליליאן לא כאן. נשימותיי האטו וכל מה שנצלחתי לחשוב עליו היה... עיניה הירוקות. שכה דומות לשלי. ואני מרגישה כאילו הן נעלמו לנצח.
לנצח.
לא! אסור לי לחשוב ככה...
התקדמתי לעבר טרלין ודיימן. הבטתי בפצעיו. הם חמורים וקשים.
כמעט בלתי אפשרי לרפא אותם...
הבטתי אחורה, "מה אתם עומדים שם?! בואו! אנחנו צריכים את כל העזרה שאפשר!"
דארה וכשפית האוויר ההיא התקדמו, ומייד אחריהן אייר התחילה לרוץ לעברנו.
טרלין ניסתה לעשות משהו בשביל לרפא את הפצעים. יכולתי לראות את דמעותיה היבשות. כמעט יבשות.
כמעט אף פעם לא ראיתי אותה בוכה...
הבערתי אש בידי, וקירבתי אותה לדיימן. לא יותר מדי. אבל מספיק קרוב כדי לעזור.
אני מקווה.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
זינקתי מטה מערמת הסלעים. כולם פעלו היטב, איגפו את השד ולא נתנו לו לברוח. טלרין פצעה אותו באכזריות ברגליו הגדולות, והוא היה כבר כל כך פצוע, וכל כך קשור, שהוא לא הספיק לרפא את עצמו ו-מת.
נקבר תחת מפולת הסלעים.
השמדנו את כל ארבעת השדים, ונשאר רק לחכות לסכנה הבאה.
לכולנו היו פצעים מהקרב, אפילו לי ולמייטי, כי הסלעים ניסו להתנגד לנו והצמיחו קוצי אבן חדים.
אבל דיימן היה פצוע מכולם.
הוא נראה נורא, עם חתכים עמוקים ברגליים ועל הזרועות, ופצעים מדממים על הגב והכתפים. מה שהיה הכי מוזר, זה הפנים שלו.
הפציעה שלו אולי היתה הכי חמורה, אבל לא משהו שכוחות ריפוי וכמה שיקויים לא יכולים לטפל בו. בעצם, אחרי שבועיים שלושה הם יחלימו לגמרי.
אבל הפנים שלו הביעו משהו שהיה מעבר לכאב. ניסיתי להבין מה זה, אני באמת טובה בלקרוא אנשים.
ייאוש.
הוא התייאש. הפצעים שלו נפתחו והוא נעשה חיוור כל כך...הוא עיבד דם. הרבה יותר מידי.
הוא וויתר.
וויתר על החיים.
"לא-" התקרבתי וניסיתי לעזור להמולת הטיפול...
אבל ידעתי, שלא משנה כמה נעזור, גם עם יבריא לגמרי, הכל תלוי בו.
רק בו, בדיימן.
ועם הוא יחלליט לוותר...לא נוכל לעצור אותו.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"תעשו משהו!" אמרתי לאייר ולדארה.
כשפית האוויר פתחה בקבוקון והתחילה לשפוך את תכולתו על פצעיו של דיימן.
טרלין לא דיברה. אבל היא פחדה. ראיתי. ראיתי שהיא פחדה.
דיימן היה איתה כמו שליליאן הייתה איתי. ואם הוא יעלם... היא תתפרק. גם אם לא תודה בזה.
והיא מפחדת. היא עושה הכל כדי לרפא אותו... אבל היא יודעת שממילא ינסה להתאבד שוב.
קירבתי את האש שלי אל גופו. לפחות שיהיה לו חם.
הסתכלתי על פניו האומללות. ניסיתי לשכוח את ליליאן. אבל כל פעם שהסתכלתי עליו נזכרתי בה.
הוא באמת חסר תקווה. חסר כל. עכשיו כשליליאן הלכה.
לא פעם הצלחתי להעביר מסרים בעזרת אש, אבל לא לאנשים מחוסרי הכרה. אבל אני חייבת להסביר לו... הוא חייב להבין משהו לגבי ליליאן. אם זה מה שהיא בחרה לעשות, יש לזה סיבה. אני לא יודעת מה הסיבה, אבל יש סיבה.
גם אם העברת המסר לא יצליח... שווה לנסות, לא?
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הוא לא מנסה בכלל להישאר בחיים. כשטלרין מניחה עליו רסיסי מים מבריקים הוא נשען הצידה והדם פורץ.
יש לי בחילה.
והכל בגלל ליליאן.
ליליאן הטיפשה.
עם היא תחזור...דיימן יישאר בחיים.
וליליאן לעולם לא תעזוב שוב, לעולם.
טלרין תתמוטט עם הוא ימות. אבל למה שיהיה איכפת לי מטלרין.
לא, תמיד היה איכפת לי. טלרין היתה הראשונה שדיברתי איתה חמש שנים, והייתי נחושה בדעתי להאמין שבני אדם הם יצורים טובים.
ליליאן חייבת לחזור.
מה מייטי עושה?
היא יצרה בשקט ובריכוז צורות זעירות וברורות מהלהבות שבידה.
גבר עשוי אש נדקר מניבי אש ענקיים, וקורס בעוד טיפוך אש נשפחות ממנו. ענן מחשבה זעיר מעל ראשו...קבר אש בוער שאליו מכניסים את הגבר המת...
מייטי זרקה לשמיים בכל כוחה את כדור האש.
אני לא יודעת איך היא מצפה שוהא יגיע לליליאן, אבל שווה לנסות.
"דיימן," דיברתי בקול שקט וטלרין הסתכלה עלי במבט נרגז בעוד היא ממשיכה לסגור את הפצעים.
"ליליאן. תחשוב על ליליאן. היא מגיעה, דיימן."
אלו היו מילים ריקות, אבל בראש המעוות שלי היה ניצוץ תיקווה שליליןא תחזור.
"ליליאן..." מלמל דיימן והתעלף.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(לוחמת - לדמות שלי קוראים 'מגי', לא 'אן'. אני זאת שעלתה על הרעיון של תופעות טבע - לא יכולתם לדעת אותו!)
נלחמתי כמו מטורפת וגופי היה מלא חתכים, אבל זה לא היה חשוב הילד שהיה איתי ועם טלרין במערה איבד את רצונו לחיות. יאוש מילא את פניו הוא פשוט ימות ואף תרופה לא תעזור. יש אפשרות אחת והוא לא יאהב אותה וינסה להתנגד, אני צריכה לתת לא חלק מההילה שלי. הוא לא אייר, הוא לא יוכל להחזיר לי אותה, אבל הוא צריך כל כך הרבה הילה, אני לא יכולה לבד. הסתובבתי לאייר "זה הסיכוי היחיד שלו..." אמרתי חלושות, היא הבינה. "אני ואייר יכולות לרפא אותו, אבל בשביל זה אנחנו צריכות מרחב ואנחנו צריכות לחבק אותו." כולם הנהנו ואני הסתכלתי על טלרין, אני צריכה הסכמה שלה בשביל זה. היא הסתכלה עלי ואני הוספתי "אנחנו לא ננסה להרוג אותו, אם היינו רוצות להרוג אותו לא היינו עושות כלום." היא הנהנה והתרחקה. אני התכופפתי וחיבקתי אותו מעבירה לו את הילתי עד שאיר עצרה אותי והחליפה אותי. שלוש פעמים התחלפנו וההילה שלו הושלמה, שלנו הייתה פגועה במדה מסוימת והתעלפנו. אני התעלפתי ראשונה, אבל אחרי החבטה של גופי בקרקע הספקתי לשמוע את גופה של אייר פוגע באדמה. אנחנו נחייה. כולנו.
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אנחנו רצים מהר. כדי לחסל את שד האש הראשי, אני אצתרך מים- והמון. ומכיוון שאין לי כוח לרוקן ים, אני רצה אל כיוון ההרים המושלגים. כן, אני חושבת לעצמי. לא נראה לי שהוא יצפה לזה.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מייטי ביקשה ממני לכתוב- מנקודת המבט שלה.)
שלחתי בהתחלה את המסר לליליאן, בתקווה שהיא תבוא. לא בשביל דיימן... יותר בשבילי.
לא הייתה לי הרבה תקווה שהיא תופיע. אבל הייתי חייבת לנסות.
עכשיו אני חייבת לנסות להסביר את זה לדיימן.
"דארה," מלמלתי, "צריך להסביר לו, למה ליליאן עשתה את זה. אני צריכה להסביר לו שהוא לא צריך להתאבד. אני צריכה חלק מהאנרגיה שלך."
היא הביטה בי לרגע, במבט מעט מופתע. אבל מבין. היא הבינה מה אני הולכת להגיד לו, והבינה שזה חשוב. היא הבינה שהיא חלק חשוב מאוד מזה. שאם היא תסכים הוא כנראה יבין. "ואני צריכה שגם תעזרי לי להסביר לו את זה." אמרתי. בתקווה שהיא מבינה איך.
נאחזתי בידה, ובידי השנייה הבערתי אש קטנה, שהעברתי גם ליד של דארה.
בבקשה שזה יצליח.
או שליליאן תבוא.
הלוואי שליליאן תבוא.
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(אבל אן, אני חשבתי על הרעיון שלא חייבים להשתמש בכישוף לפני זה. תסתכלי בתגובות...ושחכתי שקוראים לך מגי...)
הרגשתי זרם חם בידי. לא הבנתי מה מייטי עושה, אבל סמכתי עליה.
הילדה הלא מוכרת ואייר העבירו לדיימן חלק מההילה שלהן והתעלפו. טלרין טיפלה בהן בעצבנות ורק מפני שהן עזרו לדיימן.
"זה לא יעזור..." אמרתי בייאוש.
הן לא מבינות? המהירות הקטלנית שבה דיימן מאבד דם היא הבעיה הפחות קשה. הוא בקושי מזיז את הלב שלו, בקושי נושם...והכל כי הוא רוצה למות.
ליליאן הטיפשה. הטיפשה,טיפשה,טיפשה. מה היא חשבה לעצמה?!
"ליליאן, עם יש לך קצת רגישות, בבקשה, בבקשה תבואי." מלמלתי.
לא חלמתי שיהיה לי כל כך קשה לראות מישהו גוסס...
אבל זה היה קשה, כל כך קשה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
כאב, כל הרבה ואז... אש.
כדור אש עף בשמיים, זה של מייטי? אני רוצה שזה יהיה... אולי היא קוראת לי? אולי משהו קרה?
אולי טעיתי? זה לא משנה. אני צריכה ללכת לשם. אני חייבת.
אז אני רצה, אני כבר לא מרגישה את הכאב כי את מקומו תופסת התקווה. תקווה שאולי טעיתי.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
הרגשתי איך אנחנו נכנסות לתודעה של דיימן. הרגשתי שהוא רואה אותנו שם, שהוא שומע אותנו.
שחור. הוא עמד באמצע השחור. ראיתי גם את דארה, ידה בידי.
התקדמנו לעברו.
"דיימן. תפסיק." אמרתי לו בתקיפות, "תפסיק לנסות למות."
|
|
עיניים משתנות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אנחנו מגיעים אל ההרים המושלגים. "אחח.." אני נאנחת. סוף סוף קור. אדוארד רועד. אני מחייכת. הוא נכנס לתוך איגלו קטן מסלעים שהוא בנה. הוא מהנהן. אני מביטה אל המרחק. אני רואה את הלהבות העצומות של שד האש. הוא נמצא ליד תחתית ההר. מצויין, בדיוק איפה שאני רוצה אותו. אני נושמת עמוק, ואז, בתנועה חלקה אחידה, אני מפשירה את כל השלגים בבת אחת. אדוארד סוגר את האיגלו, יודע שלא יעמוד בכך. זוהי כמות עצומה של מים. כוח הכבידה מנצח. כל המים, טונות על גבי טונות, מתחילים לזרום במורד ההרים- לכיוון שד האש הראשי. השיטפון מתחיל. אני מוקפת כולי במים, ונהנת כמו שלא נהנתי הרבה זמן.
----------------------------
(ליאו!! אתה מוכן להתחבר?!)
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
אני קרובה... קולות, הקולות שלהם!
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
חג שמח עולם מושלם!
הולכת לסדר...
בי בי!
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
( חחחחחחחחחח אוי, הדאגה שלכן, אני מתרגשת! D: )
'תעזבו אותי.' אני מתחנן,'אתן לא רואות שאני רוצה למות? זה הדבר היחיד שאני עוד רוצה. למות!'
אני נושם נשימות חלושות, רועד מהפחד שלפני המוות, משכנע את עצמי שזה הפתרון היחיד. רועד מהבדידות, מהקור שחודר אל העצמות שלי. מהחולשה של הגוף.
'ל-י-ל-י-א-ן.' אני הוגה חרש.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(תודה ללוחמת החמודה שלי שכתבה את הקטע הבא כי אני עצלנית.)
אני רצה ורצה, ואני לא מרגישה כלום חוץ מכאב בצלעות, וכאב בלב שממשיך לקוות שאולי אני לא הוזה לגמרי.
עצרתי, מתנשפת כאילו חציתי את העולם, כשראיתי עיניים מוכרות עד כאב מביטות בי.
עיניים שהייתי קרובה אליהן בכל נשיקה, עיניים שרדפו את מחשבותי בכל שניה שלא הייתי קרובה אליהן...
העיניים של דיימן הביטו בי בהתחלה בכאב עצום, ואז נחלש הכאב והן חייכו אלי את החיוך האהוב שלי...
ואז התבהר העולם לנגד עיני וראיתי את המציאות הכואבת.
לא הסכמתי לעיני לשלוח את מה שהן רואות למוח. רק בכיתי בשקט ובאושר.
"חזרתי"
לחשתי, והרגשתי שאנחנו בבועה מושלמת מחוץ לאסונות העולם המתמשכים, מחוץ למלחמות ולשנאה.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(הפרק נ ג מ ר ! הלך. הסתיים. פיניש. זהו.)
(מחדר המנהלות יהיה מחר, הפרק בצאת השבת)
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
"אתה חייב להישאר בחיים. היא הייתה חייבת לעשות את זה... אתה לא מבין?" לחשתי, ידעתי שהיא כבר כמעט מאחורינו.
דיימן לא ענה.
"זה לא פיתרון. תאמין לי." אמרתי, "כשהיא תחזור. אתה זה שתגרום לה סבל."
כיביתי את האש בידי והרפתי מידה של דארה. השחור נעלם.
ליליאן עמדה במרחק של 5 מטרים מאיתנו ובכתה חרישית.
"הוא עוד יבין." אמרתי בשקט.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מה שכתבתי נשאר בפרק. אני לא מוחקת.)
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-5 חודשים
(מצטער נורא! באמת! כמה ימים לא התחברתי וכבר כתבתם כל כך הרבה שלא היה אפשר לעקוב!)
|
|